והעצב הרש, שחיבק את גופה.
טלפיי על אגן לוחצות לה, זעקות סיפוק מגרון צרוד.
אני לכוד ופצוע, חיית טרף אנוכית.
אני נמר תוהה,
אוהבת אותי בגללי?
אוהבת כי אשתוקק לאחרת?
אני אתהה כי רוצה להיות פה אתך.
אך אחרת, עם אחרת.

והעצב המתון פורץ,
מדוכא מפחד ומתעצב שוב,
דלת עץ מקובעת נצח מאחורי ואין נכנס בה לנחם,
אין כתף להנחית בה מצח לבנה.
אין פרק-יד למחות בו אפי.

אני מביט, אחר שואל: האם הפעם כשאבכה תישארי? נתור אצל הר ירוק
ואז נרד לגדות יובל של מים.. הישארי אתי! אני מבקש.
אני נשלל, אחר מחייך וחוזר להתקיים מנביעות אושר יחידות אך
סדורות.
ואולי נועדתי לעצמי בלבד?