פוקח עיניים, אור... חושך ... אור ... חושך, מנסה להתרומם, לא
מצליח, קשור! מנסה לפתוח את פי כדי לצעוק, "אההה" יוצא מפי...
המנורה ממשיכה להבהב, אני שומע צעדים וקולות בהולים. מסיט את
עיניי מהתקרה, מביט סביבי ואני שוכב וקשור למיטה, סדינים לבנים
ברזלים משני הצדדים, איפה אפרתי? איפה אני???
"דוקטור הוא פקח את עיניו" קול אומר משמאלי, אבל אני לא מצליח
לסובב את ראשי לאותו כיוון בגלל שהוא קשור, מרגיש כלוא
וסגור..."איפה אני?" אני שואל אבל אין תשובה... "איפה אני!!!"
אני צועק ואז אני מרגיש יד חמה על המצח,
"תרגע, גיל הייתה לך תאונה, אתה בבית חולים" אמר הרופא והחל
לבדוק את עיניי
"אבל איפה אפרת?" אני שואל, "היית לבדך במכונית, המשטרה מנסה
לאתר את קרובי משפחתך" ענה הרופא כבדרך אגב.
"תשחרר אותי!" אני צועק על הרופא והוא מסתכל עלי בעיניים מלאות
רחמים ואומר "גיל אתה פצוע, שברת את יד ימינך ואת רגל שמאל,
שתי צלעות ושפשפת את עמוד השדרה כהוגן".
"אבל הלכתי לישון, אני זוכר, הייתי שם עם אפרתי שלי , חזרתי
מהאוניברסיטה והיא הכינה לי הפתעה והכל..." מלמלתי,
אבל הרופא התעלם ממני ואמר לאחות לתת לי זריקת הרגעה ללילה
ולבדוק את מצבי כל חצי שעה. "רגע, אני רוצה לדעת מה קרה" אני
צועק אבל האחות באה אלי ועינייה מלאות חמלה "לא תספרי מה קרה"
אני צועק ומרגיש דמעות חונקות את גרוני אבל המחט כבר בפנים,
העולם מסתובב ומטושטש... אני מתחיל להרגיש את העפעפיים נסגרים
כאילו חיברו אליהם משקולות כבדות...

                                           

חושך....

פותח את העיניים, האור חודר פנימה...

מרגיש את עצמי זוחל בחזרה אל הגאי מוחי, פוקח עיניים, מתיישב
בכזו מהירות שהשמיכה עפה לאוויר ואני כמעט עף מהמיטה אחריה,
אני שומע קול ישנוני אומר "מה קרה?", זאת אהובתי אפרת, "אפרת"
אני צועק. מסתובב ורואה את גופה השזוף עטוף השמיכה "מה קרה לך?
אני רוצה לישון! השעה שש בבוקר!" אמרה בקול ישנוני ומעוצבן,
ואני כמו ילד קטן שרואה את אימו לאחר זמן ארוך מאוד קופץ עליה
ומחבק אותה כל כך חזק שהיא מתחילה להשתעל.
בעודה מנסה להשתחרר מלפיתת המחץ היא צועקת "השתגעת?"  "לא אני
פשוט שמח לראות אותך..." אני משיב, ואז הרעיון מחלחל למוחי, זה
היה חלום תרגע קפצני... "אני מצטער היה לי חלום איום..." אני
אומר ובקול חנוק מסיים את המשפט, "מה קרה?" היא שוב שואלת אך
בקולה הרך והדואג. "חלמתי, שהייתי קשור למיטה בבית חולים לאחר
תאונת דרכים ואת לא היית איתי, ואז הרופא סימם אותי כך
שאשן..." סיפרתי. "או חמוד שלי" אמרה בקול רך ואמהי וחיבקה
אותי בחום ואז השכיבה אותי על המיטה, עטפה אותי בשמיכה והניחה
את ראשה על בטני "לילה טוב" היא אמרה וחזרה לישון, ואני עדיין
מבועת מהחלום, הוא הרגיש כמו מציאות. על מה אני מדבר אין הבדל
בין שניהם, זה אותו דבר. השוני היחיד הוא שהמציאות היא עקבית
והחלום לא...

"קום כבר ישנוני, השעה אחד-עשרה בבוקר" אמרה אפרת,
"מה...אה...לא אבל אני עייף זה יום שבת...תני לישון" אמרתי
בעודי מנסה להתכסות בשמיכה.
ואז השמיכה נעלמה ואני ערום במיטה וקר... "תני לי אותה" אני
צועק ופוקח את עיניי.
"קום אתה צריך לסיים את העבודה בפילוסופיה, מחר זה היום האחרון
להגיש אותה..." אמרה.
"טוב...טוב..טוב אני קם..." עניתי והתיישבתי, בעודי מנסה לאתר
את הבוקסר שלי אני שומע את הגברת נכנסת למקלחת.
קם... מגרד את הראש... לא מבין את הטעם הרע בפי... מה
חלמתי?... אני חושב לעצמי...
פותח את המגירה בארון... מוציא בוקסר שחור עם פסים לבנים
ומתלבש...  

ניגש למקרר ומתחיל להזכר מה אני צריך לעשות, "אוף העבודה הזאת"
אני רוטן כשאני רואה את הר הדפים על השולחן במטבח "למה, למה
אני עושה תואר שני בפילוסופיה?" צועק, "כי אתה אוהב לחשוב
ולהבין ולהגיד דברים חכמים, אתה חושב שזה יקסים את הנשים... אה
אולי זה עבד, אני פה לא?" צעקה אפרת כתשובה מהמקלחת.
התיישבתי ליד השולחן והתחלתי לבהות בדפים....

העבודה שאני כותב היא עבודה על מציאות ודמיון, מה מבדיל ביניהם
ומה דומה בהם. האחרונה שאני צריך להגיש, ואז כל מה שנותר היא
תקופת המבחנים.

לאחר שהגשתי את העבודה, חזרתי לביתי לארוחת צהריים. "גילי אתה
כבר כאן?" שאלה אפרת כאשר פתחתי את הדלת, "את יודעת זה היה
היום הכי קשה בחיי מאז שקיבלתי את היכולת לחשוב..." אמרתי
בעודי עובר את הדלת ונכנס לדירה "מאותו יום שהבנתי שיש לי זכות
בחירה, שאני אדון לעצמי..." נתקעתי באמצע הנאום שלי, כאשר אני
מפנה את מבטי לתוך החדר, ושם אני רואה את אפרת עומדת על סולם
ותולה שלט "מזל טוב" גדול על הדלת של המטבח וכל הסלון מלא
בבלונים ונרות כבויים.
ואז אני מניח את עיניי על פניה, והיא עוברת ממבט שואל ולא מבין
לאכזבה ובושה... "לא היית אמור להגיע עד שש בערב..." היא אמרה
בקול חנוק ואני נדהם לא מצליח להוציא מילה מהפה... "זה...זה כל
כך יפה.... תודה....לא היית צריכה..." אני אומר בקול מתנצל
ומרגיש כי פני הופכות לאדומות... "גילי זה לא פייר רציתי לעשות
לך הפתעה" היא החלה לבכות... "והצלחת" אני עונה ומחבק אותה
בחיבוק אוהב...."תודה".
בערב לאחר כל ההתרגשות והמסיבה אני מוצא את עצמי על המיטה
שוכב ערום ומסופק "אפרתי?" אני שואל ואין עונה אני מסיט את
מבטי ורואה את אהובתי שוכבת ישנה לידי ואני עייף כמו אצן מרתון
עוצם את עיניי ונרדם....