יש לי איזה סיפור קצר, שיושב לי בראש.
הוא לא מי יודע מה סיפור גדול, סתם סיפור כזה, משהו שנע בין
גבול ה"טרגי" לגבול ה"משעשע", אבל זה סיפור שיכול לקרות כאן
בארץ. והוא מתחיל בסיטואציה פשוטה כזו, במגרש הכדורסל השכונתי
באיזשהו מקום.
זהו, אחרי שהכנתי אתכם, אני מתחילה.
שימי התיישב לו בנחת על הגדר של מגרש הכדורסל והסתכל בחיוך
מאיים על ארנון. ארנון הממושקף רעד כמעט כמו עלה. הוא לא ידע
למה, בעצם הגיוני שהוא כבר יתרגל לזה. הרי כל יום כמעט אחד
מהשכונה מסתכל עליו ככה. כל הילדים תמיד צחקו עליו, כי הוא היה
האשכנזי של השכונה. זה לא היה באשמתו, ההורים שלו החליטו לעזוב
את המקום הישן מהר, כשהוא עוד היה תינוק קטן מדי מכדי שיהיה לו
מה להגיד בעניין.

הוא ידע להסביר בעל פה: הם היו יפי-נפש-ואוהבי-אנשים-באשר-הם
והחליטו לעזוב את הוילה בסביון שאבא שלו קנה בשלושת המשכורות
הראשונות של המשרה היוקרתית של עורך דין שרוצה להביא צדק לעולם
כדי לעזור לעולם להיות יותר טוב, ועברו לשכונה הכי עניה ולדירה
הכי מתפרקת שמצאו, כי חוץ מזה שזה יוכיח לאנשים שהם אוהבים
אותם ומזדהים איתם, זה גם הביא לאמא שלו, שהיתה ציירת באותה
תקופה, השראה. מאז כמובן הם הספיקו להועיל לשכונה בזה ש...
אה... בעצם הם לא ממש הועילו לשכונה מאז. אלא אם כן מחשיבים את
זה שהיה לבריוני השכונה, והיו הרבה כאלה, עוד ילדון ממושקף
להוציא עליו את העצבים שלהם.

ובכן, נחזור לענייננו. ארנון רעד כמו עלה ושימי הסתכל עליו
בחיוך מאיים. ארנון התחרט כל כך על זה שלא אמר כלום באותו בוקר
בו עזבו את הוילה, כי אפילו אם עדיין לא ממש דיבר אז, אולי זה
היה עוזר אם הוא היה בוכה קצת. אמא שלו תמיד אמרה שבתור תינוק
הוא היה נורא שקט וזה לא טוב כי זה אומר שהוא לא ביטא את עצמו
ולא הוציא את מה שהעיק עליו. הוא אף פעם לא הבין מה היא בדיוק
רוצה ממנו, הוא היה בסך הכל ילד קטן שנולד להורים קצת דפוקים
בשכל. כך לפחות הוא חשב, ואת כל מי שהזדעזע מזה שהוא היה מסוגל
להודות בזה בכזו חופשיות הוא היה לוקח הביתה כדי שיפגוש את
ההורים שלו. כשהוא והאומלל התורן היו מגיעים לבית (אם אפשר
לקרוא לזה ככה) של ארנון, בדרך כלל אמא שלו היתה לבושה באחת
מסחבותיה הרבות, עסוקה באחת מהאומנויות המגוונות שלה שבאותו
יום, למשל, היתה עיצוב ברושים מתנועעים ברוח מצמר פלדה, כי זה
נורא הרגיע אותה. אבא שלו בדרך כלל לא היה בבית כי הוא היה
עסוק בלהגן על המסכנים.
אותו אומלל היה קולט את רוח הדברים ובכך נחתם עניין ההורים
הדפוקים של ארנון.
שוב סטיתי מן הנושא ואתכם הסליחה. אז עדיין היה שימי ישוב על
הגדר ומביט על ארנון בחיוך מאיים, וארנון עדיין רעד כמו עלה
והתחרט על שלא אמר כלום בבוקר בו הוריו המוזרים החליטו לעזוב
את הוילה.

"נו, ארנון, מה העניינים?" שאל שימי את ארנון בקול תמים. ארנון
לא ידע מה בדיוק הוא אמור להגיד, אז לאחר כמה דקות של מחשבות
מעמיקות בנושא הוא אמר "ב... ב... בסדר." שימי נראה כאילו הוא
התרשם עמוקות מהתשובה המתוחכמת של ארנון, פתח את פיו כדי להגיד
משהו מתוחכם לא פחות, אבל כל מה שיצא לו היה "אחלה, באמת
אחלה."  ארנון נשם לרווחה באיטיות על שעד כה הצליח לא לחטוף
מכות, וניסה להתכונן נפשית למכות שכן יצליח לחטוף, קרוב לודאי
שבדקות הקרובות מאוד. הוא הביט בשימי שהתרומם לאיטו ממקום שבתו
על הגדר, כדרר קצת בכדורסל שלו שלא הלך לשום מקום בלעדיו,
והחליט לעשות את זה בגישה הידידותית.
"נו, ארנון," התחיל כמו קודם,כך שלארנון לא היה מושג מה הוא
הולך להגיד, "בא לך לשחק קצת כדורסל, one on one?"
ארנון נכנס להלם חייו וניסה לחשוב מהר מה הוא אמור להגיד שישמע
כאילו הוא נורא בטוח בעצמו ולא מפחד משימי ב-כ-ל-ל.
הוא התחיל לגמגם משהו בסגנון של:
"אבל שימי, אני אף פעם לא יצליח לנצח אותך, אתה הרבה יותר טוב
ממני..."
שימי הסתכל על ארנון בעניין. המממ... יש משהו בילד הזה,
הוא... חכם כזה.

"אתה יודע משהו, ארנון, אתה דוקא די חכם, אתה. ז'תומרת, שנינו,
אני ואתה, יכולים להצליח ביחד לא רע..." ארנון הלך צעד אחד
אחורה. משהו פה לא בסדר. הרי שימי אמור להרביץ לו... ארנון
החליט שבטח שימי פשוט מנסה לגרום לו להאמין שהוא לא הולך
להרביץ לו ואז זה יבוא לו בהפתעה, אבל שימי בטח לא חושב שהוא
עלה על זה. ארנון החליט לעשות כאילו הוא משתף פעולה. הוא צעד
בחזרה צעד קדימה.

"תקשיב לרעיון הגאוני שלי." אמר שימי. "אני, יש לי עבודה
במכולת בשליחויות. אני לוקח לאנשים הביתה את מה שהם קנו. אבל
מה, זה מעצבן אותי למה אני אוהב לשחק כדורסל, וככה עם
השליחויות אין לי הרבה זמן. אז הרעיון שלי הולך ככה: אתה תעבוד
במקומי במכולת בשליחויות, ואת הכסף שאתה מקבל, תביא לי. עכשיו
אני, ילמד אותך איך לשחק כדורסל, וגם חוץ מזה, אני אגיד לכולם
שאם הם שמים עליך אצבע קטנה אחת, יש להם עסק איתי לכל החיים
שלהם. איך זה נשמע לך?"
ארנון היה כל כך מאושר שהוא רצה לחבק את שימי ולא היה אכפת לו
להיות העבד שלו לשארית חייו, אבל הוא החליט לנהוג באיפוק.
" שימי,אתה גאון אמיתי!" הוא אמר לו והסתכל עליו בהערצה.
"כן,כן, אני יודע." אמר שימי בביטול. "אז מחר בשתיים אפס אפס
אתה מתייצב פה במגרש לשיעור כדורסל, בשלוש אפס אפס אתה מתייצב
במכולת לעבודה, ובשש אפס אפס אתה חוזר למגרש להביא לי את הכסף.
'בנת?"
ארנון לא האמין שזה באמת קורה לו.
"בטח שימי, בטח! מה שתגיד!" הוא גם היה מתכופף ומתחיל לנקות
לשימי את הנעליים, אבל שימי כבר הסתובב והלך לו. ארנון היה
מאושר. החיים חייכו אליו והוא הרגיש כמו הבחורות בפרסומות
לתחבושות הגייניות שתמיד שמחות.

מאז אותו יום במגרש הוא עבד במכולת, ואפילו שבהתחלה היה לו
קשה, הוא החזיק מעמד כי הוא ידע שאחר כך הוא יפגוש את שימי והם
ישחקו כדורסל ואף אחד לא ירביץ לו. כך נמשכו החיים השמחים במשך
כמעט חודשיים, עד שיום אחד אחרי אימון הכדורסל שלהם, שימי לקח
את ארנון לצד ואמר לו שהוא נורא מצטער אבל הוא נאלץ לבטל את
העסקה.

"אבל... למה?" שאל אותו ארנון בקול חנוק. "למה???"

"תראה," אמר לו שימי, "אבא שלי זכה בלוטו ואנחנו עוברים לגור
בסביון."

"מה?!" ארנון לא האמין למשמע אוזניו. אם הוא היה יודע מה זה
אירוניה הוא מן הסתם היה לוחש לעצמו בעצב "כמה אירוני...", אבל
מאחר והוא לא ידע מה זה הוא אמר "אני לא מאמין. איזה מקרה שבו
התפתחו הדברים בצורה הפוכה מן ההגיון, כאילו הגורל לועג לנו
ולתקוותינו..."
שימי תקע בו מבט מוזר, מלמל לעבר ארנון "שלום" והלך לו. ארנון
לא ידע מה לעשות עם עצמו, אז הוא פשוט הלך הביתה.
אני לא יודעת מה בדיוק קרה לארנון אחרי כל זה, אני יכולה רק
לתאר לעצמי שזה לא היה טוב במיוחד.
זהו, כאן נגמר הסיפור שלי. לא משהו, אני יודעת, אבל זה מה יש.
ערב טוב.