נראה לי די מבאס לערוך הלוויה ביום ראשון. לא משנה לאיזו דת
אתם שייכים, דרך אגב, פשוט לאנשים נגמר הסופשבוע והם צריכים
לחזור לעבודה או ללימודים, יש להם שבוע שלם להעביר במה שנקרא
"כרוניקה של מונוטוניות"- סתם עוד שבוע, רק שעכשיו יש להם גם
הלוויה על הראש.
ההלוויה שלי נערכה ביום ראשון, לא תכננתי שזה יהיה ככה, פשוט
נמאס לי מהחיים באיזה יום חמישי אחד ולא לקחתי בחשבון שההלוויה
יכולה להידחות עד שיודיעו לכל המשפחה, יתכננו סידורי הלוויה,
חבר'ה קדישא וכו'..
שמתי לב לטיפוסים שהגיעו להלוויה, כל הלוויה זה אותו דבר,
מגיעים המון טיפוסים שאפשר לחלק אותם לשלושה סוגי נבלות
עיקריות: א. אנשים שבאים לפגוש אנשים אחרים. ב. עובדי דפתר
ורואי חשבון. ג. אנשים שתופסים "טרמפ" על המת.

א. אנשים שבאים לפגוש אנשים אחרים:
הלוויה היא קודם כל אירוע משפחתי, כמו בת מצווה. כמו שבבת
מצווה אנשים לא באמת באים לראות את הבת (שהגיעה למצווה) כך
בהלוויה לא באמת באים לחלוק כבוד אחרון למת. למעשה חוץ מהקטע
שהגופה נזרקת אל תוך הפיר (ואולי גם "הקדיש" כי יש בו הרבה
עוצמה) אנשים מגיעים כדי לפגוש אנשים אחרים, מי מגיע להלוויה
אם לא חברי ילדות, חברים מהצבא, ידידים, משפחה ושכנים?
חלק מהאנשים מגיעים כדי לראות איך הם התקדמו והתפתחו יחסית
לאחרים, לראות איפה הם עומדים. אחרים כדי לפגוש אנשים שככה,
ביום יום אין להם הזדמנות לפגוש אותם- חברים מהצבא לדוגמא. חלק
מגיעים כדי להכיר בת/ בן זוג פוטנציאלים (מי לא מסתכל על
כוסיות בהלוויה?), וככה אנשים נמצאים מספר דקות מועטות באופן
מעשי בהלוויה עצמה כשהאירוע עצמו הוא בעצם הסמול- טוק שמנהלים
מחלקת הקבר לאוטו.

ב. רואי חשבון ועובדי דפתר:
כל משפחה מנהלת פנקס חשבונות כנגד יתר המשפחה (ועובדי דפתר
מייצרים דפים לצורך פנקסי ניהול חשבונות). את העבודה- רובה
ככולה עושות הנשים (לפחות הן עושות משהו) שלוקחות בחשבון שלושה
גורמים: התנהגות, לבוש ויחס במרחב המשפחתי. ליל הסדר הוא
האירוע הגדול והמסודר של המחשבנים, מי לא מכיר את זה כאשר איך
שמשפחה יוצאת מהמשפחה המארחת מתחילים דיבורים כמו "ראית איך
היא נראית? ממש השמינה!" או "איזה חוצפנים, תראה מה הם
הביאו".
ההלוויה היא למעשה היחס במרחב המשפחתי- מי בא, מי לא בא, מי
חיפף והגיעה רק לשבעה.
לכן צריך להתייחס לאירוע כאל ליל סדר מאולתר, שכן כמו בליל
הסדר, משפחה זה משהו שחייבים לחיות איתו ומה לעשות- לא בוחרים
(זה הזמן לפתוח תיקי אימוץ!)

ג. טרמפיסטים:
האנשים מהסוג הזה הם למעשה תולעים. לאחר שהמנוח צריך לסבול
טיפוסים מטיפוסים שונים, התולעים באים ומוציאים עוד קצת- החייל
בצבא שיוצא להלוויה לא עושה זאת מתוך אידיאולוגיה, מצווה או
עבודת אלילים אלא רק למטרות אפטר או חמשוש ארוך (רבעוש אם ממש
אין לב). חלאס, הרי כולנו היינו חיילים.
הסטודנט שרוצה לזכות בליבה של מישהי ירצה להראות לה כמה הוא
רגיש, כדי לפתוח את ליבו הוא יספר לה על ההלוויה וכמה היה לו
קשה. מכן זה מתגלגל יופי.
מגזר השכירים לא יוצא נפסד, להיפך, על קרבה ראשונה מקבלים את
כל ימי השבעה בבית, וזה בדוק! העצמאיים בקטגוריה זו לא
משתתפים, הם תמיד יכולים להסתדר בראשונה.

וככה הבנתי שטוב שהאירוע נערך ביום ראשון, אני לעומתם התחלתי
את השבוע ברגל ימין כי הרי אין לי כבר למה לצפות. חוצמזה, חופש
מהמשפחה זה תמיד דבר טוב.
גם ביום ראשון.