[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שיר מנור
/
של אף אחד

לא יכולה לקום מהמיטה. מהדקת את השמיכה אליי עוד ועוד, שתגן
עליי, הצמרירית הזו. יש דמויות ענקיות שמרקדות מעליי, הן פשוט
עצומות בגודלן. הן נדבקות לקירות ולתקרה ומקיפות אותי, ומפיקות
קולות משונים, ומזעזעים, והשמיכה שלי מתאמצת, מפעילה שרירים,
וכלום. אני חשופה לחלוטין. אם אקום, משהו נורא יקרה. אני
יודעת, באותן נקודות בודדות שבהן פועל ההגיון שלי בבקרים
המבעיתים האלה. אני מוציאה רגל אחר רגל מהשמיכה, במאמץ עילאי,
ומתה לבכות, ולא יוצאת אלא עווית קטנה ואילמת. אבל אני יודעת,
למדתי לא מכבר, כי הזוועה תתמתן קלות ברגע שאצליח להתארגן לכדי
תנוחה ערנית. אמתח את הפנים לחיוך והכל יהיה אפשרי. לפעמים זה
עובד. באמת. בעיקר אם אני נשארת בתוך החדר שלי, ומוודאת מספר
פעמים שהדלת נעולה היטב.

בקומה העליונה מחכה אבא שלי. גדל גוף ומאיים, רגוע בפיצולו
האחד ועצבני בפיצולו האחר, טורף. אני יודעת שהוא לא חיה. הוא
באמת נראה כאיש אמיתי, כמו אלה שרואים ברחוב, ובטלוויזיה,
ובכיתה. איש רגיל. רגיל. כל בוקר אני מחדירה לתוכי שהוא באמת
נסבל, ושאם אקום לשירותים הוא לא יעשה לי שום דבר, וסביר להניח
שלא יזיק לי גם לאחר מכן. רק אם במקרה יתקוף אותו זעם.... רק
אם במקרה משהו יכעיס אותו.... אבל סביר להניח שהכל יהיה בסדר.
זה כמעט בטוח, אבל לא לוקחים סיכונים. הולכים לאט לאט, יחפים,
כמעט ולא נוגעים ברצפה, רק בקצה הבוהן, ואז בקצה העקב, ואז עוד
בוהן, ועוד עקב.

אני נכנסת לשירותים, ומורידה את המכנסיים, ואת התחתונים,
ויושבת על האסלה, ומלטפת לעצמי את השוקיים החשופות, ואז את
המרפקים, והזרועות. ואז אני מחבקת את עצמי, לאט, ומתכופפת
קדימה, ובוכה. בלי קול. במשך שנים הורדתי בהדרגתיות את הטונים,
ועכשיו לא שומעים בכלל. רק מרגישים בפנים שצורב קצת, ומחבקים
לעצמך את הזרועות, חזק, ומזילים דמעות בשקט, ומרימים את
התחתונים, ואת המכנסיים, ושורכים את שרוך הטרנינג, וממשיכים.

למטבח. פותחת ארון אחד ירוק. פותחת שקית של במבה, ויש צל
מאחורי, ואני מרגישה שהוא נכנס למטבח, ואני מרגישה בחילה,
ומעיפה את הבמבה, והתולעים הצהובות מתפזרות על הרצפה, אחת
רודפת אחר השנייה, והן בורחות במרץ, כמו בתעופה. מרחפות עד לפח
הזבל, או עד לכיור, או עד למזווה. ואז אני מרגישה את כף היד
הגדולה שלו נוגעת לי בכתף, מזעזעת את השומנים שלי, ואני
מתכופפת, מתה להיעלם, להיבלע, שלא אהיה כאן בחדר עכשיו, ואולי
שהוא ילך מייד, שייקח לו איזה קרקר עם גבינה ויעוף מכאן. "את
באמת צריכה את זה?", שואל על הבמבה, בחיוך רחב. "אולי כדאי
שתאכלי משהו מזין יותר?", הוא מציע. לא בא לי לאכול כלום יותר.
כלום. תעזוב אותי לנפשי, איש מזעזע. ולו אומרת: "אני רוצה
לאכול במבה. תאכל אתה מה שאתה רוצה". ואוספת את התולעים מן
הרצפה, ושמה אותן בתוך צלוחית עץ, ואוכלת אותן עם כל האבק, ועם
נמלה מתה אחת, ומתה להקיא אותן, אבל ממשיכה לאכול, כאחוזת
אמוק.

ולוקחת את הצלחת לסלון, ומשתדלת לא להיתקל בו בדרכי אל הסלון,
וחשה את מבטיו נעוצים בגבי, רוצחים, רגועים וצועקים. זה הכי
מפחיד. שכלום לא צפוי. שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה עכשיו,
ולאיזה מצב רוח הוא ייכנס פתאום, ואת מי הוא ישמיד בדרך ועל מי
יסתכל בחיבה. כי מעבר לזה הוא לא יכול לעשות. נכה. פותחת את
הטלוויזיה ומתרכזת בתוכנית. אני מאוד קשורה לדמויות בתוכנית
הזו. אני קצת התאהבתי בגיבור, ואני ממש מפנטזת על הגיבורה, על
השדיים הענקיים, הרוטטים, החמים שלה.

יש טלפון ואני עונה. הבחור. אזר אומץ והתקשר, אחרי שהעפתי לו
צלחות אתמול בדירה, לתוך התנור. "מתוקה שלי, מה שלומך?". יופי
לי, יופי לי. "טוב, אתה בא?". "עוד מעט". הוא יבוא, הוא יבוא.
אני מדמיינת את כפות הידיים היפות והרכות שלו מטיילות עליי,
מפשיטות אותי, ואותי אומרת: "חושך,  חושך". ואותו מכבה את
האור, ואותי בוכה, ואותו מזיין. ואותי מתהפכת, ואותו מזיין
אותי. הפוכה.

פעם אבא שלי הלך איתי לגן. הגן מאוד קרוב לבית שלי, הבית שבו
אני גרה עד היום. הלכנו יד ביד לגן, ובדרך פגשנו כמה חברות שלי
מהשכונה, ואמרתי להן שלום, והן לא ממש ענו לי, כי הן התביישו
להתפרסם בשכונה כחברות שלי, הבכיינית, החלשלושית, המרחפת. ואז,
ממש לפני הגן, אבא שלי לקח אותי לצד, לתוך העצים של החורשה.
וצעק עליי חזק, עד היום אני לא שוכחת את זה. שאני מרימה את האף
שלי גבוה מדי, ובגלל זה אין לי חברות, ושאולי כדאי שאני אתחיל
להסתדר עם אנשים ולהתאמץ, כי לא תמיד יהיו לי ההורים שלי לצדי.
ואני, ילדה בת ארבע, שמתה לרצות את אביה הגדול, האהוב, המפחיד
והמאיים, צורחת בקול רועד: "אבל אני לא עשיתי כלום, אבא, הן
פשוט לא סובלות אותי אבא, אף אחד לא אוהב אותי, אבא, ואני לא
עשיתי כלום!!!". והוא כבר הפסיק לצעוק, ובביטול אמר לי:
"תפסיקי לבלבל את המוח". ככה אמר לי. ואני הלכתי, כרגיל,
בעיניים אדומות לגן. והגננת שאלה: "מה קרה, נעמה?", ואני לא
עניתי, והסתכלתי על התקרה של הגן, וכולם התלחששו. חלק אמרו
שאני מוזרה, וחלק התרכזו בפן האסטרונאוטי שלי. ואני בבהייתי
דבקתי.

הבחור נכנס אלי הביתה, גדול ובוער. מחבק אותי חזק. "מתוקה שלי,
מה שלומך?". "אני לא מתוקה שלך", אני אומרת, ומוצצת לו את השפה
העליונה. לא מתוקה של אף אחד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני מבקש, לא
מהנדס -
סטייליסט חבלה"

(המבוקש עם
התודעה המפותחת)


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/02 4:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר מנור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה