אני רק עמדתי שם והסתכלתי. הייתי די המומה מהמראות.
הוא חבט בו בכל הכוח עד שבואו הבריונים האלה עם האלת בייסבול
שלהם וחבטו בשבי. אחרי שהם חבטו בו הם ברחו ואני נשארתי איתו
או יותר נכון עם הגופה שלו, של שבי.
לא ידעתי מה לעשות. להישאר או לברוח, בסוף החלטתי להכניס את
שבי לתוך אחד השקים שהיו שם ולקחת אותו איתי. לא מזניחים חבר.
מי היה מאמין שצפלונה שכמוני, רבע עוף תסחוב אחריה גופה של בן
אדם ששוקל 75 קילו. וזה היה קשה, הוא היה כל כך כבד ואני עוד
הייתי בשוק ממה שקרה, חשבתי שאולי הוא רק התעלף ועוד רגע הוא
ינסה להשתחרר מהשק ויגיד לי תודה ושהוא כבר יכול ללכת לבד.
אבל זה לא קרה המשכתי לסחוב את שבי לכל אורך הרחוב.
רק זונות ושיכורים היו שם. ואני, אני ושבי או יותר נכון אני
והגופה של שבי. זה היה נורא, כבר הרגשתי עייפות ולא הייתי
מסוגלת להמשיך ללכת ובטח לא לסחוב את שבי איתי.
התיישבתי לי באחד מתחנות האוטובוס הסתכלתי על הידיים שלי והן
היו מלאות בדם של שבי והבגדים, הכל התלכלך, אבל אמרתי לעצמי
שזה לא נורא, זה שבי ואם לי זה היה קורה הוא היה עושה אותו
דבר.
לפתע ראיתי את אותם בריונים שרצחו את שבי. כנראה שהם זיהו אותי
והתחילו ללכת מהר לעברי. לא ויתרתי ורצתי, רצתי וגררתי את שבי
על הריצפה. רצתי הרגשתי מחנק, בקושי נשמתי והרגשתי כאבים בצד.
חשבתי לעצמי שזה בטח העונש על ההברזות משיעורי ספורט וכבר
ראיתי את המורה לספורט צועקת עלי, רוצי! רוצי!
ורצתי והבריונים אחרי.
פתאום עצרה לי מונית והנהג סימן לי להיכנס. אז נכנסתי ושבי
איתי.
"לאן?" שאל נהג המונית. "רחוק מפה." עניתי.
"אבל לאן את צריכה, חמודה?" "אל תקרא לי חמודה ותיסע לכיוון
הים". "בסדר." הוא אמר וחייך אלי במראה. חייכתי לשניה חזרה
ומיד הפנתי את ראשי לחלון. אחר-כך הסתובבתי ולא ראיתי את
הבריונים, הם לא יכלו לרדוף אחרי המונית.
לפתע נהג המונית שאל אותי: "מה זה, מה יש לך בשק?"
"זה משהו אישי." עניתי. "את בטוחה?" הוא שאל. אמרתי לו שכן
והוא אמר שאני נראת מוזר מלוכלכת ומסריחה. לא עניתי לו בכלל
וכשהגענו לים שילמתי לו ולא חכתי לעודף והוצאתי את שבי ואת
עצמי מהמונית ועוד שמתי לב שהנהג בוחן אותי ואת השק בצורה
קפדנית עד כדי מפחידה.
ירדתי לכיון החוף. לא ידעתי מה לעשות, ישבתי שם על אחד הספסלים
לא התאפקתי והתחלתי לבכות. חשבתי אולי להשאר שם את שבי או אולי
לזרוק את הגופה שלו לים, אבל לא הייתי מסוגלת לדווח על כך
למשטרה, אפילו לא לאבא ואמא.
למזלי חוץ מכמה זונות ושיכורים לא היה אף אחד בחוף.
הם בטח לא ישימו לב. לקחתי את השק עם שבי או יותר נכון גררתי
את שבי  לכיון הים, נכנסתי לים עד המקום שהמים מגיעים לי לבטן
והשארתי אותו שם.
בבוקר כשקמתי מצאתי את עצמי על החוף, מלאה בוץ וקופאת מקור.
הרמתי את הראש וראיתי מלא ניידות משטרה ואמבולנסים ואנשים
שעומדים ומסתכלים. השוטרים נגשו עלי והביאו לי שמיכה חומה
והכניסו אותי לניידת ישר לחדר החקירות.
זה לא היה נעים. אחרי שבועיים הכל ניגמר, גם הלוויה של שבי.
ואז שלחו אותי לכאן, רחוק מכולם. הכל עוד כואב לי, במיוחד
הלב.
הפסיכולוגים אמרו שזאת התחלה חדשה, שככה אני יחזור מהר יותר
לחיים. אבל לא נראה לי, שבי מת, גם משהו בתוכי מת.