זה היה ערב סילווסטר של שנת 2000. העולם עמד להיות בן שנה בפעם
השלישית ומסתבר שכל תל אביב החליטה לצאת לחגוג לו יום הולדת.
אפקט העדר עבד גם עלי והחלטתי למצוא את המסיבה הכי טובה שאני
אוכל, כי אחרי הכל חייבים לצאת ולשכוח מהחיים האפורים מדי פעם,
וסילווסטר נראה כמו הזדמנות לא רעה בכלל.

עד חודשיים לפני אותו ערב, אם מישהו היה אומר לי שאני אמצא את
עצמי ברייב המוני, ועוד מרצון, בלי שסיממו אותי או קשרו אותי
וזרקו אותי שם, הייתי צוחקת ואומרת שאני לא בעניין של הרעש
הזה. גם הייתי מסבירה שדווקא יש לי כמה חברים ביחידה שלי בצבא
שעדיין לא איבדו בי תקווה ומסבירים לי לאט לאט כמו שמסבירים
לילד קטן איך לחצות את הכביש, שהמוזיקה הזו לא כזו ריקנית כמו
שהיא נשמעת בהשמעה ראשונה. ואז הם היו מהנהנים לעצמם ומדברים
על המעברים והזרימות בשיר, ובכלל על המלודיה שממש זורמת
ומחוררת את הנשמה.
ואני, אני הייתי מקשיבה בחיוך, תמיד מחייכת, וחושבת שזה נורא
נחמד שהם מבינים אחד את השני ותמיד מסכימים. גם הייתי חושבת על
הכאב ראש שעומד להגיע לי בעקבות הבומים באוזנים שלי, והולכת.

הגעתי ליחידה מוקדם מדי ומצוידת מדי. חצי ארון היה אצלי בתיק,
וגם מדים, כי תכננו לחזור מהמסיבה ישר לצבא.
הגעתי למסקנה שאם כבר, אז עדיף ללמוד מהכי מקצוענים שאני יכולה
למצוא. ומי יותר מנוסה מהחברים שלי מהיחידה?! הרי כל סלקטור
בתל אביב מכיר אותם.
חברה שלי הגיעה חצי שעה אחרי, כולה רוח מסיבה. קינאתי בה כי
היא נראתה כל כך משופשפת בגינונים.
תוך שניה היא בחרה לי בגדים והתחילה בהפקת השיער שלי, כי הרי
חובה להיות נוצצת ככל האפשר בכל מסיבה רגילה, שלא נדבר על
מסיבות סילווסטר.

בשעה הבאה עמדתי ממושמעת בשקט בזמן שמרחו עלי כל מיני קרמים
ומשחות שבגרסה הכי טובה שלהם נוסו על בעלי חיים. הקצת פחות
איכותיים סתם נראה לי היו שאריות מכל מיני שמני מנועים ודלקי
מטוסים. תוך שעה נראיתי מסיבתית לדברי חברה שלי.
מסיבתית דרך אגב, אמר שחצי פרצוף שלי כוסה בנצנצים, והשיער
הארוך והגלי שלי, שבימים רגילים הייתי גאה ברכות שלו, עמד כרגע
בכל מיני שפיצים מוזרים, שלא נראו בכלל שייכים לי.

הלכנו לכיוון המועדון וגם כאן לחברה שלי היתה מערכת חוקים
נוקשה ולא מתפשרת. עומדים רחוק מהדלת בפוזה רגועה. זו הדרך
היחידה להיכנס לדבריה. זה לא היה הכי הגיוני בעיני כי איך בכלל
נגיע לכניסה אם אנחנו עומדות כל כך רחוק, ומי בכלל יראה אותנו.
אבל לא אמרתי כלום ולא התווכחתי כי כידוע עם ניסיון לא
מתווכחים.
ובאמת, לא יודעת איך ולמה, היא צדקה. בזמן ששתינו מים מבקבוק,
באדישות מתנשאת כזו, רחוקות המוני אנשים מהכניסה, הסלקטור
החליט לנופף לנו להיכנס. מעניין איך הוא ראה אותנו בין כל
האנשים. אולי בכלל הכאבתי לו בעיניים עם כל הנצנצים שהיו עלי
והוא החליט שעדיף למקם אותי במקום הרבה יותר חשוך.

בשניה הראשונה בפנים המוזיקה הכתה בי. כל כך הרבה רעש, היה
מהמם לשניה. אבל זה החזיק רק לשניה כי דקה אחרי זה שכנעתי את
עצמי שהיא פשוט מדהימה, והנה אני על הסף. אני כמעט שומעת את
המלודיות שזורמות כנראה ממש לידי. המלודיות תכף יגיעו גם אלי.

הרגשתי כמו סינדרלה בנשף. פגשתי כל מיני אנשים מהיחידה שלי
וכולם ממש התרשמו והחמיאו לי על המראה שלי. אפילו שהרגשתי קצת
מזויפת זה היה נורא נעים. אפילו בחצות, אלון, הסמב"ץ שביליתי
חצי שנה בלהסתכל עליו מרחוק ניגש אלי ונשק לי.
הייתי בשוק ובשניה הראשונה קפאתי. שניה אחרי זה כבר השתלבתי
והרגשתי משהו קטן על קצה הלשון שלי. שיעשע אותי הרעיון של לשחק
במסטיק באמצע נשיקה אז לא נראיתי מתנגדת במיוחד. שניה אחרי זה
המסטיק כבר היה תקוע עמוק בגרון שלי. שניה אחרי שבלעתי את
המסטיק הבנתי גם שבכלל לא היה מדובר במסטיק, אלא בכדור קטן עם
סמיילי עליו. אלון לחש לי באוזן לא לדאוג, כי הוא ישמור עלי,
ואני רק חייכתי את החיוך שלי. הפעם כבר לא חשבתי על הכאב ראש.

כמו שהוא הבטיח הוא באמת שמר עלי. בקבוקי מים הגיעו אלי מכל
הכיוונים, והייתי כל כך מאושרת. הרגשתי כמו הנסיכה הקסומה
מהאגדות.  האורות והצבעים בהקו בצורה מיוחדת ונראו חדים
במיוחד. כולם היו יפים ואהבו אותי, וגם אני אהבתי אותם. אפילו
מאוד. אפילו את איציק שבגללו נשארתי שבת שבוע לפני.

לצערי, סיפור זה לא נכתב מטעם האגודה למלחמה בסמים, ולכן הפסקה
הקרובה לא תספר על איך התעוררתי במוסד שיקומי מקללת את הרגע
שנתתי לגבולות האדומים שלי, שכל החיים שלי היו כל כך בצבע
בורדו, להווריד כל כך עד שכמעט נעלמו. התעוררתי כמו כל אדם אחר
אחרי מסיבה. עייפה קצת, עם שרירים כואבים ורצון לחזור למיטה
ולהרים את השמיכה מעל הראש.

באותו יום, בזמן ששמעתי את החדשות שסיפרו על פשיטה שנערכה
באותה מסיבה, ממש חצי שעה אחרי שהחלטנו ללכת וחשבתי לעצמי כמה
מזל היה לי בעצם, כי הרי מה אמא תגיד אם הבת היקרה שלה לא תגיע
לבי"ס לרפואה, וגרוע מזה, בכלא על שימוש בסמים! מה יגידו
השכנים!!! לא יאומן כי יסופר, הרי היא ילדה כזו טובה, שלא
מגיעה מבית הרוס, וגם אין בעיות כלכליות בבית. בטח השעמום של
הנוער כיום.

וכיום, שנים אחרי אני עוד חולמת בלילות על גן עדן. כי הייתי
בגן עדן רק לכמה שעות, ואז סגרו לי את השער. יותר נכון סגרתי
לעצמי ובצדק.
גן העדן שלי היה מלאכותי בדיוק כמו חצי מהחיוכים בתל אביב.
חיוכים חצי הזויים עם אושר ריקני. ואולי הם בכלל צודקים ולא
אני, כי צריך להתאמן על גן עדן מלאכותי לפני שמגיעים לאמיתי.