מפקיסטן לארץ ישראל
ז
מהרגע שעברנו את המחסום לפאקיסטן, רוכזנו מיד בקבוצות גדולות
והשוטרים העבירו אותנו למחנה הענקי, בו סדרנים חמורי סבר סידרו
אותנו בתוך ים האוהלים. יש לציין שעל יריעת כל אוהל רשום היה
במספר גדול ובולט מספר המחנה ועל ידו מספר האוהל, שכל מי שידע
לקרוא את שפת המספרים, מצא בנקל את אוהלו.
מלבד שמיכה אחת לאיש או שתים לזוג או לילד לא כלל האוהל כל
ריהוט. כל אחד חייב היה לדאוג בעצמו למצע, שעליו ישכב, קרטון
קרוע מהקופסה הגדולה, בה היו ארוזים מזונות, שנשלחו על ידי
מדינות נדיבות לפליטי טאפגניסטן ואם האיש היה בר מזל הניח תחתו
את הבד או אפילו שמיכה, בה ארז את מטלטליו.
החלו ימים ארוכים ומשעממים, בהם איש לא קיווה או חלם על מחר
שונה, מלבד שהמלחמה תיגמר ואפשר יהיה לשוב הביתה, מבלי הפחד
מפני הטאליבןן. כולם או רובם -מלבדנו, שכל יום ציפינו לשליח,
שיקבל את המעטפה מספר שלוש.
גם בימים אלה, שלכעורה לא היה כל תוכן לא שקט דמה הסוער של
תמרה, בת לוחמים אפרידיים. ערב שבת נשמעה לפתע בתוך המחנה
קריאתו של איש אלמ וני:
"גרגי! גרגי! כל גרגי מוזמנים לתפילה באוהל הגדול! גרגי!
גרגי! ערב שבת! לתפילה באוהל הגדול!"
זה היה חידוש רענן,מעין פעולה רוחנית בחיינו האפורים. קמתי מיד
והלכתי בכיוון לקריאה ולתדהמתי הצטרפה אלי תמרה:
"אני פשוט סקרנית לראות, איך אתם מתפללים."
כאשר התקרבנו שמענו לפתע קריאה לגלגנית:
"גרגי-פרגי! גרגי- שמרגי! כל יאהוד מוזמנים לבוז לשמו של
הנביא מוחמד עליו הברכה.גרגי-פרגי! גרגי- שמרגי!"
עוד הספקנו לראות, איך הקורא היהודי הנרגז סטר על לחיו של
הלועג:"מחוצף שכמוך! איך אתה מעיז ללעוג לרבנו הקדוש? חזיר
מלוכלך! טאליבן!"
ללועג המחוצף די היה הכינוי:"חזיר!" (עלבון החמור ביותר
למוסלמי) ואם לא די בכך העיז היהדון הכופר לכנות אותו
"טאליבן!" ביו רגע צצה בידו סכין ארוכה והוא כיוון אותה מול
יריבו:
"מיד אלמד אותך מיהו חזיר אנ י או אתה. אני אשחט אותך וכולם
יכלו לבדוק את דמך, אם אתה בן אדם או חזיר יהודי!"
מבלי שהייתה לי שהות להבין מה קרה, קפצה תמרה, ניצבה מול בעל
הסכין וקראה בקול תקיף:
"זרוק מיד את הסכין!"
נדהם בהופעתה הפתאומית, פרץ בעל הסכין בצחוק רועם:
"ראו נא, ראו את מי לקח לו החזיר היהודי למגן? מכשפה זקנה
ומכוערת, שפחת השיטן. הסתלקי מיד, פן אהפוך את עצמותיך היבשות
לערמת זבל."
"זרוק את הסכין, מיד!" Jזרה תמרה, כשהיא מתקרבת באומץ לטווח של
בעל הסכין.
בינתיים התווספו לקהל גם הנשים ומיד נשמעו קריאות לעג:"ראו
נא, ראו את הגיבור שניצב להלחם נגד אישה זקנה!"
קריאות אלה בילבלו לרגע את בעל הסכין ואת הרגע הזה ניצלה
האישה הזקנה.שתי ידיה נשלחו קדימה ומשכו בכוח את היד,
שהחזיקה את הסכין.מיד אחר כך הניחה האישה בצורה פלאית על זרועה
השמאלית והחלה לכופף אותה אחורנית.קריאת כאב פרצה מגרונו של
התוקף והסכין נשמטה מידו, כשהוא מנסה לשוא לשחרר את ידו מאחיתה
של "האישה הזקנה". תמרה התכופפה במהירות, הרימה את הסכין ובלי
להרפות מאחזקתו קירבה את החוד אל עינו של התוקף:
"עתה בקש בליחה מהרב גרגי. תגיד:'סליחה!' בקול רם, שכולם
ישמעו. אנחנו לא שומעות דבר. הגד בצורה ברורה:"סלח לי הרב
גרגי!" וכאשר נשמעה ההצהרה, שיחררה את ידו וזרקה הרחק את
הסכין.
הוא קם, עיסה זמן מה את ידו ואחר כך ירק על האדמה ושוב היה
קולו בוטח:
"עוד תשמעי ממני מכשפה זקנה! אני עוד אשלם לך, שתבכי, שנולדת!"
"היא לא תשמע ממך שום דבר והיא לא תראה אותך עוד לעולם!"
נשמע לפתע קול תקיף.
כולם פנו אל בעל הקול.התברר, שהיה זה שוטר, הממונה על הסדר
במחנה והוא המשיך:
"של מי הסכין המונחת כאן?"
"שלו!" נשמעו קולות של הנשים." קודם לעג לרב שלנו, לדת שלנו
ואחר כך היה לו עוז, כמו לטאליבנים אלה ללעוג לאישה זקנה
ולאיים עליה בסכין."
"אני רואה, שהאישה הזקנה לימדה אותו לקח, אך הוא ממשיך לאיים
ולהוות סכנ ה במחנה. ואולי הוא באמת מרגל טאליבני, שחדר אלינו
בתור פליט. אין דבר. הוא לא יהווה עוד סכנה במחנה, שאני ממונה
עליו. תתחיל לצעוד קדימה!",
לאן? אני בסך הכל התלוצצתי. עזוב אותי!"
באותו הרגע, במהירות בזק הופיע בידיו של השוטר אקדח אימתני:
"סירוב לפקודה. איום בנשק קר. מהומות במחנה. תתקדם או אני
יורה בגבך. לא אהסס לעשות זאת, מרגל טאליבני מלוכלך!"
לא עברה מחצית שעה והשוטר הופיע שוב. הוא מצא את תמרה, שניצבה
ליד האוהל, ששימש בית הכנסת והודיע לה:
"גברת. הוא לא יטריד אותך עוד.מסרתי אותו לשומרי הגבול ,
דיווחתי כראוי וכרגע הוא נמצא כבר על אדמת אפגניסטן. השומרים
צילמו אותו פעמיים והבטיחו, שלהבא ישמרו היטב, שלא יסתנן עוד
פעם לארצנו."
" רב הודות לך אדוני השוטר. אני שמחה שבאנו לארץ, בה קיים סדר
ומפירי סדר פשוט מגרשים."
כאשר הסתלק השוטר, ניגשתי לתמרה וכולי חרדה פניתי אליה:
"תמרה! איך יכולת לעשות דבר כזה? את יודעת היטב, מה מצבך
ובמקום לשמור על עצמך, את מסתכנת.לו היית בבית היית שוכבת
במיטה ושומרת על שלום התינוק."
" אצלנו האפרידים לא שומרים על התינוק במיטה ועובדים עד היום
האחרון ויש אפילו נשים, שיולדות בשדה ואף על פי כן התינוק
בריא."
"ניחא. אל תשכבי במיטה. אך מה היה קורה, לו בריון זה , מבלי
לדעת את מצבך, היה בועט בבטנך? מה היה קורה אז?"
"לו ועוד פעם לו. האם אתה רוצה שבמקום 'ברכה' ( השם שקראו לי
במחנה האפרידים) אקרא לך 'לולו' ?" והיא פרצה בצחוק רועם,
"לולו, כן, כך אקרא לך בעתיד!"
"שלא תעיזי, אני (כבר רציתי להגיד: "אכה אותך!, כמו כל בעל
שולט, אך לפניח זמן קצר ראיתי איך התגברה על גבר, בעל סכין
ושיניתי את המשפט) אכעס עליך מאוד. את יודעת, שהשם הזה מעליב
מאוד!"
"התלוצצתי, לעולם לא אקרא לבעלי בשם מעליב. הרי בגללך הסכמתי
לעזוב את אבי, אחי ואת ארצי."
מאותו היום הפכה תמרה למנהיגת הנשים. ואם לא די בכך, נוספה
התקרית עם הטבח או לדיוק יתר מחלק האוכל.
כאשר בא תורה של תמרה לגשת אליו, כדי לקבל לתוך הסיר את מנת
המרק שלה וגם שתי פיתות בשבילה ובשביל בעלה, קיבל את פניה
הטבח בקריאה רמה:
"הו, הנה באה הגיבורה היפה שלי!"
היא הגיבה מיד:
"קודם אני לא שלך ואני מציעה לך לא לחזור על משפטים מסוג זה.
הנני נשואה לבעלי, שבעוד זמן מה יהיה אבי ילדי. ולגבי היפה,
הריני מציע לך
שתפנה את מבטך אל התרווד, שבידך ולא עלי. לידיעתך חוקי שבטי
אוסרים איסור חמור לגבר זר להביט על אישה לא שלו ובפרט, כשהיא
נשואה."
"ומותר לי לשאול לאיזה שבט את שייכת?"
" אני הנני בת שבט אפרידים ואבי הוא מנהיגם."
"כל הכבוד לשבט ולמנהיגו, שרבות שמעתי על גבורתו ואולי את בת
לשבט מאורגן, תעזרי לי לארגן את האספסוף הזה, שתוך חשש, שאם לא
ידחף, לא יישאר בשבילו מזון. הביטי על התקהלות הזאת. מה עלי
לעשות? לזרוק לתוך ההמון את הלחם וכל מי שיתפוס יהיה לו?"
"הם לא כלבים, שזורקים להם עצמות", קראה תמרה," אם תרשה לי
ממחר אארגן את הנשים שבתוך המחנה?"
למחרת קמה מוקדם, הביאה אתה ארגז שמצאה, עלתה עליו וכאשר החלו
להתאסף סביב מחלק המחזונות נשים, הדוחפות אישה את רעותה, כדי
לקבל מקום הקרוב ביותר למחלק המ זון, קראה בקול רם:
"נשים מהמחנה השלישי! זה לא לפי כבודכם, שיחשבו אתכם לכלבים,
הרבים על עצם הנזרקת להם. אני יודעת שכולכם בטרם באתם למחנה
זה, הייתם בעלות בית מסודרות ובעלות כבוד עצמי.הריני פונה
אליכן מאותו הרגע להסתדר בתור, יהיה ארוך כמה שיהיה. אני
העומדת על יד מחלק המזונות מבטיחה לכן, שלא אזוז מכאטן, עד
שהאישה האחרונה תקבל את המנה שלה ולא חשדוב, היכו אתן עומדות.
אני אהיה האחרונה. הנה הסיר הריק לפניכן ועתה, אנא, תיענו
לבקשתי ותוכיחו שיש לכן כבוד עצמי."
עמידתה על הארגז וקולה השפיעו על הנשים, כאילו בת המלך דיברה
אליהן והן מיהרו לסגת ולסגת ולהסתדר בתור.למחרת השיגה, שהנשים
שרבו עם מחלק המזונות, תוך דרישה של לחמים נמוספים בשביל
ילדיהם, שכל אישה באה עם ילדיה, אם היו לה ומחלק המזונות רשם
על פתק מספר הילדים ומסר לאמם. מעתה צריכה הייתה האם להציג רק
לפני המחלק את 'תעודתה' וקיבלה בלי בעיות את המנות הנוספות.
פעולה זאת של תמרה למען ציבור האמהות פירסמה אמנם את המנהיגה
בקרב נשי המחנה, אך ברוך השם חש בבוא הערב, שהתנדבות זאת
מתישה את כוחותיה, עד שיום אחד במקום לצאת לתפקידה שכבה על
השמיכה, שעל הרצפה והודתה:
"אני קצת עייפה, שמא תצא אתה היום לקבל במקומי את מנת המזון
שלנו."
"בחפץ להב, יקירתי. אני כבר יוצא ואל תדאגי. אני כבר אסביר
למחלק את העדרך. הכל יהיה בסדר. אני מקווה שבעוד יום יומיים
יבואו לקחת אותנו ואז נעזוב לתמיד את המחנה ועבודה זאת.לפי מה
שהרב אמר לי, זאת שאלת כמה ימים, מחר, מחרתיים.
ןאכן מחרתיים הופיעו במחנה הראשון שני אורחים: איש מקומי
מלווה על ידי שוטר, הנושא רובה. הופעתו של השוטר המזויין
עוררה במחנה כל מיני השערות. איש המשטרה החשאית ושוטר
מזויין, המחפשים חשוד, שהסתנן למחנה.כבר בעוד כמה דקות הפכה
הופעתם לתעלומה אמיתית. האזרח שהחזיק בידו רמקול גדול קרא כל
חמש דקות, כשהוא חודר יותר ויותר לתוך המחנה:
"ברוך השם! בא הגואל!
ענה לי היכן אתה בקול מצלצל!
ואיפה תמרה שאתך כאן גרה?"
כך קרא, כשהוא ממתין רגע לתשובה של האיש, העונה לססמה:"ברוך
השם" והתקדם. במחנה השני נמצא לץ אחד, שהחליט לעזור לקורא
וחזר מילה במילה על קריאותיו. עוד מעט הצטרפו קולות נוספים.
לאנשים המשועממים מאורח החיים האפור הפכה קריאתו להצגה עליזה,
שאליה הצטרפו יוחר ויותר קולות, המחקים את הקורא ברמקול.
בתוך ערבוביה כזאת של קולות, המלווים בצחוק רועם ומאושר, ברור
היה לקורא, שאי אפשר לשמוע את ה תשובה, במקרה שתינתן. הוא הביט
על השוטר והלז קרא בקול חמור:
"שקט!"
ומיד ענה לו הליצן בקריאה חמורה: "שקט!" וכל הקהל, שליווה את
השניים קרא כאיש אחד, תוך צחוק: "שקט!"
השוטר פנה שוב אל הקהל ואמר:
"אני אמרתי, שיהיה שקט!"
ומיד פתח הליצן:" א6ני אמרתי, ש.."
הוא גמר את המשפט. השוטר הוריד מכתפו את הרובה, הרים אותו מעל
ראשי המלווים, משך בבריח ולחץ על ההדק. קול רעם שנשמע היטב בכל
המחנות זעזע את כל הממון, שנסוג במהירות מהשניים. ואז קרא
השוטר:
"אם לא יהיה שקט, אהיה נאלץ לירות בראשון שיפריע לנו, למלא את
תפקידנו. רק האיש, העונה בשם "ברוך השם!" רשאי לענות, להרים
את קולו, להזדהות ומי שלא נקרא בשם זה, ישתוק, כמו דג..
הבינותם?"
לא היה צורך לשאול. המשחק התחיל להיות מסוכן והקהל התפזר לאט
לאט באוהליו.
כאשר הגיעו למחנה השלישי והקורא פתח כרגיל בקריאתו המוצפנת, אך
ברורה לאיש, שאליו התכוונו השניים, נמצאו מיד כמה נשים, שהשם
'תמרה', הדליק בראשם נורה אדומה והיו מוכנות להראות למחפשים
את המקום המשוער, שבו מתגוררת תמרה עם בעלה.לשם יתר ביטחון,
קרא שוב בעל הרמקול:
" ברוך השם! בא הגואל!
ענה לי היכן אתה בקול מצלצל
ואיפה תמרה, שאתך כאן גרה?"
ולפתע נשמע מאוהל הקרוב קולה של אישה חזק והחלטתי:
"בוא הגואל! כאן תמרה ובעלה ברוך השם!
ברוך השם שבאתם סוף סוף!
אנחנו מוכנים. קחו אותנו!"
מאחד האוהלים יצא זוג, כשהוא מנפנף בפראות בידיים, כאילו רצה
לאותת למטוס, העובר מעל ראשיהם, שיקחו אותם מהאי הנטוש.בעל
הרמקול, שיהיה נאמן לתפקידו, שאל את הגבר שרץ אליו:
"אתה הוא ברוך השם?"
ברוך השם, שבאתם, אכן שמי ברוך השם וזאת אישתי תמרה. אני מבין
שאתם נשלחתם על ידי.."
"בלי שמות. כמה זמן יקח לכם לארוז את הדברים שלכם ולצאת?"
"אנחנו חמחכים לכם יום יום.רבע שעה, הכי הרבה."
"בסדר.אם תספיקו תוך רבע שעה, נספיק גם אנחנו להעביר אתכם
ליעדכם."
Jבל לבזבז את הזמן. בוא!" זירזה תמרה את בעלה.
האריזה נמשכה פחות מרבע שעה. ברוך השם הרים על כתפיו את ארגז
הכלים המסורתי שלי ובימינו החזיק את החבילה המשותפת, שבמשך
הזמן נעשתה יותר קטנהה וקלה. הם יצאו יחד בשורה אחת כל ארבעיה,
כשמשני הצדדים מלווים אותם המבטים של יושבי מחנה ג', שעד הרגע
האחרון לא יכלו להבין, מה עשתה תמרה ומי בעלה ולאן מובילים
אותם האזרח והשוטר, המזוין ברובה. אי לכך, כולם ניפנפו בידיהם
לאות חיבה לאישה הנערצת והיו שקראו בקול רם:
"שלום תמרה! אל תדאגי! הכל יהיה בסדר! אנחנו נזכור אותך
תמיד!,
"שלום ידידי!" ענתה להם בקול רם תמרה: "אני מאחלת לכן, שאף אתן
תצאו מהמחנה ליעד החדש, כמוני! שלום ולכמה מכן להתראות!"
עברנו בהמהירות את שלושת המחנות, כשטאגורי (זה שמו של השוטר)
המזוין סולל לנו את הדרך. כאשר יצאנו לכביש, עצר טאגורי משאית
שעברה על ידינו והעלה את כולנו עליה. תמרה הושבה בתא הנהג
והמשאית אחרי הסבר קצר דהרה בכל המהירות לשדה התעופה.בטרם
נכנסנו לבניין, נפרד מאתנו, בעל הרמקול, לאחר שהסביר לנו שיש
לו עוד הרבה עניינים לסדר והסביר לנו, שבכל עניינים בטיסה
עלינו לסמוך, כמ8 על ידיד על טאגורי.
כשנכנסנו לבניין, פנה אלי טאגורי ובקול ידידותי ביקש:
"נומבר טרי, פליס" מעתה התעקש השוטר להשתמש אך ורק בשפה
האנגלית. כשעניתי לו בתנועה, שאינ ני מבין אותו, הרים את ימינו
והצביע על שלוש אצבעות ועל כיס שלי. עתה היה לי ברור, שהוא
מתכוון למעטפה המסומנת בשלושה קווים. עדיין לא עברנו את הדלת
המובילב לשדה התעופה ושום אווירון לא נראה לי. עם כל הכבוד
ל'ידידותו ' של טאגורי,
חשבתי, שיהיה זה נבון למסור לו את המעטפה העבה, בה בלי כל ספק
היה תשלום, לאחר שיכניס אותנו למטוס ולכן פניתי בתמימות:
"טיירה? אירופלאן??" וסימנתי באצבע סימן אלה?"
הוא הביט עלי, כמו על ילד, שאינו מבין, איך מנהלים את העסקים
והסביר לי:
"נומבר טרי! (תנועה, שאני מוסר לו את המעטפה),'טיקטטס'
(כרטיסים)כאן הצביע, איך הוא בודק את כרטיסי כניסה ולאיזו
'טיירה' עליו להוליך אותנו ובסוף 'מוניי' (כסף)- תנועה
באצבעות, המובנת בכל העולם.
עתה היה לי הכל ברור. הוצאתי את המעטפה עם שלושה קווים ומסרתי
לו. הוא פתח אותה בחגיגיות, הרכיב משקפיים שהיו נסתרים באחד
מכיסיו ועיין בכרטיסים שהוציא ופתק, שהיה צמוד אליהם. אחר כךך
נגע בחבילת הכספים, מבלי לספור אותם, הכניס את המעטפה לכיס
ואת כרטיסים נטל אתו. אחר כך נמלך בדעתו והוציא מתוך המעטפה
שטר אחד ושם בין שני הכרטיסים.
"או. קיי!" קבע בשביעת רצון וסימן לנו שנלך אחריו. הוא ניגש
ישר לשומר, שניצב על יד הדלת, המוליכה לשדה התעופה ואחרי שיחה
קצרה ביניהם מסר לו את הכרטיסים, כשהשטר בולט ביניהם. השומר
הציץ על הכרטיסים, הוציא את השטר, כמובן מאליו, שנעלם במהירות
בכיסו. אחר כך הזמין אותנו לעבור את הדלת, כשהוא טאגורי אינו
עוזב אותנו אף צעד.השומר מסר לנו את הכרטיסים והצביע על
אווירון, שניצב באחד המסלולים,ליווה אותנו עד למדרגות
האווירון, שעליהן ניצב מבקר הכרטיסים וברך אותנו ב"מא סלמי!"
לבבי. טאגורי לא התקדם, אבל כשהסתובבתי אליו, בטרם עלטיתי על
המדרגות,הרים את ידו לשפתיו ואחר כך למצחו ובשכחו את האנגלית
הרשמית, קרא בקול רם:
"מא סלמי, ברוך השם ומדם תמרה!"
כשנכנסנו לאווירון עם הדברים שלנו, שלא נבדקו מה יש בתוכם,
הופיעה מיד דיילת, שהצביעה על התא מעלינו והסבירה לנו, איך
מכניסים את המטען הנע לתוכו. תמרה התיישבה על יד החלון, לאחר
שרצתה לראות את הנוף, שנעבור בדרכנו לטורקיה ואני תפסתי מקום
על ידה. לפתע החל המטוס להתקדם על המסלול ובטרם הבינונו שנינו
החל לטפס למעלה באוויר. תמרה, שראתה לפתע את הבתים למטה, נצמדה
אלי ולחשה:
"ברוכי (לראשונה קראה לי בשם חיבה ), אני מפחדת, איך נרד מכל
כך גבוה?"
"זה עוד לא כלום. עוד נעלה יותר גבוה" עודדתי אותה. זה כמו
ציפור."
"אבל איך נצא ממנו, כשהוא כל כך גבוה?"
לפתע פרצה בצעקה:
"ברוכי, אנחנו כבר בתוך העננים ואנו עוד עולים. אני כל כך
מפחדת!"
"שמא נתחלף במקומות?" הצעתי לה, "עכשיו אין מה לראות. שבי
במקומי ותנוחי."
כש רצינו להשתחרר מהרצועות, שקשרו אותנו למושבי, צצה לפתע
הדיילת, ששמרה עלינו וקראה:
"עוד לא! להישאר במקום. עוד מעט!"
עוד מעט הגיע, אבל האווירון הפסיק להתקדם. ישבנו בשקט. כלום לא
קרה. למה עצר לטוס??
"מדם!" קראתי לדיילת, "טיירה פיניש? הפסקה? כל כך מעט
נסענו1!"
היא פרצה בצחוק והשיבה:
"נון פיניש. אנחנו טסים עכשיו כל כך מהר, שלא מסוגלים
להרגיש."
"ממשיכים", הרגעתי את תמר, "את רואה לא מרגישים כלום, שאנחנו
נוסעים."
"מה תשתו?" פנתה אלינו הדיילת.
"חלב. חלב חם!" קראנו שנינו יחד. "האם יש לכם גבינה אפרידית?"
"אפרידית? לא, אבל יש לנו גבינה פקיסטנית מצוינת ואותה תזמינו
בארוחת ערב, שעוד מעט תוגש לכם?"
"האם עכשיו אוכלים ארוחת ערב?"
"בערב, נוהגים לאכול ארוחת ערב."
"אם זה כבר ערב, איך לא רואים את הירח?" שאלה תמרה.
"הירח מסתתר בין העננים ואנחנו נמצאים בגובה רב מאוד מעל
העניים", ענתה לנו הדיילת הנימוסית.
לא היה טעם לשאול סתם שאלות, שממילא לא היינו מבינים. ניצלתי
את המצב, שבו ישבנו "בלי תנועה" והוצאתי את מעטפה עם ארבעה
קווים. פתחתי אותה בזהירות ובדקתי. במעטפה היו שטרות טורקיים
ושני מכתבים, הכתובים בשפה האפגנית של היהודים:
"כשתבוא לאיסטנבול בלילה, קח כרכרה וסע למלון "קונטיננטל".
בפתקה הצמודה למכתב יש הכתובת של המלון. סע רק למלון זה ולא
למלון, שהעגלון יציע לך. הזהר. בעל המלון הוא משלנו ומדבר את
שפתך ותוכל לשאול אותו בחופשיות, כל מה שתרצה לשאול.
אם תגיע בשעות יום, תזמין כרכרה לקונסוליה הישראלית. בפתקה
מספר שתים, רשומה כתובת הקונסוליה. תראה אותה לעגלון וסע ישר
לקונסוליה. שם תמסור את מכתב מספר 5 למזכירו של הקונסול ואל
תזוז, גם אפ תצטרך לחכות כמה שעות. שב בסבלנות עם תמרה בחדר
ההמתנה, עד שהמזכיר בעצמו לא יצא, יזמין את המכונית שלו ויוביל
אתכם לשדה התעופה, יצביע על המטוס, שבו תטוס לארצך וימסור לך
שני כרטיסי. אל תשכח לשאול אותו, אם זה אווירון של "אל על"
ותזכיר לו, שהרב גרגי מסר לך, שהקונסול נוהג לחלק לכל העולה
ארצה, תנ"ך באותיות גדולות ועוד אחד לתמרה, גפם אם עכשיו
האותיות האלה זרות לה. לשנה הבאה בירושלים הבנוייה. רבי יצחק
בן הכהן גרגי" ומתחת לחתימה- חותמת גדולה עם סמל של רבנות
אפגניסטן.
כשירדנו באיסטנבול, השמש עלתה כבר אל השמים והבליטה את כל
הצבעים הבולטים של הבתים, הבזר הרבגוני ואת ההמונים הזורמים
בלי הרף תוך קריאות עליזות בשני הכיוונים. הכל התנהל בסדר,
מלבה התקרית עם הכרכרה. כשקראתי לעגלון והגשתי לו את הפתקה,
התבונן בנו בהתעניינות. הוא נתן לנו סימן שנעלה לכרכרה ופתח
מיד בדהירה.
אין זאת, כי הקונסוליה הייתה בקצה העיר, כי הוא נסע דרך
סמטאות עקלטניות, רחובות ראשיים, חששתי שלא יהיה לי די כסף,
כדי לשלם תמורת הנסיעה הרחוקה. בשלב מסוים עברנו ככר גדולה
ועוד ככר ו..תמרה שעקבה בסקרנות אחרי הנוף המעניין,
התרוממה לפתע, דפקה על המחיצה בינינו לבין העגלון וקראה בקול
תקיף:
"עמוד! עמוד מיד!"
העגלון הנדהם עצר את הסוסים. תמרה מבלי להסביר לי, מה קרה,
טיפסה בזריזות על הדוכן, שעליו ישב העגלון, חטפה מידו את השוט
והצביעה בו על אחד הפסלים:
"מה זה? שו הדא? מה?" וציירה בזריזות בשוט לפני אפו של העגלון
הנדהם סימן שאלה:
"מה זה? זה!"
"אתא טורק, מדם!"
"אתא טורק? כם אתא טורק? אתא טורק! דיו!! אתא טורק! דיו!! אתא
טורק! דיו!! שלושה אתא טורק?"
היא הצביעה על שלוש האצבעות שלה וספרה:
"אתא טוררק, אחד! אתא טורק! שניים! אתא טורק, שלושה? אנחנו לא
אמריקנו עם פלוס, שתיסע בכיכר זאת ככה מסביב! ברוכי, אתה יודע
מה עושה הרמאי הזה? הוא נוסע שלוש פעמים מסביב לכיכר, כדי
לדרוש מאתנו יותר כסף. שאל אנשים העוברים, היכן הקונסוליה
הישראלית?"
שמעתי בקולה של תמרה וצעקתי לכל עובר על ידי:
"קונסוליה ישראל? איפה?"
כששמע העגלון, ששאלתי היכן הקונסוליה, התנדב ואמר:
"אני, אני אסיע אתכם לקונסוליה!"
"עכשיו השוט בידיים שלי ואני אסיע את בעלי!" ענתה תמרה בקול
מאיים.
אחד הנשאלים הצביע על בניין לא רחוק מהמקום, בו עמדנו והכריז:
"קונסוליה ישראל!"
"דיו!" משכה תמרה במושכות סוסים והגיעה לפני בניין
הקונסוליה.
"שאל אותו, כמה הוא רוצה ותן לו מחצית ממה שדרש, שלא ישקר
בעתיד!" ציוותה עלי תמרה. וכך עשיתי.
ח
כאשר שמתי את ארגז הכלים בתוך הארון, שמעל מושבי ותמרה עשתה
אותו הדבר עם החבילה שלה, הרגשתי את עצמי כבר, כמו בבית.
הידקתי בעצמי את החגורה מבלי שהודיעו עוד דרך הרמקול, בדקתי את
החגורה של תמרה ונהניתי מהקולות, שנשמעו לפני, מאחורי
ומהצדדים. כולם, אבל כולם דיברו ביניהם בלשון קודש, טיפחו על
הכתפיים איש לרעהו, כמו בין חברים או בני משפחה.
"תמרה! אנחנו כבר בבית! קראתי בשמחה.
גם על פני תמרה, שלא הבינה את שפת המדברים, אך חשה היטב את
האווירה הביתית, הורגשה היטב הקלה ואף הנאה.
"ברוכי", התרפקה אלי לפתע, "אני חשה, שכאן נהיה מאושרים ואני
שמחה דווקא כאן להביא לעולם את ילדנו."
הדיילות, ששמעו מפי, שאנו עולים מאפגניסטן ותמרה, שבינתיים
הסירה את השריד האחרון של האיפור היא בת שבט לוחמים, החיים
בהרים, הסתובבו בלי הרף סביבנו, כמו דבורים סביב פרחים הנותנים
צוף וניסו בכל שידם השיגה לפנק אותנו ולהעניק לנו תחושה טובה,
שהגענו לביתנו, הדואג לנו ושאיכפת לו, שנרגיש בו טוב.
דקות ספורות, בטרם המטוס החל להנמיך, הורדתי את הארגז וכן
תמרה, שהניחה את החבילה בחיקי. המטוס הנמיך יותר ויותר
ולעינינו נראה הים ה הזך ותכול, כמו דגל ומיד אחריו נתגלו
הבתים של תל אביב. לא היה נוסע, שלא הצמיד את עיניו לצוהר
המטוס ושתה בצמא את מראה ביתו. ולפתע פרצה מהרמקול שירה אדירה:
"הבאנו שלום עליכם!" אפילו תמרה, נסחפה בהתלהבות לשמחת
הנוסעים ומחאה כפיים, כמו ילדה קטנה.
אולם ההמתנה בשדה תעופה בן גוריון הזכיר אסיפת ההמונים ביום
החגיגה. כולם מיהרו בכיוונים שונים, הצטרפו לתור זה או אחר.
היו גם שלא מיהרו וניפנפו בידיהם לקרובים, שהמתינו להם מעבר
למחיצת זכוכית .אנחנו עמדנו במקום, כי לפתע עזבה את תמרה
תחושת העצמאות. אין זאת, כי ההמונים העוברים על ידנו ושפה שרה
לה לחלוטין גימדו אותה לפתע והיא התרפקה לפתע אלי, תוך
ביטחון, שהגבר שלה ידע כבר, איך להתנהג בארץ השייכת לעמו.
הרגעתי אותה, תוך ליטוף ראשה ובאין לי מושג מה לעשות הסברתי
לה:
"שדה תעופה זה נקרא על שם בן-גוריון, שהוא היה כמו מלך יהודי
והוא אשר עשה את המדינה הזאת, שקודם לא הייתה קיימת."
"האם נעבור מכאן לאווירון אחר, כדי להגיע למקום?" רצתה תמרה
לדעת.
"לא, תמרה, זה סוף. מכאן ניסע בטרומביל הביתה. אנחנו צריכים רק
לצאת מכאן ואני בטוח שמיד יופיע האיש שלו אמסור את המכתב
האחרון."
מבלי להסס לאיזה תור עלי להצטרף ומה טיבו של התור, הצטרפתי
לתור, שבו היו פחות אנשים, כשאני מצווה על תמרה להיות סמוכה
אלי.
שיחק ךי המזל. זה היה תור של אנשים, שלא היה להם להודיע על
דברי ערך, שצריך היה לשלם בעדם מכס או כדומה וכששאלו אותי ,
אם יש לי משהו, בעל ערך, הצבעתי בגאווה על ארגז שלי. הם שקלו
את הארגז, מבלי לפתוח אותי ואיש אחד ליווה אותי לתא, בו נערכה
בדיקה בטחונית. הם הניחו את הארגז על רצועה מתקדמת, כשהממונה
על הבדיקה מתבונן בדריכות בצג שעל הקיר. לתדהמתי ראיתי את כל
הכלים שלי, שהיו בתוך הארגז שלי.
"כלי סנדלר בסך הכל" הפטיר הבודק, "אפשר לדעת לשם מה כל זה
נחוץ לך אדוני ומה מקצוע שלך?"
"אני סנלדר ממשפחת סנדלרים, שמתקן נעליים ומתקין מגפיים
אפרידיים" הצהרתי בגאווה, "ואם אדוני רוצה אולי מגפיים.."
"בסדר. בסדר. עבור, אדוני. קח את הארגז ובהצלחה במקצוע שלך
בישראל, והגברת מה עושה כאן?"
"זאת היא אשתי ובחבילה שלה יש רק בגדים."
"בסדר. עברו וברוך הבא לזוג. מנין אתם?"
"מאפגניסטן ואשתי מהשבט."
"ממש עולים חדשים, שם יש מלחמה ואתם ברוך השם הצלחתם לצאת."
"שמי ברוך השם והשם שמר עלינו" עניתי.
"לא יאומן! ממש כמו בסיפורים. דרך הדלת הזאת בבקשה."
רק עברנו את הדלת ונעמדנו מול המון צופים, המחכים לקרוביהם.
עוד לא הספקתי להעביר את מבטי, היכן נמצא הגואל שלי, קרא
מישהו:
"אין כבר נוסעים מפקיסטן. זה אלה, שעכשיו יצאו, המאה אחוז!"
איש אחד, בעל בגדים שחורים ומגבעת שחורה ופיאות קצרות מקופלות
מאחורי אוזניו, ניגש אלי וקרא :
"אם אני לא טועה, מותר לי לברך אתכם ב"ברוך הבא אדון ברוך
השם
והגברת תמרה, הנכבדה."
"ברוכים הנמצאים!" עניתי בשמחה, אכן בדקו אותנו במכונה כזאת,
שגילתה להם מיד שאני סנדלר."
"יופי. איש כזה נחוץ לנו בדחיפות, כי רובם אצלנו 'מלמדים' ורק
מהתלמוד שמעו על ר' יוחנן הסנדלר."
"את שומעת תמרה יש להם רבי וגם סנדלר, אז מה אני.."
"לא", פרץ בצחוק האיש, ר' יוחנן הסנדלר, מת כבר לפני יותר מאלף
שנים ואילו אתה תהיה הסנדלר היחיד אצלנו ויחד עם זאת תלמיד,
אני מקווה חרוץ. הרשו לי, שאציג את עצמי, אני יעקב עציוני,
מזכיר ההתנחלות והישיבה "עין משה", על שם רבי משה אפפלבאום,
שנפל מכדורי המרצחים הפלשתינאים. בדרך כלל, קוראים לי כולם ר'
יעקב ואפילו ר' יענקל. ועכשיו, די לדבר. המכונית שלנו מחכה לנו
כבר בחוץ. עלינו למהר, כדי להגיע לפני שיהיה חושך."
נכנסנו למכונית והנהג התחיל מיד לנסוע מהר. נסענו, נסענו. נדמה
לי שנסענו יותר מאשר באווירון מאיסטנבול לבן גוריון. לפעמים
עברנו על יד גדרות תיל ולפעמים גבעות אדמה, שנשפכו על ידי בני
אדם. מזמן לזמן האט הנהג, כאשר עברנו על יד חיילים, שעמדו
בצד הדרך או סימנו לנו לעצור.
הנהג הוציא רק את ידו וקרא "עין משה!" והחיילים סימנו לו
להמשיך. כשהגענו לפני החשיכה לעין משה, יצאו כל אנשי הישוב
(?) לקראתנו וקראו: "ברוכים הבאים!". יעקב בעצמו הוליך אותנו
לבית, שקיבלנו. היו בו שלושה חדרים ומטבח . בחדר שבכניסה
סידרו התושבים על השולחן, המכוסה במפה לבנה, חלה גדולה ובקבוק
יין ועל ידו זר פרחים גדול. על ידו כתוב היה על גיליון גדול
ומקושט:" ברוכה הבאה לעין משה משפחת ברוך השם. כאשר ניגשה
תמרה, שהסתובבה כאילו חלמה למטבח, גילתה ארון לבן קטן,
וכשפתחה את הדלת מצאה, שהוא מלא כל מיני מזונות. אך עוד דבר
אחד גילתה, כשהכניסה את היד:
"הוי ברוכי, כמה קר הארון הזה, כמו אצלנו בחורף. מה זה?"
אני שראיתי כבר בקאבול בבתי עשירים מקררים, שהופעלו בקיץ
הלוהט, קראתי לה:
"תמרה, אל תשאירי את הדלת פתוחה, כי תקלקלי את הקור שבארון.
לארון זה קוראים 'מקרר' והוא קשור בחבל זה ובכפתור לקיר והוא
שומר, שהמזון שבו לא יתקלקל."
"ואיך אתה יודע כל זה, ברוכי?" הגיבה תמרה בהתפעלות גלויה.
"פשוט, כשעבדתי בקאבול, ראיתי ארון כזה באחד הבתים והם אמרו
לי, שהוא פועל בחשמל. אני בעצמי לא יודע, איך עושים זאת, כלומר
את החשמל, אבל ראיתי זה. בהרים אין צורך במקרר וגם קשה לחבר
אותו שם.,"
"כמה טוב לי, שיש לי בעל כה חכם ויודע הכל."
"את סתם מחניפה לי."
"שלא תעיז לפקפק בדברי. אני לא מפחדת להגיד את האמת!" קראה
בכעס תמרה.
אחרי יום מנוחה אחרי כל הטיסות והנסיעות, החלו ימי עבודה
ולימוד. תמרה, יחד עם כמה נשים מרוסיה ( הם קוראים לה "חבר
העמים") הוכנסה לאולפן מזורז לגיור ואילו יומי חולק לשניים.
לפני צוהריים למדתי בישיבה, לאחר שהוכחתי, שאני יודע לקרוא את
הכתב העברי ואילו אחרי מנוחת צוהריים התחלתי בתיקון מלאי גדול
של נעלי החברים. בערב ,כשנפגשנו סיפרנו איש לרעותה את החוויות
מהלימוד.
תמרה תוך צחוק העמידה על כסא אחד סיר שאליו שפכה חלב
ובפינה המרוחקת של החדר על כסא אחר סיר עם כמה שוקיים של
התרנגולת. היא פתחה מיד בשיעור, כשהיא מחקה את קולה של
הזקנה, שהייתה צריכה להדריך את התלמידות בתהליכי כשרות:
"זה קוראים 'סיר'! מה זה? איך קוראים לזה? כולם יחד: סיר. הרבה
הרבה, אחד שתים, שלוש לא אומרים סיר (תנועת שלילה) רק
'סירים'.
שני סירים. שלושה סירים. כאן בתוך הסיר יש ח ל ב. אתם רואים.
לזה קוראים :ח ל ב. כולם יחד: ח ל ב!" עכשיו עברה תמרה לכסא
השני, המרוחק ואמרה: "גם זה סיר. אתם רואים. מה יש בסיר? חלב?
לא!! בסיר אין חלב. בסיר הזה יש ב ש ר. מה יש בסיר הזה? ב ש
ר. כולם יחד: בסיר יש בשר. כולם רואים? 'פולקיס' של התרנגולת.
ועכשיו תראו טוב בעיניים! היא רצה אל הכיסא, שעליו היה מונח
הסיר עם חלב ומיד אחר כך אל הכיסא, שעליו היה מונח סיר עם בשר:
"פה חלב ופה בשר. אסור
שסיר חלב יעמוד חלילה על יד סיר בשר. זה חטא גדול. חטא, אתם
מבינים, זה מאלוהים (היא הצביעה על התקרה!).חלב לחוד ובשר
לחוד. לחלב סיר אחד ולבשר סיר אחר. אסור להכניס ב שר לסיר של
חלב וחלב חלילה לסיר של בשר. מחר הרב טננבוים יעשה לכם סימן
בטוש (מה זה?)
על כל סירי בשר ואז אסור לשפוך לסיר זה חלב. אהה. אסור בחטא
מאלוהים לשתות חלב, כמו מים אחרי בשר ואסור לבשל בשר בתוך
חלב. הבינותם ? אסור! זה מה שלמדנו היום. אז תגיד ברוכי, מי
משוגע לבשל בשר בחלב, במקום לעשות אותו בשמן ובצל? ומי שותה
חלב אחרי שאכל בשר שמן וטעים? רק משוגע! אז זה צריך ללמוד?"
"זאת רק התחלה, תמרה ואלה הם מנהגים של יהודים, אז עליך לא
לצחוק ואם ישאל אותך פעם הרב, אם את אוכלת בשר עם חלב, תעני
לו: "חלילה כבוד הרב, זהו חטא גדול מאלוהים!" ואז הוא ישבח
אותך ויגיד: "יפה בתי, זאת היא תשובה ראויה לבת ישראל כשרה!"
"ומה אתה למדת?"
"אני התחלתי מבראשית, ככה אומרים בתורה שלנו, קודם כל, איך
אלוהים ברא את העולם. היו מילים קשות מאוד, אבל אני זכרתי אותן
ונוסף לכך הוסיף הרב לכל פסוק אגדה יפה, המסבירה. כל כך הרבה,
שהייתי יכול להיות מספר אגדות בשוק בקאבול. הרב 'מבסוט' ממני
והוא אומר, שאני מתקדם יפה מאוד."
"מה זה מבסוט הזה? נדמה לי שאני שמעתי פעם אצלנו את המילה
הזאת."
"יכול להיות, אבל כולם מדברים ככה: "נו, איך אתה מרגיש? מבסוט?
כלומר מרוצה. אז עונים: "מבסוט, חלאס". ככה זה צריך ללמוד את
השפה שבתורה, שלא משתמשים בה, רק מעט ושפה, שכולם מדברים מהר,
עד שאינני מבין כלום. ןמה את עושה אחרי צוהריים?"
"אני מתקנת קצת את השמלות ורוקמת למטה או לאורך החזה דוגמאות,
שאני זוכרת מהבית. הנשים, שאני עושה להן זה הן מב..איך המילה
הזאת?"
"מבסוטות!"
"מבסוטות מאוד, אבל אחרי שסיפרתי להם, שהייתי פעם רועה צאן
ויודעת להכין גבינה, ביקש ממני המזכיר, שמא אני יכולה לעזור
לחברות בהכנת הגבינה, שהם מוכרים בחנות בעיירה הסמוכה. אמרתי:
"מה איכפת לי? כל עבודה היא עבודה ובפרט, כשאני יכולה לעזור
להתנחלות."
ט
כך עברו עלינו ימים שלווים. בראש השנה התפללנו וביום כיפור
התפללנו יום שלם וצמנו. גם תמרה, שהרגישה את קדושת היום ויחד
עם כל הנשים, צמה עד שהכוכבים נראו בשמים. הכל התחיל להסתדר עד
חג פורים הגורלי. הפור נפל ואני החלטתי להתנתק מההתנחלות,
הרחוקה מכל העולם ושבה חיו נשים שפגעו בתמרה שלי.
וכך היה הדבר. לקראת פורים החליטה ועדת התרבות לארגן נשף
ריקודים
עליז, ושבו כולם בלי יוצא מן הכלל יתחפשו. יענקלה המזכיר הופיע
בתלבושתו הקבועה, כמלך אחשורוש, כשבטנו מרופדת בכרית, נהפכה
לכרס ולחייו צובעו בצבע אדום, כדי להדגיש שיכור קבוע. אנחנו
החלטנו להפתיע את הנוכחים, כשלבשנו שנינו בגדי לוחם אפרידי
ואילו תמרה, שלראשונה גילתה את רגליה ונעלה מגפיים אפרידיים,
צמודים הופיעה בתור רועה עם מקל מטאטא בידה. מקל זה, הוא אשר
שם גט לחיינו המשותפים בעין משה. אחרי סעודה עשירה, כדת המלך
ואחרי שלא רק הגברים, אבל גם הנשים לגמו מהמתוק-מתוק זה, הזיזו
את השולחנות, כדי לפנות מקום לריקודים.
הם התחילו כרגיל בהורה "הבה נגילה" וכשהתעייפו ונעמדו על יד
הקירות ,הופיעה להקת נוער מהישוב השכן, מחופשת לחסידים עם
גרביים לבנים וצווארונים לבנים והציגה חיקוי של ריקוד חסידי
המעורב באקרובטיקה. כמה מהם אף ניסו לרקוד קוז'צ'וק על הרצפה,
אך מיד התרוממו והמשיכו בתנועות המחקות חסידים בשעת ויכוח. מיד
אחר כך פרצה להקה מהקיבוץ, שנאותה להכיר, שאנו שכנים שלה, בנים
ובנות בשמלות רבגוניות. הם הציגו מחול ישראלי. עיני תמרה
נצצו, כשראתה את התנועות המהירות ואת קצב המחול של הנערים
והנערות וכל זה לצלילי אקורדיון. מה שצרם קצת, שמיד אחרי שגמרו
את מבחר המחולות, אמרו :"שלום". הם סירבו להתכבד במה שהגישו
להם, תוך תירוץ, שעליהם עוד להופיע במקום אחר ועלו מיד על
המכונית, שחיכתה להם בחוץ .עתה הכריז יענקלה על מסמר
ההופעות:
"רבותי, עכשיו נציג לכם הופעה מתוצרת הבית:" מחול מלחמה
אפרידי", שגיבוריו ר' ברוך השם ותמרה שלנו בליווי להקה מקומית
של לוחמים- מתנדבים. במשך יומיים תירגלתי מניין צעירים באחת
הפינות המרוחקות את כללי המחול. כל הצעירים שילבו זרוע בזרועה,
עד שהיו לרצועה צמודה.
" ועכשיו ברגל ימין קדימה תוך רקיעה חזקה בנחל, עכשיו מצטרפת
הרגל השמאלית לימנית ושוב הרגל הימינית קדימה תוך דפיקה חזקה
ברצפה. ועכשיו נסיגה: הרגל השמאלית אחורה, תוך רקיעה חזקה
ואליה מצטרפת הימינית. העיקר היא דפיקה חזקה בנעל, שהיא מבטאת
את אומץ רוחם של הלוחמים. ככה, אתם שומעים?"
וכשאני נעול במגפיים אפרידיים שלי, שסוליותיהם היו מקושטות
במסמרים רחבים, הצגתי להם את הרקיעה על רצפת המחסן המרוחק.
עתה הגיע שעתנו להראות את כוחנו. לבוש, כמו פעם בבגדי לוחם
אפרידי
ניצבתי במרכז הרוקדים, מוכן להוביל אותם נגד האויב, שעדיין לא
נראה. לפתע הופיעה מאחד החדרים תמרה, הלבושה כרועה אפרידית.
חצאית קצרה ורקומה במגוון דוגמאות הבליטה את רגליה היפות
הנעולות אף הן במגפיים אפרידיים. היא נכנסה בגאווה, כשעל כתפיה
היא מחזיקה מקל מטאטא, בשלב זה מקל רועים. היא נעמדה מול השורה
והעבירה עלינו מבט, המבטא בוז ואדישות נוכח הופעתנו. כדי לבטא
את חוסר התחשבות בנוכחותנו , הורידה מכתפיה את המקל והחלה
לסובב אותו במהירות בשתי אצבעותיה. המקל נע יותר ויותר מהר, עד
שאחז אותי פחד, שהוא יישמט ברגע מסוים מידה. עתה נתתי סימן
ושורה שלי החלה להתקדם בכיוונה , תוך רקיעת נעליים, שלעולם לא
האמנתי שהם יבצעו בכוח כזה. צעד אחד, שניים, קדימה בכיוון
לרועה המשחקת, כמעט שנגעו בה ולפתע הפך המקל לחנית חדה בידה,
מבטה נעשה מאיים והיא תוך פנייה חדה, המלווה ברקיעה במגפיה
הסתערה עלינו, כשהחנית מכוונת מול חזינו. מיד נתתי סימן לנסיגה
ותוך צעדי מחול ורקיעת נעליים נסוגה השורה. ואז שבה הרועה
למשחקה במקל שלה. כשהתקדמנו שנית, הוציאה הלוחמת הצעירה קריאת
קרב וכאשר כיוונה את החנית שלה אל ' הלוחם', שמולה, נבהל
הבחור, ניתק את השורה והסוג אל הקיר המרוחק. המשחק נגמר.
למראה מפלתנו ובריחת הבחור לא מתוכננת, הרימה הלוחמת את חניתה
למעלה ובאיימה על כל הקהל של הצופים, הוציאה שוב קריאת
הקרב. עיניה של הרועה השלווה היו עתה מאיימות (אני בעצמי לא
הכרתי את תמרה שלי!) , מתגרות בכולם, כאילו מבקשות יריב, שיעיז
להתמודד אתה. כך עמדה בלי נועה תוך צפייה להופעת יריב. סוף.
מאף מקום לא נשמעו מחיאות כפיים בתום הבלט האפרידי. דממה.
דממת מוות. ולפתע נשמעה מצד האישה המחופשת ( אישתו של יעקב )
הערה, שכל אחד שמע אותה:
"א גוויישע נשומע!" (=נשמה גויית, ביידיש).
ותגובה של היושבת על ידה:
"א אמתדיקע גויה!" (= גויה אמיתית, ביידיש).
למזלי לא הבינה תמרה את הנאמר, אך אני נעמדתי באמצע האולם,
כשהמלווים עזבו אותי כבר, פגוע, מבוייש, מושפל על ידי החברה,
שבה קיוויתי למצוא את בני ביתי, מעין משפחה קטנה.
תמרה, שניתן לה לחדש את נעוריה, הייתה כולה קורנת וחגגה את
נצחונה לא יכלה בשום אופן להבין את תגובתי האדישה נוכח
התלהבותה. לילה שלם לא עצמתי את עיני ולתמרה, שלשווא התרפקה
אלי, לא העזתי אף ברמז להסביר את סיבת אדישותי וזעמי, שלא עזב
אותי אף לרגע.
כשסוף סוף האיר הבוקר חיכיתי בחוסר סבלנות לרגע, שיענקלה נכנס
לחדר המזכירות ואז נכנסתי אף אני ובלי "בוקר טוב" המקובל,
הודעתי לו:
"חבר יעקב, אני מצטער להודיעך, שאני עוזב את הישוב. אני נוסע
כבר היום ןמיד אחרי שאסתדר ואמצע איזושהי דירה, אקח גם את
תמרה."
"מה קרה, ר' ברוך. ככה נכנסים בלי "בוקר טוב" והאללי באללי"
(מהר, בדחיפות, יידיש) אתה המודיע לי: אני עוזב אתכם!" וזאת
אחרי ההופעה היפה של אשתך וגם הלהקה שלך."
"הבעתם יפה, שההצגה שלה הייתה יפה!" קראתי במרירות.
"מה. זה שלא מחאו כפיים. גם לקיבוצניקים וחסידים לא מחאו
כפיים. אנחנו פשוט לא רגילי ם לזאת. מחיאות כפיים זה מנהג לא
יהודי והגויים המציאו אותו."
"נמאס לי כבר לשמו ע: "הגוים, הגוים!: הכל : גויים. גם הריקוד
של תמרה היה ריקוד של אשה, שהיא גויה. .אחרי שאשתי גמרה את
האולפן לגיור בהצטיינות והרב אלנבוגן, כתב לה במו ידיו תעודת
גיורת, שהיא בת ישראל כשרה, מעיזים אנשים לקרוא לה: "א
גווישע נשומע" ו"א אמתדיקע גויה!" תמרה שלי ששומרת על הכשרות
יותר מהרבנית, יותר מכל הנשים בישוב זה ,היא "א אמתדיקע
גויה!!" כל זה, כי היא רצתה להציג לפניכם את מנהגי שבט אחד
הגחי רחוק מכאן בהרים. כלומר כל מי שמשחק בתיאטרון רוצח,
יקראו לו 'רוצח' ואם בהצגה יציג 'בוגד באשתו' יבוז לו הקהל
ויאמר לו: "איך אתה לא מתבייש?" אם הם אידיוטים כאלה, אז אין
מקום לאישתי ביניכם. גמרתי אתכם!"
"רב ברוך הירגע! אני בטוח שלא הבנת את מה שאמרו. ומנין לך בכלל
שדיברו על תמרה? ביידיש יש מילים, שלפעמים.."
"אדון יעקב. אינני מתיימר לדעת יידיש כמוך, אבל לא צריך לדעת
ספרות ביידיש, כדי להבין מה זה "א גויישע נשומע" כל אחד יודע
מה זה גויישע ו'נשומע' .זאת פשוט 'נשמה' במבטא האשכנזי ואותו
הדבר לגבי "א אמתדיקע גוייה!"
"ואתה בטוח שזאת אמרו בקשר לתמרה? מי בכלל אמר זאת?"
" מי אמר זאת? מי אמר זאת? לא אחרת, אלא אשתך בעצמה ולגבי
המשפט השני, החכם לא פחות, תשאל את אשתך מי ישבה על ידה ובמה
תמרה שלי פחות יהודיה ממנה?"
"אני בטוח שלא התכוונה לאשתך ואם כן אכריח אותה, שאתנצל
לפניה!"
"אינני רוצה, שתמרה אפילו תדע, שבהתנחלות, הרוצה לחזור למסורת
אבות שלנו, ישנן נשים, שכמו בעיירה קטנה, מתייחסות לכל דבר
אומנותי, כאל מנהג גויי ויקראו לאישה יהודיה, החיה אתם, העובדת
בחריצות בישובכם - גויה! לא אדון יעקב, אני לא זקוק
להתנצלות, שלא תהיה מהנשמה, מעצמה. הן לא חשו, מה עוללו
לאשתי. הן ישנו בסדר כל הלילה. למען הסדר, אודה לך , אם תאשר
לי בכתב, שלמדתי אצלכם בישיבה ןשלפי מיטב ידיעתך אני עדיין
עולה חדש, הזכאי לכל הטבות, המגיעות לעולים חדשים."
"בחפץ לב אכתוב לך ואני באמת מצטער מקרב לבי, על התקרית הזאת
ועל עזיבת זוג כה מועיל לישוב שלנו.. בכל אופן, אם במקרה תימלך
בדעתך, יהיה ביתנו תמיד פתוח לפניך ואף הדירה תחכה לך, עד
שבאופן סופי תחליט."
"נמלכתי בדעתי והחלטתי עומדת יציבה", עניתי.
"בכל אופן תן עוד לזמן לפעול" מיהר המזכיר לפייס אותי.
ט
האוטובוס היחידי, שעבר ליד עין משה, היה אוטובוס 'אגד', שבעוד
רבע שעה צריך היה לחזור לתל אביב. לא היה לי כל מושג, היכן זה,
אבל ידעתי, שזאת היא עיר, כמו ירושלים ולא היססתי הרבה. במעט
כסף, שקיבלתי מהמזכיר, עליתי על האוטובוס, כשאני מפליט למזכיר,
שליווה אותי, תוך תקווה שברגע האחרון, אשנה את דעתי:
"אני מזכיר לכמה ימים את תמרה, עד שאסתדר. אני רוצה לקוות,
שבמשך הזמן הזה לא תתנכלו לגויה!"
"אל תדבר ככה. אני מבטיח לך, שהיא תהיה מקובלת אצלנו, כמו עד
היום הזה, ששמעת את המילים שסתם פטפטניות, כמו כל נשים,
פיטפטו וכשתתקרר קצת ותחזור אלינו, יחכה לך החדר שלך וכל שהיה
לך."
"אם אחזור שוב, הרי כדי לקחת את תמרה", אמרתי ועליתי לאוטבוס.
בדרך התיישב על ידי איש זר, שכנראה מראי יוצא דופן משך את
תשומת לבו:
"סלח לי אדוני, האם לא תהיה זאת חוצפה, אם אשאל אותך בן איזו
עדה אתה. אתה לא תימני. אני מתכוון מצפון תימן. לא תימני
ותיק מאז."
" לא, אדוני, אני אפגני!"
"מאפגניסטן, איפה שיש מלחמה עם האמריקנים. אבל אדוני יהודי ולא
מוסלמי."
"אני יהודי, עולה חדש ושאלה בעד שאלה. אולי במקרה אדוני יודע
מקום, שאפשר בו לישון בלילה."
"כלומר לא במלון?"
" הייתי רוצה, אבל אין לי די כסף למלון. אולי משהו זול או..
אצלנו, אנשים שלא היה להם איפה לישון, ישנים בבית הכנסת."
"כאן לא ישנים בבית הכנסת. בכל אופן לא בתל אביב. אחרי תפילה
נועל השמש היטב את הדלת, כי אחרת היו מתפרצים אליו כל מיני
אנשים לא טובים, שלא היו מתביישים לגנוב ממנו כל דבר, שאפשר
למכור.אבל אצלנו בחולון, אני מכיר מקום, שאדוני יוכל לישון
חינם ובבוקר יקבל ארוחת בוקר חמה -חינם".
"חינם?"
"כן, זהו בית שהקימה העמותה "אשל אברהם", אבל זה בחולון, לא
רחוק מביתי."
"וחולון, זה רחוק מתל אביב ?"
"מה אתך. חולון היא עיר, שגובלת עם תל אביב."
"ואפשר להגיע לשם ברגל?"
"ברגל. לא. מוכרחים לנסוע באוטובוס, אבל אם אין לך לקניית
כרטיס, בחפץ לב אלווה לך דמי נסיעה וארשום לך את הכתובת שלי
ואם יהיה לך פעם להחזיר, אז אני מאמין שתחזיר לי. אחרי הכל לא
מדובר בסכום גדול, ואם גם לא תחזיר לי, ברוך השם לא אתרושש. אם
תחכה לי כאן ליד השלט, שכתוב "לחולון", ברשותך אקנה שני
כרטיסים. הו, אני רואה שאין כבר קופה ומשלמים ישר לנהג. עוד
יותר טוב. נשאר לנו רק לחכות לאוטובוס."
כשהגענו לחולון, טרח האיש, ששמו היה רשום על פתק, ללוות אותי
עד בית העמותה. הוא נכנס לפני ואחרי שהסביר מה שהסביר לבעל
הבית, הכניס אותי ובטרם הספקתי להגיד לו: "תודה רבה, אדוני.
יברכך השם"- נעלם. כמו באגדות על אליהו הנביא.
אחרי שאכלתי דייסה חמה ומתוקה ושתיתי תה חם, שאלתי את המנהל
(בעל הבית?), האם גם הערב אוכל לבוא לכאן.
"עד שלא תהיה לך דירה, תוכל להשתמש במזרון בשמיכה. לצערי הרב,
נפטר התורם והתקציב הדל לא מרשה לי לרכוש עוד כמה מיטות ואלה
שישנן, עליהן ישנים ותיקים, זקנים ומקרים מיוחדים."
לא רחוק מ"אשל אברהם" מצאתי כיכר גדולה, מלאה אנשים. אמנם
העצמות כאבו לי משכיבה על המזרון המשומש, אך החלטתי, שיהיה מה
שיהיה, על להרוויח לכל הפחות ארוחה אחת טובה ביום, כמו סבא של
סבא שלי, זכרונו לברכה.
האיש הראשון, שנעצר על ידי, הזכיר לי את האדם, שפעם תיקן אצלי
נעליים ואף התעניין במצבי. אף הוא הכיר אותי ומיד פנה אלי:
"מה זה? עדיין אתה דוגר על הארגז הישן שלך ורוצה להוסיף ל"סל
הקליטה" שלך עוד כמה גרושים. או אולי ביזבזת כבר את כל "סל
הקליטה", שאתה יושב כאן וחולם על 10 שקל. ודירה שכרת כבר? איפה
אתה גר?"
"אדוני עושה לו הלצות ממני. בעד הכסף שאני מרוויח, אפשר לשכור
דירה? אולי מלונה לכסף?"
"נ דמה לי, שאדוני עושה לו הלצות ממני או שאנו מנהלים שיחת
חרשים?"
"אני לא מבין על מה אדוני מדבר."
"מה יש פה להבין? אם אני מכיר את הנוהג, הרי כבר ב"בן גוריון"
קיבלת על חשבון כמה אלפים. נכון? פתחת חשבון בבנק? אני לא שואל
באיזה? אמרו לך, שאיזו דירה תמצא ותרצה לשכור אותה, הם ישלמו
בעדה?"
"לא קיבלתי אפילו פרוטה אחת ולא אמרו לי כלום, אני נשבע
לאדוני!"
"איך זה לא נתנו לך? לכל עולה חדש נותנים מיד כבר ב"בן
גוריון" על חשבון."
"פשוט, כשבאנו לשדה התעופה, יצאתי עם אשתי החוצה ושם חיכו לי
חברי "עין משה", שלקחו אותי לישוב שלהם ושם הייתי שלושה חדשים,
עד ש... עד שהעליבו את אשתי ועזבתי אותם."
"ולא קיבלת פרוטה? שלושה חדשים בלי "סל הקליטה" ובלי דירה.
שמע אדוני, אם ברצונך לקבל עצה טובה, אבל טובה, לא אגיד מידיד,
אני לא ידיד שלך ולא קרוב שלך, אלא פשוט יהודי, שרוצה לעזור
ליהודי, נגיד לעולה חדש. קח את הארגז שלך, עזוב את הכיכר ותיגש
מיד למשרד הקליטה, אבל עם כל הניירות. יש לך ניירות, המעידים
שאתה זה אתה ושאתה עולה ארצה?"
"הם נמצאים בכיסי על החזה ואיפה אני אמצא את המשרד הזה?"
"זה לא רחוק מכאן. אתה רואה את הרחוב הארוך הזה? זה רחוב אילת.
לך במדרכה השמאלית ישר עד שתגיע למקום, ששם תחנת נהגי מוניות,
כמו כאן. תשאל אחד מהם: איפה משרד הקליטה? זה על ידם. כמה
צעדים. אתה עולה לקומה הראשונה ושם תמצא מיד את המשרד. כתוב שם
רוסית, עברית. אם לא תדע, תשאל בקומה הראשונה, כל אחד יראה
לך. תנסה עכשיו. אם יגידו לך, שאין עוד מספר להיום, תיגש מחר
מוקדם בבוקר, לפני שהפקידות תבאנה ותספר להן את כל הסיפור
והעיקר תשאל, איך אפשר לקבל "סל קליטה"? אני בטוח, שגם אחרי
שלושה חדשים, מגיע לך. נו תהיה בריא ושתצליח."
אמר ונעלם, כאילו לא עמד על ידי. הנה האיש השני, שכמו אליהו
הנביא, שמבלי שביקשתי ממנו, עזר לי ושינה לגמרי את אורח חיי.
ממש אליהו הנביא!.
י
כאשר מצאתי את המשרד לקליטת העליה (לשכת חולון-בת ים), התברר
לי מיד, שהמצב היה בדיוק, כפי שתיאר לי בעל העצה הטובה. אולם
הקבלה היה מלא מפה אל פה. כל הספסלים היו תפוסים וביניהם נכנסו
ויצאו בלי הרף אנשים, שמילאו את כל הסביבה בלשונם הרוסית.
יצאתי החוצה לשומר על יד הדלת ושאלתי אותו, האם אפשר לקבל מספר
קבלה. הוא הביט עלי תוך עליונות של ותיק הפונה אל 'ירוק',
שעדיין בתמימותו מבקש מספר. ברור, שהוא פנה אלי בשפה שהייתה
צריכה להיות לי מובנת- ברוסית:
" אתה רואה אדוני את ההמון הזה? לאף אחד אין מספר. כולם יודעים
מי אחרי מי, כי לכולם שפה אחת ויתכן, שבאו ממדינה או מעיר
אחת.."
הפסקתי אותו:
"אני לא מרוסיה ואינני מבין רוסית. שמא תסביר לי, כמו שמדברים
בארץ, בעברית פשוטה, לא אינטליגנטית. אפשר היום להיכנס?"
"אי אפשר, אדוני", ענה לי ברוגז. "אתה רואה מה שנעשה כאן וכמה
אנשים יכולה פקידה אחת לקבל ולסדר את העניינים שלהם. היום חבל
לחכות. תבוא מחר, מוקדם מאוד בבוקר, לפני כולם ותתקבל ראשון,
בלי כל בעיות. מחר! הבינות?"
"הבינותי, אדוני, תודה רבה בעד ההסבר."
"על לא דבר. תהיה בריא!"
למחרת קמתי מוקדם מאוד, ויתרתי על הדייסה החמה, הכתפתי את
ארגז העבודה ומיהרתי למשרד לקליטה. המשרד היה סגור. איש לא
נראה בסביבה. הראשון הגיע השומר, שפתח את הדלת. אמרתי לו
בחופזה: "בוקר טוב!" ורציתי להיכנס לאולם ,כדי לתפוס את המקום
הראשון.
"עמוד!" עצר אותי בקול מאיים, "אסור לאף אחד להיכנס לאולם
ההמתנה עם ארגז כזה, בטרם לא יבדוק אותו קצין הביטחון."
"קצין הביטחון בשביל הארגז שלי? מי אני בעיניך? טוב, אתה יודע
מה, אני מוכן להשאיר את הארגז על ידך. אתה מבטיח לי, שתשמור
עליו, שמישהו לא יסחוב אותו?"
"אני לא שומר על דברים כאלה. זה לא יכול להתפוצץ?"
""להתפוצץ? אני סוחב אותו כבר כמה שנים טובות והוא לא התפוצץ.
הוא רק מכופף את גבי."
"מה יש בו בפנים?"
"כלי עבודה של סנדלר, שאני משתמש בהם בעבודה."
"אתה סנדלר?"
"ברוך השם, סנדלר טוב!"
"בסדר. עזוב כאן את הארגז. ממילא לא ייקח מישהו דבר כזה ישן.
כאן באים אנשים הגונים ויש להם די בעיות, כדי לשים לב ל"שמאטע"
כזאת."
לא שאלתי אותו מה זה "שמאטע" ורק אמרתי לו: "תודה" Uהתיישבתי
קרוב לדוכן של הפקידה.
סוף סוף באה הפקידה. היא ברכה את הסדרן ב"בוקר טוב",שלחה אלי
מבט מהיר, אדיש ופנתה לסדרן:
"אני רואה, שהיום תהיה לי עבודה קלה. אין אנשים!"(ומה אני,
גבירתי?").
"עוד יבואו, עוד יבואו!" ניחם אותה הסדרן.
"אני מקווה."
היא התיישבה ליד שולחנה, נטלה מתוך המגירה גיליון נייר,
התבוננה בו והחלה לכתוב בו. היא כתבה וכתבה. דקות חלפו, כמו
שעות, עד שסוף סוף חתמה והטביעה בנייר חותמת גדולה. אחרי זה
לקחה נייר אחר, הציצה בו, לקחה את העט ולפתע נמלכה בדעתה וקראה
לעבר הדלת:
"בבקשה! מי ראשון?"
נכנסתי וברכתי אותה:
"בוקר טוב!"
"בוקר טוב!" ענתה לי "תעודת עולה, בבקשה!"
הגשתי לה את הפספורט, שבו נמצאו שני צילומים ונוסף לכך את כל
הניירות מקאבול, מכתבו של הרב גרגי אלי, כרטיס טיסה מאיסטנבול
לבן-גוריון וגם מכתב המלצה של יעקב. היא עברה במהירות על
הניירות, שהגשתי לה ואחרי זה הניחה אותם הצידה:
"אין כאן תעודת העולה. אני צריכה, כדי לטפל בך את תעודת
העולה."
"מה זה תעודת עולה?" שאלתי בתדהמה, "והפספורט הזה הוא לא תעודת
עולה? הנה פה החתימה והחותמת של הקונסול באיסטנבול, המעיד שאני
עולה לארץ ישראל והמכתב הזה של הרב שלנו, זה כלום?"
" כל ניירות אלה, עדיין לא קראתי אותם, אבל כאן אין תעודת
עולה, שאני מחפשת."
"תעודת עולה, תעודת עולה, אז מה אני?"
" מנין לי לדעת? עובדה, שאין לך תעודת עולה. אתה רוצה להגיד
לך, שבכלל אין לך תעודת עולה? מה אתה, תייר?"
"מה זה, תייר?"
"תייר, זה טוריסט, שבא לבקר את הארץ, לראות אותה ואחרי זה חוזר
הביתה ואילו עולה.."
"מה, אני תייר? אני כבר שלושה חדשים בארץ ובאתי הנמה, לאחר
שעזבתי את עין משה, כי הם העליבו את אשתי ואמרו, שהיא גויה
וזאת אחרי שקיבלה תעודת גיור בהצטיינות."
"זה הכל יפה, אבל מה עם תעודת עולה. רגע, מנין באתה?"
"זה סיפור ארוך. הרב גרגי שלח אותי מקאבול, כשהטאליבן החלו
להשתולל ברחובות שאצטרף יחד עם תמרה לאלפי פליטים, שהלכו לגבול
פקיסטן. שם הכניסו אותנו למחנה פליטים. משם הוציאו אותי
והעבירו אותי לשדה התעופה. כרטיס התעופה היה כבר מוכן וטסנו
לאיסטנבול.
שם ניגשנו מיד לקונסול של ישראל והוא שם מיד חותמת, המאשרת
שאני עולה לישראל. אז שוב ניגשנו לשדה התעופה וטסנו ב"אל על"
ובאנו ארצה ושם כבר חיכתה לי מכונית עם חסרים דתיים, שלקחו
אותי וכל זה סידר הרב גרגי לא רק לי, אלא לכמה עשרות יהודי
קאבול."
"רגע, רגע, זה קצת יותר מדי בשבילי. אחרי הכל מנין באתה ולמה
אין לך תעודת עולה?" מרוב התרגשות שכחה את עצמה ופנתה אלי
ברוסית מהירה.
"גבירתי, אני לא מרוסיה ולא מבין רוסית אף מילה."
"לצערי הרב, אינני יודעת טורקית."
"גם אני לא יודע. עד עכשיו הייתי אזרח אפגניסטני ושפתי הייתה
אפגנית."
" ואפגניסטן היא לא חלק של חבר העמים?"
"של מי? לא, אפגניסטן היא מדינה עצמאית, בכל אופן הייתה, עד
שהטאליבן לא השתלטו עליה ובגלל זה הרב גרגי, הרב הראשי של
יהודי אפגניסטן.."
"רגע, רגע, השם הזה מדליק לי איזו נורה אדומה"
היא פנתה לטלפון הפנימי וקראה"
"אניטה! את רוצה להיכנס ? אני חושבת שגילינו משהו."
כשנכנסה מהחדר השני הפקידה המקשרת, פנתה אליה המטפלת בי:
"אניטה, האם השם הרב גרגי אומר לך משהו?"
""הרב גרגי? בוודאי , זה האיש שבשמו מפציץ אותנו ה'בוס' כמעט
כל יום, האם ידוע לנו מה שלום העולים ששלח מקאבול ובפרט, רגע
יש לו שם כזה תנכי או מהתפילה או.."
"סלח לי אדוני. מה בעצם שמך?"
"הרי כתוב בפספורט"
"נכון, אבל לא בעברית: ברוך האשם. האם אתה גם בעברית כותב
ב'א'?"
"איזו 'א'?"
"האשם. זה כאילו יש לך קירבה כלשהי למלך חוסיין, שהיה מהמשפחה
ההאשמית.."
"חוסיין? האשמית? האם לא שמעתן אף פעם ברכה: "ברוך השם?"
"בוודאי. אבל מה שמך."
"ברוך השם!"
"כלומר 'השם' הוא שם משפחתך?"
"שמי ברוך השם וכך נקרא אבא שלי וסבא שלי ו.."
"בסדר, בסדר אדון ברוך השם. אנחנו נטפל בך ונסדר הכל, כאילו כל
הבלגן עם הניירות לא היה קיים. נתחיל הכל מ'בראשית'. אניטה,
שלחי מיד 'פקס' ל'בוס', שסניף חולון, לולה ו..גם אניטה גילו
את הנעלם האחרון, הוא אדון ברוך השם והוא יזכה בטיפול , שישביע
את רצונו של שולחו, הרב..גרגי."
"בסדר, לולה!"
כאשר יצאה, פנתה אלי לולה בטון חמים, הממיס קרח הכי עבה:
"יש לך מזל, אדון ברוך השם, שבאת אלינו. אם כן לידיעתך, כל
הזכויות המגיעות לעולה חדש מגיעות לך ולאשתך. אני שמחה מאוד
לקבל את פניך וגם בשם מנהל המשרד לקליטה, כנציג עולי
אפגניסטן, תוך תקווה, שבעקבותיך יבואו אלפי עולים ובפרט עכשיו
כשהאמריקנים החליטו להלחם בטאליבנים. מה הכתובת שלכם, לפי
שעה?"
"אשתי מתגוררת עדיין באולפן לגיור ב"עין משה.."
"עין משה? איפה זה? בירושלים? בבני ברק?"
"אני בעצמי לא יודע, אבל זה בהתנחלות בשומרון ועכשיו אני יודע
באיזה אוטובוס מ מגיעים אליה."
"אהה..ואתה?"
"אני ישנתי בבית לכאלה, שאין להם בית."
"ב"הומלס האוס"? איום! עולה חדש, שזכאי ל"סל קליטה" והרב של
כל יהודי אפגניסטן, מתעניין בו , ישן על מזרון מסריח בקור כזה!
אני אתן לך פתק לבית עולים שלנו, שבו תגור בינתיים, עד שתשכור
דירה. רואה אתה, אצלנו נהוג, שהעולה בוחר לו בעצמו באיזו דירה
ובאיזה מקום הוא מעוניין ואחרי שהוא מביא לי חוזה עם בעל או
בעלת דירה, אנחנו דואגים לך לשכור אותה ומשלמים שכר דירה."
"כמה זמן?"
"זה תלוי. אם תסתדר בעבודה וכמה תרוויח, אבל זכויות שלך תשארנה
שלוש שנים, כשכל שנה תהיה תמיכה בך, יותר קטנה, כי אנו מניחים,
שבזמן הזה לא תהיה רק תלוי בנו, אלא תמצא לך עבודה, שתשחרר
אותך מתלותנו."
"יופי!"
"נוסף לכך תקבל סכום לא קטן למחייה ורכישת דברים, הנחוצים לך
יום יום, כמו פלטה לגז לבישול, מקרר, תחילה קטן ולא יקר ובמשך
שנים, אם יהיה לך צורך בגדול ביותר, תרכוש לך לפי התקציב
העומד לרשותך ואל תשכח, שעליך נוסף לגז, לשלם בעד מים. אבל כל
זה בתנאי, שתוכיח, שאתה נשוי ואמנם יש לך אישה."
"אבל הרי ראית את תמרה שלי בפספורט!"
"מה לעשות. הנוהג מחייב, שהפקיד הקולט צריך במו עיניו לראות את
האישה ולשאול אותה, אם אמנם אשתך היא. לצערי הרב היו מקרים,
שכדי לזכות בסל קליטה טוב, בחור ובחורה החליטו להכריז על עצמם
כזוג, אף כי לא גרו יחד ורק קיבלו כסף כזוג. לצערי הרב, יש
ברוסיה משרדים, שתמורת תשלום, מסדרים תעודות נישואין
פיקטיביות מטעם הרבנות, ברור שהחותמות מזויפות ובכלל כל תעודות
הנחוצות למשלם להם, אבל אני בטוחה, שאצלך זה לא המקרה."
"לולא זה, שאינני רוצה, שתמרה תישן כמוני בבית כזה, הייתי מיד
מביא אותה, ואז היית רואה איזו אישה יש לי."
"טוב שהזכרת לי".
היא הרימה את שפופרת הטלפון וציוותה:
"תני לי את פינקלשטיין! הלו פינקי? מדברת לולה. מה שלומך? איך
מתקדם ה"ביזנס" שלך? הם לא רוצים לעזוב את המלון, אף כי הם
יכולים לשכור דירה בכל מקום? רק אצלך? מה לעשות הם אוהבים
אותך. אלינו ברוך השם, לא שלחו הרבה מאלה, רובם רוסים. טוב,
לא בגלל זה הטרדתי אותך. שמע פינקי, אני זקוקה באופן דחוף ממחר
לחדר, אבל לא על יד השירותים. חדר מרווח וטיפול אינדיבידואלי.
אתה מבין? יש לי כאן על ידי נציג יהודי אפגניסטן, מקורב
באיזושהי צורה לרב הראשי שלהם ואשתו נמצאת עדיין באולפן לגיור,
אבל מחר יבואו אליך. מה הוא עושה ומה הם סיכויים ש.. עוד לא
שאלתי, חכה."
כאן הורידה את השפופרת ושאלה אותי:
"הגד לי אדון ברוך , מה בעצם עיסוקך?"
"אני ידוע בכל קאבול וכן בסביבה, כמייצר מגפיים אפרידיים
ואפילו המשפחה המלכותית הייתה מזמינה אותי.."
"מה זה מגפיים אפרידיים?"
"פשוט. בטרם אני מתקין מגפיים אלה, אני מודד את הרגל, מתבונן
לצןרתה, אם יש פגם כלשהו ואחר כך מתקין אותם כך, שלא ירגישו
בפגם, אם יש. למשל יש למישהו כמה סנטימטרים רגל קצרה, אני
מוסיף במגף עקב יותר גבוה, רגל רזה, אני ממלא את המגף בפנים
והוא מחליף את הרזון, שמנה יותר מדי, מגף יותר גבוה וצמוד
יותר. כל דבר לפי מבנה הרגל."
"אהה. הבינותי. פינקל, הבחור הוא פשוט אורטופד ואינני חושבת
שנצטרך לדאוג לו זמן רב. מקצוע כזה נחוץ בכל מקום. אז סגרנו,
כן? אתן לו פתקה ממני ואני סומכת, שתקבל את שניהם בכל הכבוד.
ביי!"
בשעה שישבתי אצל המטפלת בי, הציץ הסדרן כמה פעמים. הוא לא אמר
דבר, ורק הצביע על האנשים שבינתיים הגיעו ומילאו את הספסלים
באולם ההמתנה. היא הבינה את הרמז , אספה את כל הניירות שלי:
"קח את הניירות ותלמד. לעולם אל תיתן למישהו את האוריגינלים,
כלומר את המקור. לך לצלם, תצלם אותם כמה פעמים. תצטרך אותם
לכל מיני משרדים ואותו הדבר תצטלם עם אשתך ותבקש שלוש קופיות
לכל הפחות. והעיקר- סע עוד היום לאשתך ותביא אותה וכדי לקצר את
התהליך, תבוא מחר בבוקר עם אשתך."
"היום לא אוכל כבר לנסוע. אין לשם כל שעה אוטובוסים, אבל מחר
מוקדם בבוקר אסע לשם ותוכלי לראות במו עיניך את תמרה שלי!"
"או. קיי! אז להתראות למחר או אפילו מחרתיים, אבל לישון תוכל
כבר הלילה במלון לעולים. זה בבת ים, לא רחוק מכאן. קח את הפתק.
יש שם הכתובת המדויקת וכל אדם בבת ים יראה לך, היכן "בית
העולים"
"תודה רבה לך ולהתראות!"
"להתראות ותזכיר לי, כשתבוא, שאתקשר עם יחזקאל הנהג שלנו,
שיעביר אתכם לבן-גוריון וילווה אתכם למשרד לקליטת העליה. .הוא
ידאג כבר, שיקבלו אתכם בלי תור ואחרי שתקבלו שניכם תעודת עולה
וסל קליטה, המגיע לכל עולה חדש.."
"מותר עוד להפריע לך ולשאול כמה יש בסל כזה?"
"מספיק כסף לסידור בימים הראשונים, אני חושבת..רגע"
היא הציצה לגיליון המונח לפניה, שעליו רשום היה "טבלת סל
קליטה":
"משפחה דו הורית-זוג. סך הכל מזומן - 2,500 ונוסף לכך הפקדה
בבנק
3,179 שקל. האם זה יספיק לכם?"
"אם זה יספיק? זה סכום חלומי! וכל זה נותנים חינם, מבלי
שאעבוד, כדי להרוויח סכום זה ומתי עלי להחזיר את הסכום?"
"לא תצטרך להחזיר. כמו שאתה זקוק בימים הראשונים לכסף, בטרם
השגת עבודה, אנחנו משלמים לך על שבאת אלינו, כי גם אנחנו
זקוקים לך ולרבבות כמוך, כי בלי עלייה לא נוכל להתקיים. טוב,
אני חושבת, שבזאת גמרנו. אני מאחלת לך הצלחה ושלום."
המשך הסיפור בסיפור "הפי אנד" |
