היא כל כך אהבה אותו פעם. ועכשיו כמעט ושונאת. והמעבר היה מהיר
והיא כמעט ולא הבחינה מתי הפסיקה לאהוב אותו והתחילה לשנוא.
ועכשיו היא ממש נגעלת מהמחשבה שאהבה אותו, ועוד כל כך הרבה
זמן. גם הוא אהב אותו פעם ואחרי זה הרגש נעלם. ואז גם הוא
התחיל לשנוא אבל לאט לאט ובהדרגתיות. וכשהיא קלטה את השנאה שלו
גם היא התחילה לשנוא.

ב-1 באפריל, היא החליטה לעבוד עליו סתם ככה בשביל הכייף, הרי
זה היה ממש מצחיק להגיד לו שהיא אוהבת אותו ואהבה תמיד, אחרי
שידעה שהיה לו משהו אליה אבל שיחקה אותה ששכחה. הכל יצא  לה
אפילו מבלי לחשוב על התוצאות. הוא נדהם לרגע, לא מבין מאיפה זה
נפל עליו, אבל מתחיל להתאושש... ואז היא קיבלה את אותה המכה
בחזרה. גם הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ואהב תמיד והיא, חסרת כל,
נעלמו לה המילים. לרגע לא ידעה אם לבכות או לצחוק, אם להגיד לו
שעבדה עליו או לשתוק. והיא לא אמרה כלום למרות שצחקה בהתחלה
אבל מהר מאוד קלטה שזה היה ברצינות.

וככה הכל התחיל, התחיל משקר, מצחוק אחד גדול, צחוק  על אהבה
שעם הזמן נהייתה יותר ויותר קשה, יותר ויותר לא מצחיקה ולפעמים
כואבת וקשה.
זה נמשך במשך כמה חודשים והיא לא סיפרה לו שצחקה עליו והוא כל
הזמן חזר על כך שהוא אוהב אותה. היא לא אהבה בחזרה, אפילו לא
ניסתה לאהוב כי הראש והלב חשב על משהוא או מישהוא אחר. ואז
התחילו הקטעים הקשים של להתמודד עם השקר. לחיות את אותו השקר
ולנסות לפגוע כמה שפחות. ואז היא מצא את מה שהיא רצתה, לפחות
ככה חשבה. אז נכון שזה היה רגעי וחולף והיא ידעה את זה, היא
בכל זאת לקחה את הסיכון. האמת היא עד היום לא יודעת אם הוא
יודע על הפרשה הקטנה הזאת אבל זה כבר לא איכפת לה. אז באיזשהו
שלב הם רבו בגלל עניינים טכניים והפסיקו לדבר והוא כעס ובהתחלה
גם היא כעסה נורא. מה פתאום הוא מפסיק לדבר איתה אחרי כל מה
שהוא אמר לה?

עברה לה שנה של שתיקה ביניהם. בלי דיבורים רק לפעמים מבטים
סמויים. ניסיון לברר אחד על השני כמה שיותר דברים. עברה שנה
מגעילה, שנה שבה היא התחרטה על כל השטויות שעשתה וכל כך רצתה
להיות איתו, כל כך רצתה לדבר איתו. היא גם ניסתה אבל הוא לא
רצה. היא הבינה שהכל נגמר וכמה אפשר להמשיך לרצות??? אז היא
ניסתה להפסיק, לא כל כך הלך אז היא ניסתה בכוח, מדי פעם הלכה
למרכזי גמילה ושם הייתה פוגשת אנשים אחרים (בנים), אבל גם
הניסיון הזה ניכשל והיא ויתרה.

ביום שמח, במיוחד בשבילה, הם השלימו. היא כל כך רצתה לכעוס
עליו בגלל כל הרגעים שעברו בלי דיבורים רצתה לקבל תשובות על כל
כך הרבה דברים אבל לא קיבלה כלום. לא סליחה, לא תשובה כלום.
אז היא שתקה וניסתה להיות נחמדה, וניסתה סתם ככה לדבר אבל יותר
מהכל ניסתה להתקרב למקום שמזמן היה ריק ממנה.

ערב אחד היא פגשה מישהו אחר. בן אדם מקסים, טוב, וכל מה שהיא
אי פעם רצתה בגבר. היא כל כך רצתה לאהוב אותו אבל לא יכלה.
והיא הייתה איתו והייתה שמחה כי סוף סוף יש לה מישהו אחר לחשוב
עליו. אבל לאט לאט היא הפסיקה לחשוב עליו ומחשבות על מישהו אחר
הציפו אותה. על אותו אחד שפעם אהב אותה והיא שיקרה, על אותו
אחד שפעם אהבה והוא לא אמר מילה. אבל היא ידעה שאסור לה לחשוב
עליו אז היא עשתה את עצמה לא חושבת. אוטמת כל חור של שמיעה.
ניסתה לחשוב בהיגיון ולכמה רגעים אפילו הצליחה אבל בסוף גם זה
כמו כל דבר נכשל.

יום אחד היא כבר לא יכלה להתאפק יותר. חשבה שתוכל לספר לו הכל
והוא יקבל ואולי משהוא יצא. חשבה וטעתה. אז מה? כולם עושים
טעויות. אבל הטעות שלה הייתה גדולה מזה. הטעות שלה הייתה עוד
בהתחלה כאשר רק חשבה על לאהוב אותו. אז היא הייתה תמימה וקרו
לה כל מיני דברים בדרך לא נעימים והיא כל כך רצתה להיות איתו
ולחלוק את הכאב והשמחה.
הוא לא קיבל את זה בהתחלה. לא הבין מאיפה זה נפל עליו. אז הוא
אמר שהוא יחשוב ויחזיר תשובה.
כבר אז לא אהבה את זה, אבל ישבה בשקט על המיטה. עברו כמה ימים
והוא לא החזיר תשובה. לא התקשר ולא בא לדבר, אז כרגיל היא
התקשרתי.

זה לא התאים לו. הכל לא היה מתאים. הזמן, הבעיות שיש לו גם
בלעדיה, עוד כל מיני דברים שלא איפשרו לו לעשות את זה וגם הוא.
זה לא התאים לו והוא לא רצה. והיא כרגיל נשארה בשקט, קצת עצובה
אבל יודעת שלפחות פה זה הזמן בו היא מפסיקה לפנטז דברים עליו.
ואז הדברים הרעים והלא נעימים שהוא עשה לה בשביל להראות שהוא
יותר גבר ממה שהיה. שהיא לא תצליח לעבוד עליו.

נוצר מצב לא נעים והם לא דיברו והיא לא רצתה לחזור על אותו
סיפור פעמיים אז היא שאלה אותו אם הם מדברים כי היא ממש לא
הייתה רוצה להפסיק לדבר איתו שוב. הוא לא ידע מה לענות. לא ידע
אם הם מדברים או לא. אמר שיש לו יותר מידי דברים על הראש. ואז
פתאום הוא הפיל עליה כל מיני דברים על אתמול על איך שרקדה ואיך
שצחקה ונהנתה. אז מה שהיא הייתה שמחה. היא לא יכלה להיות
עצובה. נמאס לה להיות עצובה ובמיוחד עצובה בגללו. אז היא רצתה
לשמוח ולהנות קצת כי בסך הכל מגיע לה.
והוא הלך וסיפר לאנשים את מה שהיא מרגישה כלפיו. סיפר לאנשים
את אחד הדברים הכי פרטיים שלה, אחד הדברים ששמרה רק לעצמה
ולכמה אנשים חשובים. והוא לא התחשב וכרגיל חשב שהוא צודק.
והוא רצה לברוח להפסיק את השיחה ולסגור הכל. ככה סתם כמו שתמיד
היה עושה. מרגיש רק את עצמו ולא מרגיש אפילו טיפה ממה שאני
מרגישה.

זה היה הרגע בו התחלתי ממש להרגיש שהוא שונא אותי ולא הבנתי
למה. לא ידעתי מה כבר עשיתי לו.
מה כבר יכולתי לעשות לו שגרם לו לשנות את הגישה כלפי? כמה
מילים של ילדה שלא יודעת מה היא מרגישה וחושבת עליו...
היא נפגעה אבל אמרה שלא תבכה כי נמאס לה לבכות עליו.
אבל בכל זאת ירדו קצת דמעות שאי אפשר היה להפסיק. ואז גלי שנאה
התחילו להציף אותו מכל הכיוונים. והיא ממש הרגישה שהיא כבר לא
אוהבת, לא יכולה לאהוב. התחילה לשנוא, לא רואה כבר כל כך הרבה
דברים יפים בו. לא רואה אותו בכלל. גם לא מכירה את כל הצדדים
האלו שהוא חושף כשהוא כועס.

היא רצתה לדבר עם מישהוא על זה. לא יכלה להחזיק הכל ולתת לזה
להתפוצץ שאיזה לילה של בדידות. אז היא התקשרה אל אותו בן אדם
שהיה כל כך מקסים וטוב, אותו בן אדם שמצאה בו את כל מה שהייתה
רואה בגבר. היא סיפרה לו הכל, מאלף ועד תו. את כל הרגשות
השיחות הדיבורים והתפילות.
הוא הקשיב בשקט מתפלא מכל הדברים שפיספס לגביה. הוא הבין לא
כעס והיא הרגישה כל כך טוב לדבר איתו על זה מבלי שהוא יכעס.
היא הבינה דבר...

היא כל כך אהבה אותו פעם. פעם כשהוא עוד היה נחמד ואהב אותו
בחזרה. כשלא ניסה לשחק אותה גבר. ועכשיו היא בטוחה שכבר שונאת.
למרות שלא עוברים ככה מהר בין הרגשות. הרגשות שהיו לה הם לילד
שהכירה מזמן שכבר לא קיים והשתנה מקצה לקצה, ילד שעכשיו הוא
משחק אותה גבר שהיא לא אוהבת. היא לא יודעת אם תסלח למרות שהיא
תמיד עושה את זה בסוף בלי לומר מילה.
והוא כבר נעלם מבפנים ונשאר מקום ריק. ועם סיום הכתיבה יעלם גם
מהדפים והמילים. וכל מה שישאר הוא סיפור בין שני אנשים שכרגע
שונאים.