ישבנו בחדר ההמתנה , כל אחד מכונס בתוך עצמו. בדקות הקריטיות
האלה רק לאימא היה מותר להיכנס, יותר מידי אנשים היה יכול
להיות שילוב קטלני בשביל אבא. היה שקט, שקט מידי . אני לא
בנאדם של שקט. אבל באותו רגע השקט היה עדיף על דיבורים
יומיומיים שנועדו לכסות על העובדה שאנחנו בעצם יושבים בחדר
ההמתנה ומתפללים שיצילו את אבא.
אני מתחיל לזמזם כדי לגרש את השקט.
"לכבוד אדם אחד עייף,
שלא עשה אף פעם כייף.
זה לא חוכמה לחיות זה זכות להיות חיים,
והחיים הם מסריחים"
" אולי מספיק כבר? !" אחרי שהחזיקה מעמד שלוש שורות היא
מתפרקת ברביעית.
"סליחה"
ושוב שקט. ישנם כל מיני סוגים של שקט. יש את השקט שלפני
הנשיקה , זה השקט הנחמד היחידי שאני מכיר, הרגע שאתה מסתכל
למישהי בעיניים ויודע שעוד שניה אתם עומדים לעשות את הדבר הכי
כייפי בעולם, כמעט. יש את השקט אחרי שמישהו אמר או עשה משהו
ממש מטומטם, זה מין שקט כזה שיוצר מתח באוויר. יש גם שקט של
שני אנשים שלא ממש מכירים אחד את השני ואין להם על מה לדבר.
אבל השקט ששרר אז בחדר ההמתנה היה שונה, זה היה שקט של חוסר
ברירה, כי כל דבר אחד יהיה יותר גרוע.
"לא הגיע הזמן שתזרוק כבר את הנעליים המגעילות האלה?" היא
שואלת כאילו זה מה שחשוב עכשיו.
"אבא אוהב אותם" אני ממלמל.
"מאיפה לך?"
"אבא אוהב הכל"
שקט.
    "נכון" היא נזכרת לענות "אבא באמת היה בנאדם שאהב הכל"
"היה? מה פתאום היה? הוא עדיין, הוא היה הווה ויהיה"
ושוב שקט, אין תגובה, רק חיוך עצוב שלה.
"נכון? נכון? תגידי שזה נכון! תגידי!" אני מתחיל לאבד שליטה.
"הלוואי"
"אסור לך! אסור לך להגיד את זה! הוא יחיה, כי אם הוא לא יחיה
אני אמות!"
"לא, אתה לא תמות והוא יחיה, כן אתה צודק, הוא יחיה"
אנחנו מסתכלים אחד על השניה אם ניצוצות של תקווה בעיניים
העייפות שלנו. ושוב יש שקט, שקט חדש, שקט של תקווה. והדלת
נפתחת. אימא יוצאת, רועדת כולה עם עיניים אדומות.
"אני מצטערת מתוקים, אבל זה הסוף, אתם יכולים להיכנס להיפרד
ממנו"  
להיפרד ממנו? מה אומרים לבנאדם שתמך בך חמש עשרה שנים? לבנאדם
שאתה חייב לו את החיים שלך? ומה זה עוזר אם הוא ממילא איננו?
אבל נכנסנו. רק לראות אותו, לחרוט את התמונה האחרונה ממנו
בזיכרון. היא הסתכלה עליו וגם אצלה הופיעו דמעות, היא ואימא
דומות כמו שתי טיפות מים. חיבקתי אותה. אני יודע שאחים אמורים
לשנוא אחד את השני ואסור להם להתחבק  אבל באותו רגע לא הייתי
מסוגל לפעול לפי הכללים. אז חיבקתי אותה. היא החזיקה אותי חזק
והמשיכה למלמל
"זה נגמר זה באמת נגמר, הוא איננו, ואתה אמרת הוא עדיין."
למרות שהיא הייתה גדולה ממני בשנתיים הרגשתי כאילו הפעם אני
האח הגדול.
נסענו הביתה ועדיין היה שקט, שקט חזק, שקט מחריש אוזניים. זה
היה כאילו השתיקה שלנו בעצם צעקה "אבא מת, אבא מת" והגענו
הביתה.
את הימים של ההלוויה והשבעה גם עברנו בשקט. הפעם זה היה שקט
עצוב. שקט של כבוד כלפי אבא. שקט שנבע מאי היכולת שלנו להביע
את מה שאנחנו מרגישים. ואז הגיע הזמן לחזור לבית ספר.
הלכנו ביחד, בשקט. כאילו אנחנו שם כדי לתמוך אחד בשניה. הפעם
זה היה שקט של אחווה, שקט של ביחד. כמה דקות לפני שהגענו היא
אמרה
"אתה צודק, הוא עדיין, הוא היה, הווה ויהיה, בנשמה שלנו"
ככה סתם כאילו לא אמרתי את זה לפני שמונה ימים וברור שאני זוכר
על מה היא מדברת. לא הגבתי. המשכנו ללכת בשקט ואז ליד השער
אמרתי,
"את צודקת" ושוב הופיעו אצלה דמעות בעיניים. חיבקתי אותה,
חזק, לתת לה כוח ונכנסנו.
מה זה השקט הזה? ממתי בבית ספר יש כזה שקט? אותו שקט שהיה
בחדר ההמתנה. די תרעישו קצת, אני צריך כל הזמן לשמוע את השקט
הרועם הזה? השקט שמזכיר לי? אני ממהר לכיתה. ושוב כולם בשקט,
כל מה שאני שומע זה מלמולים שאמורים לגרום לי להרגיש יותר טוב.
ממתי יש כזה שקט בכיתה שלי? צלצול, יופי שעור לשון. והשקט הזה
ממשיך. בשיעור לשון! ברך כלל בשיעור לשון כולם מדברים בלי
חשבון ורבים עם חני, המורה הסתומה שלנו, כל הזמן. תמיד יש
מישהו שממציא משהו כדי להכניס קצת עניין בשיעור.
אבל עכשיו משום מה ממשיך לשרור השקט המעצבן הזה. אני רואה שחני
צועקת, אבל השקט נמשך. אני לא יכול יותר.
בהפסקה אני רץ הביתה במהירות האפשרית. מזל, אימא לא בבית. אני
נכנס לחדר ושם את הדיסק החדש של מטליקה. יופי, סוף סוף קצת
רעש. אני מגביר ומגביר עד שאי אפשר יותר אבל זה לא מספיק רועש.
אני מחליף דיסקים בטרוף, משהו, משהו שיפריע לשקט הזה. אבל לא,
שום להקה או זמר לא הצליח לגבור על השקט הטורדני ומעצבן הזה.
אני מתקרב אל החלון לשאוף קצת אוויר צח (צח עאלק) ואז אני
מבין
השקט הזה לא יעזוב אותי אף פעם. זה שקט חדש, שקט של זיכרון
ואבל, שקט שמזכיר לי שהאדם שהכי אהבתי והערצתי, מאז שהייתי
קטן, האדם שאף פעם לא הערכתי מספיק את היחסים אתו, אותו אדם
איננו. כל עוד אבא איננו השקט האיום ונורא הזה ימשך, ואני לא
יכול יותר. אני כותב מכתב קצר בשבילן,
"אני מצטער,  ברחתי מהשקט, ברחתי כדי לחפש את הרעש המוכר
והאהוב. אל תדאגו לי אני בידים טובות, הידיים של אבא. אני אוהב
אתכן, אל תשכחו את זה, אוהב אתכן כל כך"
אני מטפס אל החלון בייאוש מוחלט. מסתכל למטה, נהנה מהשנייה
האחרונה של השקט, לוחש
"מצטער לא יכולתי יותר" וקופץ.