הבדיחה כבר הפסיקה להעלות חיוך על פניי, והציניות גברה על
הכאב.
זה מה שניסיתי להשיג, אולם כעת אינני מאושרת עוד.
מדבר שאסור לומר, לדבר לעג, כמה עמוק הוא הפער.
כמו הבדל בין חיים למוות, אך גם כמו אהבה ושנאה.
קשה להצביע על הגבול האסור, אך מרגע שחצית אותו, אין דרך
לחזור. ואותה דמעה אחרונה, שהדחקתי מרצון, שבאה שניה לפני חיוך
ציני. אותה אחת, מסבירה יותר טוב מכל, את הכאב האמיתי שמעיק על
חיי.
את חוסר השליטה בדבר ששינה חיים של כה רבים. את חוסר ההבנה,
כשאני מבינה הכל, ותמיד. את חוסר האונים, וחוסר האנושיות.
וחוסר. ומחסור. וחסר. חסר אותו כאב שתפס מקום מרכזי בחיי.
ידעתי לברוח ממנו, ויצרתי מפלצת. רוצה לחזור לדכאון, לכאב. ולא
ללעוג עוד לדבר שאיני מבינה.
אולי טוב לי ככה, ואני לא זקוקה לנסיון עלוב בהתמודדות. אבל עם
הכל אני מתמודדת. הגיע הזמן שאצעד בגאווה, ואתמודד עם
ההיסטוריה, ואבין או לא אבין. העיקר שאלמד. ולא אפרוץ בגל חדש
של ציניות.
כי זה בסדר לבכות. גם אם את היחידה. גם אם נמאס מבתי הקברות,
והאפר, והמצבות, והזכרונות. גם אם את ממש רוצה לשכוח את התמונה
שלה עומדת, פוחדת שהם נחנקים. גם אם את רוצה שסבא יוכל לדבר,
ואולי אחר כך ישכח. גם אם זה כואב, ולא מרפה.
גם לך מותר לבכות. ולא רק על עצמך.