[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








באתי בעקבות חברים שהכירו את האחות של הנפטר - שמת "מות
גיבורים במילוי תפקידו..."
באנו קודם לבית, כבר מבחוץ רואים את מודעות האבל הפזורות בחדר
המדרגות. על דלת הבניין ואחרי עלייה ממושכת במדרגות - על דלת
הבית בו הוא גר. התחלנו להגיד לעצמינו מה מותר ואיך רצוי
להתנהג:
מה המנהגים בשבעה? באיזו דרך להכנס?
יושבים שבעה. אנשים שאתה לא מכיר, אבל היאוש והצער מוקרן על
פניהם הצעירות, הזקנות, המזדקנות. רואים גם נחמה על כך שאתה -
בנאדם שהם לא מכירים - אתה באת, לא משנה איך ומאיפה אתה מכיר.
יושבים כולנו בחדר עם החברים ומדברים על כל דבר חוצמ..
על כל דבר. שמח ונחמד, בהתחמקות של שחקנים טובים ובעלי טקט.
האחות יוצאת ובוכה ועוד מישהי יוצאת אחריה. אין מה להגיד,
השיחה נמשכת באי טבעיות ובאי ידיעה - מה אנחנו יכולים לעשות
כדי להועיל?
יום למחרת הלכנו לאזכרה שנערכה בהר הרצל. נכנסים, עם כל היופי
של המקום והצמחייה והמבנים - שומעים את האווירה הקשה, על המוות
הצבאי הטרי.
מגיעים למקום בו הוא נקבר שומעים את קריאת הקדיש. רואים את
האנשים האפורים והכהים, המטושטשים והעצובים, עומדים ושותקים.
עומדים דומעים. עם מעילים וכובעים, עם מדים ירוקים, עם כומטות
סגולות של חיל הרגלים - בדיוק כמו שראיתי בחדר שלו, מונח בין
מכתבים עטיפות מסטיק ליד תמונות מחזור ישנה על שולחן קטן
מזכוכית.
המון המון חיילים כולם חולקים לחברם כבוד בשקט צעיר ולא מובן.
פתאום אחרי רבע שעה של קריאה אני שומעת יללות, נשים בוכות
צעירות וזקנות. יבבות של אבא ואח בנים כואבים על הקבר.
האחות יושבת על האדמה מסרבת לקום.
קולות הצער נשמעו כאילו הן עלו מתוך הקבר, מן הנשמה שלו
וחילחלו אל תוך כל אחד ואחד מן הנוכחים והקרובים שלו. כאילו
אחרי הקריאה הקבועה של הקדיש משתחררות הצעקות - המילים
האמיתיות.
הצעקות שאומרות את מה שהן רוצות, הכאב על פרח שנקטף על מילוי
תפקידו. על מילוי תפקידו!!! כך הכרתי את ההרוג, הכרתי אותו דרך
הצער שהראו אחרים עליו.
האם שפרי רחמה נגדע, הסבתא אותה הוא חיבק כל שבת בצהריים
האח והאחות איתם הוא דיבר על מה שעשה בצבא בלי לספר להורים
ולמשפחה כדי לא להדאיג אותם...
גברים עזבו את המקום בעוד שהם ממלמלים "נורא, נורא"
עברה בי המחשבה שכך זה היה וכך זה עכשיו על כל אדם הנהרג.
בהרגשה של החמצה בהרגשת צער.
בהרגשה שהוא מת במילוי תפקידו יבש ומובן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגיד לי, לא
נמאס לך?

מישהו שואל את
יעקב פופק אם לא
נמאס לו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/3/02 13:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חתיכת שמיים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה