צללתי לתוך מערבולת של רגשות, ולא ידעתי איך לברוח.
תוהה על מהות החלל שנותר בתוכי. תוהה על מהותך. עוד נערה
מתבגרת שבוכה על שנותרה בפינה. ואני לא אהיה כזו. אני כבר לא
כזו.
עברתי את השלב הזה, צעדתי עוד צעד אל מחוץ לנעורי היפים. אני
עוד לא מתה, למרות שחשבתי שלא אגיע ליום הזה, אבל אני גם לא
חיה.
זה חיים זה?
חיים זה שמחה, ואושר, וטיפות בוקר על עלה זוהר, וציוץ ציפורים,
וסיגריה באמצע קיבוץ. או אולי לא. אולי הסיגריה, היא מדכאת,
היא אפרורית. היא מוכיחה את כאביי.
אולי האצבעות שקפאו באמצע הכתיבה, מוכיחות יותר מכל כי נגמרו
מילותי. תמו שירי, וקצו כל כאבי. האומנם?
כאבי רק גברו. מאיימים לתקוף מכל עבר, מקיפים אותי באש פרועה,
שמאיימת לשרוף, אך בכל זאת מקפיאה.
בוררת אחר מילותי האחרונות. שיר סיום.
איזה אבחר?
רבים הם השירים שנגעו בי בחיי, ורבים כי יגעו במותי. כמו רבים
האנשים שפגעו, ורמסו והתקיפו רגשותי. אך הציתו את אש האהבה.
והיא בוערת בתוכי, כמו אש החיים. ספק מתלהטת, ספק דואכת, לא
נכבית לעולם.
ואני רק צוללת, מחכה ליד שתושט לעברי, תקרא בשמי ותרצה להצילני
מהסבל הנורא. מרחמיי העצמיים שאיני יודעת כיצד להמלט מהם
לבדי.
מהחושך הנורא שמאיים לתפוס מקום מרכזי בחיי.
והחלל הזה. הוא לא אתה. הוא אני. הוא כל מהותי העלובה.
ונעורי, שארצה לזכור כרעננים ויפים, יצרבו על בשרי עוד דמעה.
אחרונה. של לפני שיר סיום.