עמדתי בחדר החשוך.
יכולתי להרגיש את עיניו של מישהו אחר נחות עלי, עיניו של מישהו
שמסוגל לראות בחשכת הנשמה יותר טוב ממני.
מבטו חרך אותי, צרב את נשמתי, הפחיד אותי. לפחד שלי לא הייתה
צורה מוגדרת, לא ידעתי כיצד הוא נראה, אך עמוק בתת המודע שלי
התחיל הפחד להתגבש לצורה מוחשית.
"כן" שמעתי אותו לוחש כנחש.
"אכן כן" הוא אמר, ואני שפחדתי להתגלות עצמתי את עיניי, החזקתי
את נשימתי ולרע אף קיללתי את ליבי שעשה רעש כה רב.
בבת אחת נדלק אור בוהק בחדר, אור לבן חיוור וחסר כל, חסר חיות.
האור עיוור את עיניי ולשנייה דומני שסומא אותי.
כשעיניי הסתגלו לאור יכולתי לראותו, דמות גבוהה, שלדית משהו,
לבושה בגלימת קטיפה שחורה, שחורה כמעט כמו החור בנשמתו, עורו
היה זהוב והשווה לו מראה חולני, אך נוראות מכל, היו העיניים,
גדולות, זהובות, עם אישונים בצורת שעוני חול, רואות בכל שנייה
את הזמן החולף מבין אצבעותינו, מת.
את אותם עיניים חשתי מתופפות על נשמתי, אותם עיניים חכמות
מידי, עיניים שראו יותר מידי בזמן מועט מידי.
"כן, אני יודע" הוא לחש בחולניות, "יודע אני את פחדיך והם
מוגזמים" שתיקה, שהופרעה בגלל התקף שיעול, הוא נפל מרגליו
החלשות ודומה היה שאם ימשיך כך, יחזיר את נשמתו לבוראו.
ניגשתי אליו, מנסה לעזור, לנחם והוא רתח. "התרחקי ממני" הוא
צעק בזעם בלתי כבוש, "אינני זקוק לרחמים שלך!" התביישתי, ידעתי
מראש שאין הוא רוצה ברחמים, מי ירצה?!  השפלתי את עיניי, הוא
נרגע והתיישב בכורסת קטיפה שחורה שהופיעה פתאום, או שמא הייתה
שם כל הזמן?
"שבי" הוא הורה לי, והצביע עם ידו השלדית על כסא עץ מעוטר
שדומה והופיע מן החלל הריק, ישבתי.
הוא הסתכל עלי דקות ארוכות שנראו כאילו נמשכו לנצח, ואז החל
לדבר, "פעם, הייתי חזק, המג השחור היחיד שהצליח לקרוא תיגר על
האלים, הייתי כל יכול ולא היה אדם אחד עלי אדמות שלא פחד
ממני", הוא אמר, ספק לי ספק לעצמו, "היום כשהקסם פג מן העולם,
היום כשאנשים מסרבים להאמין, היום כשקר ירח אחד מטייל בשמי
הלילה, היום, אני חלש". הוא השתנק, נאחז ביד אחת בחזהו וביד
השני בכיסאו. פתאום שמתי לב לקמטי הזקנה שעיטרו את עורו הזהוב,
אגלי זעה על מצחו, שערו לבן, ידיו מקומטות, קמל הוא לנגד
עיניי, אותה קדחת שדחפה אותו לגדולות, לבסוף כילתה את כוחו,
הוא הפך לדמות רפאים, נזכרת רק בספרים, באגדות, הוא היה פעם
בעל כוחות בלתי מוגבלים, והיום הוא קליפה ריקה ותו לא.
"המוות קורא לי" הוא אמר לפתע, "אני מרגיש את הבל פיו על
עורפי, מרגיש את נוכחותו בחדר, רואה אותו בכל פינה אפלה, מרגיש
את ידו השלדית מושטת לעברי, אינני פוחד למות, אך המוות, ללא
ספק, אכן הוא הסוף".
הסתכלתי עליו, הוא שהיה אליל לכל אלה שהלכו בעקבותיו, עכשיו
הוא עצמו נראה כשלד חלש, בקושי אותה דמות אגדית, בקושי חי.
"למה זימנת אותי אם כן?" הוא שאל, סבלנותו פקעה, דומה היה
שכוחו המועט אוזל והוא נראה יותר רופף מתמיד, "ובכן?!" הוא שאל
שוב.
לא עניתי, לא הייתה לי תשובה, כשזימנתי אותו לא חשבתי על מה
אני אשאל אותו או על מה הוא יגיד, רק רציתי לפגוש אותו, לפגוש
באמת.
"אם כך אז הגשמתי את משאלתך" הוא ענה למחשבותיי וחייך, "גם
כשאני הייתי צעיר רציתי לפגוש את הגדולים של זמנים עברו, ואכן
עשיתי זאת, אינני מאשים אותך על סקרנותך, אני הייתי, ועודני,
סקרן".
שתקנו שנינו, עיניו בוערות הקדחת דומה שנרגעו מעט, מבטו עבר אל
האש הרוחשת באח, והלהבות השתקפו בעיניו, מבטי שלי עבר אל האש
אף הוא, חשבתי על העתיד, האם גם אני אגיע לגדולה? לחוזק שלא
יאמן? האם אני אשנה את דרכי העולם? אך אולי לא, אולי אני אמצא
את מותי בטרם עת על ידי חרב נעוצה בבטני, או יותר גרוע, סכין
בגבי? אולי הקדחת תכלה את כוחי או אולי אני אגיע לנקודה שממנה
אין להתקדם, מן מצב כזה של קיבעון, שיגרה שממנה אני תמיד
מפחדת.
"אל תדאגי" הוא אמר לי, "גם תורך יגיע, גם האיש הכי קטן יכול
לשנות את דרך הגורל" ובמילים אלו,שנצרבו בזיכרוני עד היום, הוא
נעלם, באש שבאה ספק מן האח ספק מנשמתו שלו. החדר חזר להיות
חדרי שלי, מואר באור מנורת ההלוגן החיוורת, מסודר בסדר שרק אני
מבינה, וריק.