הסדק שעל הקיר מוכר לי וישן
אני מביטה מבעד לחלון ורואה שמעונן
והוא לימד אותי שאני יכולה לחייך
גם כשאני עצובה
הוא לימד אותי הרבה דברים על עצמי
ואולי גם על האהבה

מתכנסת בתוך עצמי
שואלת שאלות
אפילו יותר ממה שהוא שואל
ואז הוא מנתח
ואז הוא מתבלבל

ולפעמים בלילות
אני מחכה שהאביב יבוא
ויעטוף אותי
שיחבק אותי בקסמיו
ויראה לי מציאות אחרת
לפעמים בלילות אני חולמת עליו
גם אם אני לא זוכרת

אני מרגישה את הפרחים בקצות אצבעותי
פתאום מבינה את המילים
אבל אולי זה מאוחר מידי
ואנחנו שנינו ילדים קטנים...