אני מרגיש צורך להנציח את מאיה. אולי כי אני חושב שאף אחד אחר
לא ינציח אותה לעולם. ואני באמת מאמין שהיא בן אדם שחובה
להנציח. ואולי אני גם מאמין שמאיה תיגמר מהר. כן, כמו כוכבת
אמיתית.  שמהר מאוד מאיה תישאר רק הנצחה. אני לא יודע אם זה
כבוד להיות זה שמנציח את מאיה, אני לא יודע אם אני הבן הנכון,
עם הכישורים המתאימים, אבל אני יודע שזה כבוד היה להכיר את
מאיה, כי מאיה היא בן אדם כזה, שפשוט לא נמצא במקום הנכון,
ובמקום הנכון, היו עושים עליה סרט. שובר קופות אם חייבים
לדייק. וספר. היו כותבים עליה ספר. והיא הייתה יכולה להיות
מאוד מפורסמת, ולקנות הרבה דברים יפים. אבל סביר להניח שגם אם
היא הייתה במקום הנכון היא הייתה נגמרת מהר, ואז כל הכסף הזה
שהיא הרוויחה היה בסוף מגיע לידיים הלא נכונות. כי אני בטוח
שגם במקום הנכון מאיה הייתה מתחברת דווקא עם האנשים הלא
נכונים.
כמו כוכבת אמיתית.
מאיה הייתה חלק אינטנסיבי מהחיים שלי. אני תוהה אם להשתמש
בקלישאה מוכרת ולומר שמאיה שינתה את החיים שלי מקצה לקצה. אבל
היא באמת שינתה אותם, במובן מסוים. עדיין לא ירדתי לעומק
העניין. אני מניח שאחרי תשקע הסערה הזאת שהיא הותירה עם
עזיבתה, הרבה דברים יראו לי יותר ברורים. מאז שנפגשנו ידעתי
שזה עניין של זמן עם מאיה. ידעתי שיום אחד אני אקום והיא לא
תהיה פה, ולמרות שזו תהיה הפתעה זה יהיה צפוי.
אז מי זאת מאיה?. מאיה היא מאיה. אין לה איזשהו תואר, למרות
שתמיד ניסיתי להדביק לה אחד כזה, התייאשתי. מאיה היא תופעה,
תופעה חד פעמית, ובעיקר תופעה חולפת. מאיה היא בחורה עם הרבה
סימני שאלה. היא הבחורה שאף פעם לא תבין, ולא משנה כמה תנסה.
גם אם תחשוב שהבנת, תחשוב שהכרת, תסווג אותה לאיזו קטגוריה,
יום אחר תתעורר ותגלה עליה עוד משהו, והמשהו הזה, קטנטן או
ענק, ישנה לך את כל התיאוריות שבנית עליה. מאיה.
מאיה, דבר אחד אני יכול להגיד עליה בוודאות, כמו בשיר של אסף
אמדורסקי "בסך הכל רוצה להיות אחת שיזכרו", כי אני מניח שגם
היא יודעת שהיא בעצם זיכרון. זיכרון מתוק. מריר.
הסיפור שלי עם מאיה, הוא לא ממש סיפור, ובטח שגם לא ממש שלי.
עוד בפעם הראשונה שנפגשנו היה לי ברור שהיא מחוץ לתחום. מהיום
שראיתי אותה הייתי צריך להתמודד עם מציאות שקבעה שהיא לעולם לא
תהיה שלי. לא ניתנה לי הזדמנות לערער על הקביעה המוחלטת הזאת.
מאיה מעולם לא הייתה, מאיה מעולם תהיה שלי.

מאיה יכלה להיות שלי, יכלתי לחיות אחרת. עניין של כמה רגעים,
והגורל שלי היה משתנה מקצה לקצה. אבל ברק, ברק ראה אותה לפני.
החיוך שלה, החיוך שהיא חייכה לברק באותו ערב, הוא החיוך שימנע
ממני תמיד להשיג את מאיה.
מאיה חייה לברק באיזו מסיבה, אחת מיני רבות שאפיינו את התקופה
ההיא.
אני זוכר את מאיה מאותו ערב. היא הייתה כוסית שחבל על הזמן.
נראית קצת מתוחכמת מידי בשביל לחייך חיוכים מפתים לטיפוסים כמו
ברק.
המסיבה הזאת הייתה עוד פריט במסה צפופה של לילות אפופים. זו
הייתה תקופה שבה נעתי ממסיבה למסיבה, אורח חיים שגרם לי להיות
אדיש. אי אפשר היה לחדש לי הרבה אז, לפחות ככה האמנתי. גם אם
הייתי פוגש מישהי באותו ערב, מישהי מיוחדת מאוד או סתם מישהי
להוסיף לרשימה, היא הייתה נבלעת בשגרת חיים אפורה. החיים שלי
היו הרגל אז, שגרה. זה לא הפריע לי, לא חיפשתי משהו או מישהי
שישנו אותי. היה לי טוב.
אני מודה, שראיתי את ברק מדבר עם מאיה לא נפל לי הלב לתחתונים,
התחלתי להשפיל את עצמי הרבה אחרי זה. אף אחד לא נפל מהרגליים
שברק הוחרם לכל הלילה על ידה. אף אחד לא תמה איך ברק גורם לבת
הטובים הזאת לחייך ככה. מידי פעם הצצתי עליה, נשענת על הבר
במלוא תפארתה והדרה, אבל לא אמרתי מילה. לא רצתי להציל אותה
מהמילים החלקלקות של ברק.
כי היא לא הראשונה ולא שיערתי אז שהיא האחרונה.
את מאיה וברק ראיתי שוב די מאוחר. היא הייתה מסוממת לגמרי.
מסתובבת על הרחבה סיבובים אינסופיים. מעכסת בצורה מושלמת.
מזיזה את הגוף בקצב קבוע. נותנת את השואו של חייה. עולה לבד על
הבמה. מתחממת מאור הזרקורים. והיא זזה, כמו אחת מהכוסיות של
אמטיוי. מראה לכולנו מאיפה משתין הדג. מראה לכולם שאצלה להזיז
את התחת זה לא רק תחביב. יודעת שכולם מסתכלים. איך החיוך שלה
האיר את הרחבה, הרחבה שלה.
למרות שברק עמד לידה, מבטי הסביבה פשטו את עורה. יותר מידי
פעמים ניסו לגנוב ממנה מבט.
אני חושב שזה הרגע שברק ננעל עליה. היא הצטיירה בפניו כאתגר,
ילדה של אבא, בטח מרעננה.
לברק היה אופי של טווס, הוא היה מלא בעצמו, ובפעם הראשונה
בחייו הוא נתקל במישהי שהוא היה צריך להתאמץ בשבילה, בשביל
לזכות בה, בשביל להרשים אותה, בשביל להשאיר אותה.
אני ננעלתי על מאיה הרבה אחרי זה, ומסיבות אחרות לגמרי.
ברק התאים את עצמו לקצב הגוף שלה. הוא חייך אליה וכיוון את
עיניו עמוק לתוכה, כדי להראות לה שהוא לא מפחד ממנה, שהוא לא
מרים ידיים. בתום היא התחככה בו לפעמים, מודעת לכפתורים
העדינים שנלחצים אצלו כשהיא עושה את זה.
ברק ידע שהוא מתקדם לאט לאט לתוכה. לא נכשל עד כה בשום מבחן.
שולחת יד מלטפת, עדינה. כאילו בטעות. מעבירה בו קצת צמרמורת.
ואז הם נעלמו לי. זה לא שממש עקבתי אחריהם, אבל הקפדתי להציץ.
מצאתי אותם שוב יושבים בצד, כשברק מנסה לנהל איתה שיחה בלתי
אפשרית. שיערתי לעצמי לפי הפרצוף שלו (לברק יש פרצופים קבועים
וזה היה הרציני שביניהם) שהוא מנסה לגרום לה לרצות אותו חצי
ממה שהוא רצה אותה.
אחר כך הוא לקח את מאיה אלינו. ישבנו על הבר. ברק מגיע, מאיה
מאחוריו. קצת היה קשה לה להזדקף, לעמוד ישר, חצי נופלת חצי
מחבקת את ברק כדי להישאר יציבה. כדי לא ליפול. היא נבוכה. אולי
היא נבוכה כי היא כל כך שיכורה, או אולי מאיה בעצם ביישנית.
פתאום היא בחורה יפה מאוד ושיכורה מאוד. יותר יפה לה לרקוד.
היא עמדה מאחוריו כשהיא מנסה להיראות יותר בטוחה בעצמה. מבליטה
את החזה, לא מחייכת ומנסה להביט מסביבנו אבל ליצור אשליה כאילו
היא מביטה בנו.
אנחנו סוקרים את מאיה. גוף ארוך ודק. היא לובשת ג'ינס נמוך
נמוך, משופשף, כמו שמוכתב בכל המגזינים הנחשבים. תחתונים לבנות
מבצבצות ממנו. רגליים רזות ודקות וטוסיק קטן ועגול של בנות.
בטן שטוחה, מותניים דקות, עגיל בטבור. חולצה שחורה חושפנית,
מעט שקופה, חושפת את בטן אתלטית ואת המרווח בין שדיה הזקורים.
נשית באופן ילדותי, חתולית באופן מבויש. שיער ארוך ארוך, גולש
בצבע שטני נשפך על כתפיים דקות ומבריקות. שתי עיניים ירוקות
גדולות, חולמניות וילדותיות המשוות לעצמן מבט קשוח. מאיה, היא
דבר ראשון, ילדה, ילדה יפה. ילדה שבכוח מנסה להתבגר. אורזת את
עצמה במעטפת של אישה, אבל ניתן לראות עליה, שבסך הכל היא עוד
ילדה. וזה מושך עוד יותר. יש לה אף סולד וגבות דקות. עצמות
לחיים גבוהות ושפתיים ורודות משורטטות. עצמות בריח בולטות
ואצבעות דקות. מבט אחד ואתה יודע שאתה בועל קטינה, אבל אתה מת
לבעול אותה. מת למשוך לה את הג'ינס עוד קצת למטה. לבדוק את
התחתונים הלבנבנים שלה. והג'ינס נמוך. ממש נמוך. ממש מגרד את
איזור המשולש שלה. אני בטוח שהיא לבשה חוטיני. חוטיני לבנבן
וקטנטן. כזה ששמור לכוסיות באמת.
כבר אז הייתי צריך לנחש שזוהי תחילתה המופלאה של טרגדיה
רומנטית.
ברק לחש לה משהו אחרון באוזן וליטף את הלחי שלה. היא חייכה, את
אותו חיוך ענק שהאיר רחבה שלמה מקודם והלכה. אנחנו הסתכלנו על
הטוסיק הקטן שמעכס בטבעיות מזויפת, בגב המפוסל והדקיק. זו לא
הייתה הפעם הראשונה שראיתי בחורה יפה, לא הפעם הראשונה שנתקלתי
באישה ילדה, אבל מאיה נחרטה אצלי עמוק בזיכרון.

היא באה אל ברק בסוף שבוע. בסוף השבוע ההוא התווספו למאיה
עבורי שם ואופי. היא הייתה יותר מההיא מהמסיבה. היא הפכה לחלק,
חלק מאיתנו, חלק מברק, חלק ממני.
כשמאיה נכנסה לדירה היא נראתה שונה. אולי לא הייתי אפילו מקשר
אותה לאותה דמות "ג'סיקה ראביט" כפי שתייגתי אותה בפעם הראשונה
שנחו עיניי עליה.
חולצת הבטן הזעירה שלה הדגישה את שיזוף היתר שלה. היא הייתה
שזופה מידי, פעם ראשונה שנוכחתי בתופעה כזאת. נראתה כמו הזקנים
שמבלים כל היום בים. הקבועים. כבר יכולתי לדמיין אותה מתקמטת.
את הבטן השטוחה שמתוחה הדוק הדוק בין עצמות המותניים שלה.
בגילה הצעיר לא היה ניתן לטעות הפעם. מולי עמדה ילדה עם עור
צרוב, ושיער בהיר שלא תאם את צבע עורה, ובגדים שהראו יותר
מידי. היא הביטה לעברי, סקרה את הדירה, והושיטה את ידה:
"מאיה, נעים מאוד". מא-יה. יכולתי לשמוע את זה מתנגן. מא-יה.

סיפורים תמיד מתחילים מההתחלה. אבל אני מספר פה על מאיה,
ולמאיה אין אמצע התחלה או סוף. אני לא אוהב את ההקדמה הזאת.
אני לא יכול להפוך את מאיה לבנאלית. קשה לחשוב עליה במאולץ. מה
שזורם זורם.
אני כותב שירים, מוזר לי לכתוב סיפור, אני לא יכול לכתוב כל כך
הרבה. פעם מאיה רצתה שאני אכתוב עליה שיר, אבל אני אמרתי לה
שיש לה הרבה שירים כבר. שאני שמח אני שר לה את מאיה של כנסיית
השכל, ושאני עצוב אז את מאיה של שלום חנוך. אבל היא רוצה שיר
משלה. אז כתבתי איזה שיר, והזכרתי אותה שם בערך, במין רמיזה
קריצה שהיא לא תבין, אבל כולם ידעו שמדובר עליה. אני אכתוב
עליה יום אחד שיר, בטח בלדה. אבל לא היום. אלא כשאני אעכל שהיא
עזבה ויהיה לי ממש עצוב. היא לא תשמע אותו אף פעם והוא יהיה
כמו בכי חרישי.
אני תמיד אזכור את הצחוק של מאיה. היה לה צחוק מתגלגל. אני
תמיד אזכור את הדמעות של מאיה. הן היו גדולות וכבדות. בתוך
האישיות של מאיה התקוטטו שתיים. אחת, אישה, שאומרת את כל
הדברים הנכונים, זועקת ביטחון עצמי מופרז וקסם אישי של לוליטה
מנוסה. השנייה, הילדה, מכונסת בתוך עצמה, שקטה, מחייכת אבל לא
צוחקת. אני אהבתי את מאיה כמו שהיא, ילדה או אישה. בעלת
איכויות של כוכבת, גינונים של ליידי, וכריזמה של סלבריטי.
אהבתי את כל מה שקשור למאיה, גם את הריח הנעימי שתמיד היה לה
בידיים, ערבוב של עשן סיגריות וקרם גוף בריח אפרסק. אהבתי את
מאיה שהיא קמה בבוקר עם שיער נפוח. אהבתי את מאיה שהיא יצאה
מהמקלחת וסחררה את הבית בניחוח אישה. אהבתי את מאיה כי הייתה
יותר מעניינת מכל הטיפוסים שפגשתי בזמן האחרון. מאיה דיברה
בשצף קצף של משפטים ארוכים ארוכים, בלי פסיקים, בלי נקודות
ובלי הפסקות לנשום. כולם אהבו את מאיה, היא התחברה לכולם,
השלימה עם כולם חלק חסר ובכל זאת לא איבדה מעצמה. היא לא
השתנתה בשביל אחרים, היא פשוט כל כך הרבה אנשים, ובעיקר ילדה
אחת מבולבלת.

הפכתי את מאיה לחלק ממני. היא לא הייתה אמורה להשתתף בכלל
בטרגדיה הרומנטית הזאת שבניתי לנו. מבחינתי, חלקתי עם ברק
במאיה. גם אני חלמתי עליה, גם אני אהבתי אותה, גם אני לא ידעתי
איך לומר לה את זה, וגם אני לא יכולתי למנוע ממנה ללכת.
אני ידעתי שזה סוף ידוע מראש, שיום אחד היא תיקח את הרגליים
ותלך ולא תשאיר אפילו פתק או הודעה איפה היא. איפה אפשר למצוא
אותה, להגיד לה דברים שאסור לשמור בבטן.
בשלב מסוים ברק ניסה למנוע את הבלתי אפשרי. אבל זה היה מאוחר
מידי, לא יכלתי לשכוח אותה.
כשהיא הלכה, כל הזמן אמרתי לעצמי שזה לא סוף העולם, אבל זה
בהחלט מרגיש ככה.
וכשהיא הלכה, מאיה, נגמרו לי השירים. אבל הבטחתי פעם שאני
אכתוב עליה משהו, ובידיעה שהיא לא תדע אף פעם שהגשמתי, כתבתי.
כתבתי את הבלדה שעורגת למאיה.