מוזגת לי הרבה הרבה סירופ פטל לכוס. כתוב על הבקבוק שהוא מועשר
בויטמין בי-12. אולי זה יציל אותי. אתה שוכב שם בסלון, מותש
מהיום שעבר.
אתה, אבא שלי, שאני אוהבת כל כך. אני שוברת אותך. ואין לי איך
לתקן את המצב.
אתה לא מסוגל להאמין לי, ואני מבינה אותך. יותר קל להאשים
אותי. מה אני אעשה. איך אני נקלעת למצבים כאלה, רק אלוהים
יודע. בהתחשב בעובדה שאין אלוהים, כנראה שאני אמשיך לנצח לחפש
את התשובה.
אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות עבורכם כרגע, הוא
להעלם. לקחת את הרגלים.
יש לי אפילו תסריט בראש. אני אקח טרמפים. 3. עד שאגיע לקניון
חיפה. שם אקנה איזה סכין יפה. אולי אמצא בצבע סגול. שיהיה
סימלי.
אני אקנה גם בקבוק אלכוהול - כדי שההכרה לא תהיה בשיאה, ככה
אולי לא אבכה יתר על המידה. יחד, אבלע כמה כדורי נורופין. לדכא
את הכאב.
אני מרגישה כבר את הסוף. וטוב לי עם זה. אני רואה איך הכל נגמר
בלי יותר מידי בעיות. ובשביל מה? לעזאזל...400 ש"ח, או 450.
תלוי איזה יום זה. איזה גירסא יותר נוח לך לספר.
עד שאני מגיעה אל הגלים, הדמעות כבר מפסיקות לזלוג מעיניי. אני
יודעת שזה יעשה אותי יותר אשמה. אבל גם ככה אמרתם, הכל נגדי.
אפילו אתם כבר לא סומכים עליי. אולי אם אני לא אהיה, המשטרה
תרד ממכם, הרי על 450 ש"ח לא יציקו להורים שהבת שלהם התאבדה.
אז אני לוקחת את הסכין ומעבירה בעדינות על פרק כף ידי. מזילה
דמעה אחרונה.
מדליקה לי סיגריה שכל כך אהבתי לעשן. דבילי. אני חושבת שנהניתי
ממנה יותר כשלא ידעתם. כלומר ידעתם, כי אני גרועה בשקרים, פשוט
זה היה דבר שלא מדברים עליו. עכשיו זה כבר סתם. אבל סיגריה
אחרונה, מתוקה, שתמלא לי את הריאות.
שיהיה.
הסכין כבר עמוק בגופי, וכל דמי מתפזר על החול. נספג ביעילות,
כאילו מבין שאני רוצה שיחלוף זמן לפני שיבחינו במותי. יקח הרבה
זמן. הלכתי מספיק רחוק.
אפילו הציניות תחלוף מתוכי, תספג בחול האדיש.  הציניות. שייצגה
נאמנה את אישיותי השניה, הנחבאת אל הכלים, זו שפחדה לצאת החוצה
מלבד באירועים נבחרים. אני מאמינה בכל עומק ליבי שאני משוגעת.
לפחות עד עכשיו הייתי מאושרת. אולי לא הצלחתי מעולם לגרום
לאחרים להיות מאושרים, אבל מעולם לא עשיתי כל כך הרבה נזק כמו
עכשיו. מצאתי לנכון לשקר בקטעים הלא נכונים, ועכשיו הכל נגדי.
עשיתי טעויות. אבל מה לעשות, נדפקתי. נולדתי נאיבית, ומאמינה
שאם אני יודעת את האמת, מה שלא אעשה, היא תגן עליי. עיוותי קצת
את הערכים שהוריי ניסו שאספוג. קיוויתי שהכל יסתדר על הצד הטוב
ביותר, והגנב האמיתי ירגיש אשם ויחזיר את הכסף. אני יודעת שזה
מה שאני הייתי עושה אם הייתי יורדת לרמה כל כך שפלה. קיוויתי
שזה יקרה, ויפתרו כל בעיותי. ואולי אמא צודקת, והוא נוכל,
ואפילו החזירו לו את הכסף והוא לא דיווח במשטרה.
אבל ככה, לפחות, לא תאלצו להתמודד עם זה. אולי יכאב לכם. אבל
רק אולי. וגם אם כן, זה יכאב הרבה פחות מאשר אם הייתם צריכים
להתמודד עם זה. יש להם הכל נגדי. חוץ מהוכחה חותכת שעשיתי את
זה. כי חוץ מלתפוס את הגנב, אני מסוגלת לעשות הכל. לסבך את
עצמי בדרך לא נורמלית. והכל מילדותיות, ופחד. לא רציתי להפסיק
לעבוד. זה לא הוגן. לא עשיתי כלום שמגיע לי את זה. למרות
הערכים שלי, אהבתי את העבודה. כמה שזה היה קשה. ועכשיו אני
מפסידה הכל. בלי לדעת איך, הכל מתמוטט עליי.
יצפאן ברקע מחקה את מתן וילנאי ומצליח להצחיק אותי. אין לי
מושג איך. אתם רואים שאני לא מי שאתם חושבים שאני? אני צוחקת
מהומור רדוד. אז מה? אני אגיד לכם מה. נדפקתי. מאז ומעולם
הזדהיתי בסרטים עם תפקיד הקורבן. בעיקר בסרטים בהם הקורבן היה
מואשם בדבר שלא עשה, ולא יכל להוכיח שהוא חף מפשע. רק בסוף
הסרט, מצאו הוכחה שהראתה כי הוא זכאי. אבל החיים שלו, הם כבר
היו הרוסים. התמוטטו עליו כרעם ביום בהיר. ואני? מה אני
עשיתי?
הייתי במשמרת הלא נכונה. אם כסף שלי, של סבתא. הזכרון כבר
מתעתע בי. והכל כי אני חולה. כן. אני חולה. לא נורמלית.
מופרעת, משוגעת. כן.
עד שיגלו את הגנב אני כבר אשתגע. אם זה עדיין לא קרה. אפילו
כמעט נתתי לו את הכסף. סתם ככה, לוותר על כסף, כדי לקנות את
החירות שלי. מה מחיר של חירות בימינו? 400 ש"ח? 450 ש"ח?
ואני בשיא טיפשותי העלתי במוחי לתת לו את הכסף, אפילו הצטערתי
שלא שיקרתי במשטרה ואמרתי שגנבתי אותו. ככה הכל היה נגמר. 400
שקל לדימה, בטח בתוספת ריבית של 400 למשטרה, אבל עכשיו היתה לי
החירות שלי. אבל היא איננה. אתה לקחת לי אותה.
אולי אני זו שקנתה את הסכין וחתכה את עצמה, אבל אתה תקעת אותה
בגבי. אם רק הייתי חותכת את עצמי - הייתי נשרטת. אבל התקיעה
הזו בגב. הסכין הזו.וזה כל כך כאב. יותר מהכל. אתה שמת לי את
הסכין ביד למען האמת, כמו שנתת לי את העט לכתוב את מה שאני
כותבת כעת. כמו שהכנסת לי את המחשבות האלה. כמו שהאשמת אותי
בדבר שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי לעשות.
אז כשהיית לי הסכין, ונכנסת לחיי עד שלא יכלתי לסבול יותר את
הכאב, איך אפשר להאשים אותי שבחרתי למות?