פרק שני

שממת המוטציות. רק השם העביר חלחלה בליבו של סול, המקום  שכל
האימהות בניו-פריז איימו על צאצאיהן שייזרקו אותם לשם אם הם
יהיו ילדים רעים. ואז עלה בליבו של סול הסיפור שהמורה שלו סיפר
לכיתתו לפני מספר שנים;

"ובכן תלמידים יקרים, היום אני אספר לכם על משהו שאני בטוח
שאתם שמעתם עליו מהוריכם או סתם מחברים אבל לא ידעתם מה הוא
בדיוק- שממת המוטציות. הכל החל לפני כ-213 שנים כאשר אחרי מאות
שנים שלא שמענו או ראינו כל זכר או סימן מהסרבקים", סול שם לב
כאשר המורה, סם, הזכיר את המילה סרבקים עברה לו עווית בפנים
וטון הדיבור שלו השתנה לכעוס משהו. בעוד סול חושב על כך הוא שם
לב שסם המשיך לדבר: "שוב פעם הם הגיעו מהשמיים והשתמשו בנשקים
רבי-העוצמה שלהם, אך הפעם בניגוד לפעם שעברה בה כדור-הארץ
הושמד לחלוטין היה לנו קצת יותר הגנה. מיטב בנינו ובנותינו
יצאו להגן על טורגל במעט חלליות-הקרב שעוד נותרו ברשותנו, אך
ללא הואיל. כולם נהרגו וכל מה שהם עשו היה להרוויח עוד כמה
שניות לכוכבינו האומלל. מה שכן עזר הפעם הייתה כיפת המגן
הביו-טרפורמית שסוככה על טורגל ונתנה אוויר לנשימה לתושבים-
לנו. הכיפה עזרה בכך שרוב עוצמת הנשק פגעה בה ולכן לא נשארה
מספיק אנרגיה להשמיד את טורגל עצמו.
הסרבקים שהיו בטוחים כאשר הם ראו את העננה שעלתה מהפיצוץ שהם
הצליחו להשמיד עוד כוכב, נעלמו מהחלל שלנו ולמעשה לא נרשם שום
תיעוד על מפגש מסוג כזה או אחר עם הסרבקים מאז ועד היום. ברם,
נזקים אקוטיים כן התרחשו לעולמנו היפהפה". הפעם סול הבחין
במשהו אחר בפניו של סם, בהבעה של צער וכיסופים. והוא המשיך,
"ברגע שהכיפה הביו-טרפורמית התנפצה לאלפי רסיסים, קרינה נוראית
חדרה לאטמוספירה של טורגל ומיד החלה להשמיד הכל. טובי המהנדסים
בניו-פריז ובמספר ערים אחרות למשל הייבן או אלרוד, הקימו
במהירות מהציוד שהיה ברשותם כיפות ביו-טרפורמיות קטנות שכיסו
רק את העיר עצמה.
כל מה שהיה בחוץ,תלמידים יקרים, קמל הושמד נהרס והגרוע מכל
נהפך למשהו אחר. בכך אני מתכוון למוטציות. האנשים שהיו בחוץ,
בדרכים או בערים שלא הספיקו להקים את כיפות-המגן בזמן ספגו
קרינה נוראית מהנשק הסרבקי. ברי-המזל שבהם נהרגו והאומללים
נהפכו למוטציות, כלומר כל מבנה הד.נ.א שלהם השתבש והם איבדו כל
צלם אנוש מוסרי וערכי. למרות שחלק מהם עדיין דמויי-אדם וזה אכן
עלה לחלק מהאנשים בחייהם, צריך לזכור שהם לא. וכאשר הם איבדו
את יתרונות האדם- חשיבה ובינה הם הפכו לחיות, לטורפים.
מאז אותה התקפה מצערת בני-האדם בניו-פריז ובשאר ערי טורגל הפכו
לנצורים בעירם ע"י שבטי מוטציות. מעט ממנגנוני ההגנה שנשארו
בערים עוד פועלים ודי בהם להרחיק את המוטציות מהעיר ועל-ידי כך
להבטיח את בטחון האנשים, אך אין די בנשק הנותר לצאת לשממה
ולמגר את כל המוטציות באשר הם.
בהתחלה מי שרצה לעבור בין הערים בעזרת הרובואוטו עשה זאת רק
כאשר הצורך גבר על הפחד וגם אז רק עם ליווי צבאי כבד. בעשורים
האחרונים המוטציות פחות תוקפים אותנו והוסרה קצת ההגבלה לצאת
החוצה עם ליווי צבאי, דבר שיאפשר את הטיול השנתי שלכם ל....
עמק השדונים!!!". סם חיכה שהכיתה תירגע לאחר פרץ התשואות
הספונטני שהוא ידע שיגיע. ושוב פעם הוא המשיך, "בשנים האחרונות
מיטב המוחות בערי טורגל מנסים להמציא דרך שתפחית ולבסוף תעלים
את הקרינה מחוץ לכיפות הביו-טרפורמיות. ואני לא יודע אם אני
רשאי לספר לכם זאת אבל, הם מצאו צמח שהתפתח עקב הקרינה ששררה
בחוץ והם כינו אותו- ברנזפלנט (ראה הסבר מצורף). עקב התכונות
הפלאיות של הצמח אפשר עכשיו להסתובב מחוץ לכיפות ללא חליפות
וללא חשש עד לתקופה של שעה מבלי להינזק כלל מהקרינה".

ולפתע, קול פיצוץ. סול ניעור במהרה מהזיכרון שהוא היה שרוי בו
ובקול קצת היסטרי מכל המחשבות על המוטציות שאל מה קרה. סרג'
מיהר להרגיע אותו ואמר, "זה שום-דבר בן, סתם תקר". סרג' הורה
לרובואוטו לעצור ובזינוק חסר מאמץ הוא יצא מהרובואוטו ובדק מה
מצב הצמיג המפוצץ.

ברנזפלנט- מקור השם הוא המדען שגילה אותו- ברנז. מה שאותו
ברנז גילה הוא, שכל אנרגיה שתפעיל על הצמח המיוחד הזה, הצמח
יקלוט ובדרך שאף אחד עדיין לא גילה יעצים אותה והיא תזרום דרכו
ותיפלט החוצה עד זמן אינסופי. הרעיון של ברנז ושאר המדענים היה
להשתמש בעיקרי התזה של הכיפה הביו-טרפורמית ולהזרים את סוג
האנרגיה המיוחד שלה לתוך הצמח. אחרי שהם עשו זאת הם גילו שזה
פועל והחלו לשזור חוטים ארוכים ביותר של  הברנזפלנט ולמתוח
אותם לאורכו ולרוחבו של טורגל. כבר אחרי זמן קצר היה ניתן
למדוד את רמת הקרינה ששררה מחוץ לכיפות ולראות שהיא בנסיגה
מתמדת. הדבר מהווה עדיין את הצעד החשוב ביותר שנעשה לקראת
החזרתו של טורגל למצב של כוכב נורמלי.

הוא התכופף וראה שיש חתך בצמיג אך הוא שם לב שיש משהו מוזר
בחתך, כאילו משהו בו לא טבעי כאילו הוא נעשה על-ידי כלי דמוי
סכין חד. ואז הוא הבין מה המשמעות ורצה לזעוק: "דונה!, סול!
מוטציות!!! בירחו מכאן!" אך במקום זאת יד ענקית כיסתה את פיו
והוא הרגיש שמחשבתו נעשית לא ברורה והוא שוקע בערפילים. ממש
לפני שסרג' התעלף סופית אחיזת היד הענקית נהייתה רופפת והוא
יכל להסיר אותה ממנו בקלות. הוא הפנה את מבטו לאחור לראות מי
הוא המושיע האלמוני וראה שם את בנו סול מתנשף ורועד כאילו הוא
אחרי מאמץ גופני כביר ובידו הלמן. הוא חילץ בעדינות את הנשק
מידיו של סול וניסה להרגיע אותו במילים. כל מה שסול ראה היה
גופה גרוטסקית של יצור שהיה אולי דומה לבן-אדם בתווי מתאר
כללים ביותר, כי חוץ מכך שום דבר בו לא היה אנושי. עורו היה
עשוי קשקשים ירקרקים עיניו היו גדולות ומימיות הוא היה משולל
אוזניים וקירח לחלוטין.
סרג' פנה במהרה והחליף את הגלגל הפגום ואז נשמעה צעקה מכיוון
הרובואוטו, "סרג', יש כאן עוד מהם. כנס מהר ובוא נסתלק מהמקום
הארור הזה". סרג' דילג במהירות לתוך הרובואוטו וראה שדונה
כבר יושבת ליד עמדת הרדיו ומדווחת על האירוע לניו-פריז. הוא
החל לצוות על הרובואוטו לנסוע ואז הוא נמלך בדעתו ואמר:
"שליטה-ידנית". או אז ירדו ההגאים של הרובואוטו מפאנל שהיה
מקובע בתקרה שלו וסרג' נטל פיקוד על הנסיעה. הם החלו להגביר
קצב ומהירות בין שורות המוטציות עד שלפתע נגלתה לעיניהם מוטציה
אדירת-מימדים. קיבורת היד שלה הייתה עצומה והיא נטעה את רגליה
היטב בחול והניפה את ידיה לצדדים וחיכתה לרובואוטו. סרג' הגביר
מהירות והורה לדונה ולסול להיאחז טוב במשהו ואז הייתה הפגיעה.
סול שהיה בטוח שהמוטציה תידרס הופתע לגלות שהרכב שלהם נעצר
כליל בגוף המוטציה והיא בקושי רעדה קלות. בתוך שניות היו
מוטציות בתוך הרובואוטו וכל אחד מהמשפחה נתפס על-ידי מוטציה,
והמוטציה הגדולה פשוט גררה אחריה את הרובואוטו.

הם הגיעו למערה, הרובואוטו נשאר בחוץ והם נזרקו פנימה. כל
המוטציות נעלמו מלבד זו הגדולה ועוד אחת ששמרה על כניסת המערה
מהצד החיצוני שלה.
המוטציה הגדולה כבלה אותם באזיקים מאולתרים מסוג מוזר ואלסטי
של צמח מקומי, הצמח הזה התהדק בחוזקה על ידיהם וכל תנועה
לניסיון היחלצות רק הגבירה את רמת ההצמדות שלו לפרקי הידיים.
סול ניסה להשתחרר ורק הסתבך יותר ויותר ואז כאשר הוא הפסיק
לנוע וראה שגם אביו ואימו לא מנסים לזוז עוד, ואז לתדהמתו
המוטציה דיברה: "אני סאורון, שליט מוטציה. אוכל אתכם עוד מעט,
קודם סאורון משתעשע באנשים, סאורון כבר לא השתעשע באיש כבר זמן
גדול". סול חשב שהוא הולך להקיא והוא אחז בבטנו ואז הוא חש
בחפץ קשה ונזכר שההלמן עדיין תקוע בחגורת מכנסיו.  הוא חשב
להוציא אותו ולהשתמש בו אבל אז הוא שם לב בשנית לקיבורת הענקית
של סאורון וחשב שעדיין לא והוא יחכה לשעת כושר טובה יותר.
בינתיים, צ'ופ שהיה כל אותו הזמן בתוך הרובואוטו יצא מתחת
לשמיכה שהוא התחבא מתחתיה מעיני המוטציות. הוא סקר את סביבותיו
במבט נבון, זקר את אוזניו רחרח באוויר רחרוח או שניים והבעה של
גועל ריצדה על פניו כאשר הוא הריח את צחנת מערת המוטציות.
"אאארג...." צעק סאורון והסתכל לעבר מערת התקרה בעודו קופץ את
אגרופיו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו, "קודם איש בוגר מת!". סול
הרגיש קבס בגרונו והתקשה לנשום לפתע ונפלטה לו צעקת לא!!!
נוראית מבין השפתיים החשוקות שלו. סאורון שכנראה ציפה לתגובה
כגון זאת אמר, "אחרי זה את אימא- ילד". דונה פלטה אנקת פחד
והיסטריה והתעלפה בתוך האזיקים שכפתו אותו.
הכלב החל בצעדים חרישיים לעבר פתח המערה וראה את המוטציה
שנשארה לשמור שם. המוטציה הייתה מתאימה לכלב, כלומר היא הייתה
יחסית גדולה ומגושמת והכלב לא התקשה לחמוק בין רגליה
באין-רואים.
סאורון שהתענג על כל רגע ורגע מהסיטואציה הזו, שפך ללא כל
התראה מוקדמת דלי מים שהיה בחלק חשוך מהמערה על פניה של דונה.
היא ינקה אוויר בקול ומצמצה במהירות בעיניה כאילו היא לא זוכרת
היכן היא נמצאת. ופעם נוספת סאורון דיבר: "קודם סאורון יעקור
רגליים ואז ידיים ועיניים ולשון ובסוף לב של איש בוגר", ואז
הוא החל פוסע לעבר סרג' המפוחד.
צ'ופ נכנס כבר לעומק המערה וסקר את המצב שנגלה למול עיניו. הוא
ראה את סאורון מתחיל להתקרב לעבר סרג' וראה את שריריו משתרגים
ואגרופיו נקמצים.
ואז הכל קרה כהרף עין: סאורון אחז ברגלו הימנית של סרג', סרג'
פלט צעקה של כאב וחוסר-אונים, סול ראה הבזק של צללית כהה
מאחורי סרג', ואז צ'ופ זינק ושיקע את שיניו בתוך בשר ידו של
סאורון.
סאורון פלט זעקה של כאב ותסכול על כך שהקורבן התחמק זמנית
מידיו ופנה לראות מה תקף אותו; צ'ופ השתופף וחשף שיניים בנהמה
לעברו של סאורון. סאורון הרים מקל גדול שהיה מונח על קרקעית
החדר שבקצהו הייתה גולה קוצנית ממתכת שנראתה מרושעת למדי והחל
מנופף בה בתנועות קשת נרחבות.
או אז סול שלף את ההלמן מהמחבוא מתחת לחולצתו כאשר סוף-סוף הוא
הצליח לשחרר את אחת מידיו מהאזיקים שלו ואז הוא סחט את ההדק
לכיוונו של סאורון שהפנה את גבו לעבר סול כאשר הוא ניסה לפגוע
בכלב. סאורון ספג את הירייה וצנח ללא קול על הרצפה לשינה ללא
חלומות של אדם מת.
ואז סול ירה בשנית אבל הפעם לכיוון אימו, דונה פלטה צעקה של
הפתעה אך שמה לב שהירייה החטיאה אותה במעט וכאשר היא הסבה את
ראשה היא ראתה שהירייה לא יועדה אליה אלא למוטציה ששמרה על
הכניסה למערה קודם לכן ועכשיו ניסתה להתגנב מאחוריהם ולהרגם.
סול מיהר ושחרר גם את ידו השנייה בעזרת ידו המשוחררת, מצא שבר
אבן חד על קרקעית המערה ובעזרתה הוא חתך את הצמחים שכבלו את
הוריו. אחרי שהם הותרו סרג' אמר, "קדימה בואו נזדרז ונחזור
לרובואוטו לפני שהקרינה תתחיל להשפיע עלינו לרעה.
המשפחה והכלב נכנסו לרובואוטו וסרג' אמר, "סע להייבן". וכך הם
פנו ונסעו להייבן.

פרק שלישי

הייבן, העיר ממנה הוא ישוגר,הייבן. סול חשב שרק על זה הוא יוכל
לחשוב אך הוא התבדה במהרה.
העיר הייתה תוססת וססגונית מדי בשביל שהוא יוכל להתעלם מכך,
בכל מקום הונפו דגלים צבעוניים ובכל רחוב ובכל כביש היו אלפי
דוכנים למזכרות והכל לכבוד השיגור הממשמש ובא.
המשפחה התקשתה אחרי מספר דקות של נסיעה ברובואוטו להמשיך
ולהתקדם ולכן סרג' החנה את המכונית בצד הכביש ומשם הם המשיכו
ברגל כאשר צ'ופ מקפץ בשמחה ונהנה מהנופים הלא מוכרים שהיו
להייבן להציע בשבילו, הוא נבח על המוכרים בדוכנים ונתן לילדים
קטנים לסרק את פרוותו החמה עם ידם ונהנה לראות את שמחתם מכך.
הם התקדמו לאורך הרחובות בכיוון המשוער של אתר השיגור, ולפתע
דונה גיחכה קלות והחוותה בידה הימנית לעבר דוכן מזכרות. סול
הסתכל על הדוכן וראה מה משך את תשומת-הלב של אימו. הייתה פרושה
שם מגבת ענקית עם הציור שלו עליה, וכאשר הוא בחן את הדוכן
מקרוב הוא יכל לראות שכל המזכרות שם בין אם ספלים או חולצות על
כולם היו התמונות של חמשת ילדי-המטרה כולל אותו עצמו כמובן.
דונה התקרבה לדוכן ורכשה ספל עם התמונה של סול ואז אמרה
ברצינות, "סול, בפעם הראשונה שאני אשתה מהספל זה יהיה בבית יחד
איתך אחרי שתשוב אלינו מהמשימה שלך". סול לא ידע איך להגיב אז
הוא פשוט חיבק ונשק ללחיה של אימו וסרג' שלמרות שרצה שהדבר
יהיה נכון היה הרבה יותר ריאלי וידע שאין סיכוי בעל-ממש שסול
יחזור מהמסע שלו.
אז דונה אמרה, "סול, אתה רעב?". סול השיב בחיוב, ודונה המשיכה-
"היכן אתה רוצה לאכול את סעודתך האחרונה בטורגל?".  "בסניף של
ספייסבורגר" (ראה הסבר מצורף) הייתה התשובה. המשפחה פנתה לסניף
הקרוב של ספייסבורגר ונכנסה. סול קרב לדוכן ההזמנות כאשר לפתע
אחזה בו יד מאחור בלפיתת ברזל, הוא הסתובב במהירות ולהפתעתו
הוא ראה אישה זקנה וקמוטה שאמרה לו: "שלום בני, מי ייתן ומסעך
יצליח ואתה תשרוד אותו. תזכור תמיד ללכת אחרי לבך והוא יביא
אותך לגילוי האמת. אם אי-פעם תתקע ולא תדע מה לעשות תזכור את
המספר 541 והוא יוביל אותך לחוף מבטחים". סול הרגיש חמימות
מוזרה לדברי הזקנה ורצה לשאול אותה מיהי ומאין היא באה אבל הוא
שמע קול נפילה מאחוריו ולכן הוא סב במהירות לאחור וחיפש את
הגורם לרעש. לאחר שלא ראה כלום הוא סב בפעם השנייה לאחור כדי
לחזור לזקנה אך לא ראה זכר לזקנה כאילו האדמה פצתה את פיה
ובלעה אותה.
"זקנה מטורפת", אמרה דונה שלא אהבה מגידי עתידות ואת דומיהם.
סול שבדרך כלל גם לא האמין בדברים כאלה חש בבטנו תחושה מוזרה
של חמימות ועדיין היה יכול לשמוע רוח חרישית מלטפת את אוזנו
ולוחשת לו: "541, סול- תזכור את המספר".
אחרי כל זה תאבונו של סול רק גדל והוא הזמין את מנת
הספייסבורגרספיישל החביבה עליו ומנה נוספת לצ'ופ, זה היה תחביב
ישן של השניים, סול היה מחזיק בידו במזון ומגיש אותם לפיו של
הכלב מתחת לשולחן. הוא התיישב לאכול כאשר דונה וסרג' לא הזמינו
כלום לאכול כי פשוט איבדו כל תיאבון בגלל המתח שהם היו בו
לקראת הפרידה מבנם יחידם. לאחר שסול סיים, קמה המשפחה ויצאה את
סניף הספייסבורגר.
הם המשיכו לטייל ברחובות הייבן, וסול הסתכל על המבנים הגדולים
ומקומות הלא מוכרים. בפעם האחרונה שסול היה בהייבן הוא היה
בן-6 ולא ממש זכר דבר חוץ מהביקור ב"פאנ-טאון", פארק השעשועים
הענק שבהייבן שכלל מתקנים מעולים כולל רכבת-הרים שכונתה בפשטות
רכבת-השממה (ראה הסבר מצורף) .
סול חשב שהוא מעולם לא ראה כל-כך הרבה אנשים באותו מקום כמו
שהוא רואה עכשיו דבר שהיה תוצאה גם מכך שהייבן היא עיר גדולה
בהרבה מניו-פריז ולכן השיגור הוא ממנה ולא מעירו של סול וגם
העובדה שהיום הוכרז יום-שבתון כללי בכל טורגל לכבוד השיגור.

ספייסבורגר- אולי המסעדה הכי פופולרית אי-פעם היא מסעדת
הספייסבורגר. מה שידוע, שבכל אחת מההתיישבויות יש סניף של
המסעדה וזה אחד מהסממנים של התיישבות אנושית.

רכבת-השממה- המתקן המרשים ביותר בפאנ-טאון הוא ללא ספק רכבת
השממה. רכבת ההרים הזו למעשה נמצאת בתוך חדר לא גדול, המסילה
שלה בניגוד לרוב רכבות ההרים היא דינמית, כלומר לא קבועה במקום
ומשתנה לפי רצון המפעיל שלה. כל הקירות בחדר הם מקרני
הולוגרמות ברמה מתקדמת. המטרה של הרכבת היא לדמות נסיעה
בשממת-המוטציות, והיא עושה זאת על הצד הטוב ביותר ולכן זכתה
להערצת הילדים והנערים על-פני כל כוכב טורגל, מאחר ולהם זו
הייתה הזדמנות לראות את התחליף הטוב ביותר למוטציה אמיתית-
בובות מוטציה בגודל אמיתי והולוגרמות של מוטציות על הקירות.
ישנו סיפור שאמיתות מוטלת בספק שאומר שלפני כמה שנים היה ילד
קטן שעלה על המתקן וההולגרמות של המוטציות היו כה מוחשיות
לגביו שהוא מילולית מת מפחד.

הם פנו לעבר אתר השיגור והחלו להתקדם. ככל שהם התקרבו אל האתר
ההליכה הלכה וקשתה עליהם עקב הצפיפות הנוראית של האנשים באזור.
"היי, סול אפשר חתימה?" צעקו כמה בנות לסול ממרחק כמה מטרים
מהם, סול האדים כליל וכאשר סרג' ראה את מצוקת בנו הוא אחז בידו
הימנית בסול בידו השמאלית את דונה והחל לפלס דרך במהירות בסבך
האנשים.
אחרי מספר דקות הם הגיעו לשער האתר והשומר במקום שאל אותם
למטרת בואם וציין שאם הם באו לראות את השיגור אז לנוחיות הקהל
ישנם מסכים הולוגרמיים מחוץ לאתר שבהם הם יוכלו לראות הכל
כאילו הם עומדים ליד ספינת-החלל . סרג' אמר לו, "הבאתי את
ילד-המטרה סול. אך אם אינך רוצה להכניס אותנו זה בסדר גמור
מצדי, אני מוכן עכשיו לחזור עם בני לביתי ולוותר על השיגור".
השומר שעמד על טעותו חייך חיוך מתנצל ואמר: "סליחה סול, לא
זיהיתי אותך בתחילה. בואו כנסו צ'רלי מחכה לכם".
"ברוכים-הבאים", אמר צ'רלי מנהל אתר השיגור שבא מולם כאשר הם
נכנסו בשער. אני יודע הכל על האירוע המצער בשממת-המוטציות, אך
יש לנו לוח זמנים צפוף." בעודו מדבר הוא ליטף את צ'ופ בין
אוזניו לשמחתו של הכלב,  "יש לכם שתי דקות להיפרד זה מזה ואז
אני אבקש אתכם" הוא אמר כאשר הוא פונה לסרג' ודונה, "לצאת מכאן
ולהשאיר לי את סול".
דונה החלה לומר משהו אך גרונה נשנק מדמעות, היא ניסתה לדבר שוב
אך בשנית לא יצא קול. לבסוף היא חיבקה את סול חיבוק אימהי מלא
רוך ואהבה ולא אמרה דבר, גם לא היה נחוץ להגיד דבר מה בנסיבות
הללו. סרג' חיבק את שניהם ביחד וככה הם היו שרויים בחיבוק אמיץ
את כל השתי דקות
שהוקצבו להם כדי להיפרד. צ'רלי כחכח בגרונו וסרג' ודונה הבינו
את הרמז,התנתקו מסול, ופנו חבוקים לאחור ויצאו מהאתר. וכך סול
רצה לזכור אותם- חבוקים באהבתם אליו וזה לזו. ואז צ'רלי אמר לו
"בוא סול, כנס אחרי למבנה".

אף-אחד לא שם לב שצ'ופ, נעלם