על כביש החוף, באוטובוס בדרך לבסיס המילואים, הבנתי שאני חייב
לגלות איך זה מרגיש. כבר שלשה חודשים שהסצינה הזאת רודפת אחרי
ולא נותנת לי מנוחה. כנראה שזמן ארוך כזה ללא שינה, עושה את
שלו. אני מביט לעבר הים השקט שמנצנץ אלי בהשתקפויות כוכבים
ומנסה לחשוב על דרכים לגלות. תגלה לי איך זה מרגיש, אני מבקש
בקול חלש, ובים מופיע גל קטן עם הרבה קצף לשבריר שניה ונעלם.

מלחמת העולם השניה. הוא ומי שנשאר מהפלוגה שלו צריכים למנוע
מהגרמנים מלהשתלט על הגשר. הוא מסתכל על החבר שלו, שמפרפר לידו
על הרצפה, אחרי שכדור עבר לו דרך הגרון. אין לו איך לעזור לו,
ובכל מקרה, אין לו זמן, אחד הנאצים נכנס לחדר.

אחרי שלשה ימים, אני מקבל ערב חופשי ויוצא לכביש הראשי לתפוס
טרמפים. את סכין הצייד הקצרה של רונן אני שם בצד ימין של נעל
ימין, הקייס שלה נתפס בצורה נוחה על הנעל הצבאית הגבוהה.
רונן הביא לי את הסכין לפני תחילת המילואים, "אני תמיד לוקח
אותו איתי לטרמפים במילואים," הוא מסביר לי, מטה את ראשו מעט
הצידה, "אחרי שראיתי בטלויזיה את נחשון וקסמן יושב קשור,
ומאחוריו המחבל עם הקאלאץ', החלטתי שאני לא אתן שיתפסו אותי
חי." הוא מכווץ את העיניים כשהוא אומר את זה. "אתה כמעט מקווה
שזה יקרה, הא?" אני מחייך אליו. "לא, אלון, תאמין לי שלא," הוא
עונה לי ברצינות גמורה, "אבל אם ינסו לחטוף אותי, אני נאבק עד
שהורגים אותי!" אני מגיע לטרמפיאדה הריקה ומתחיל לעצור.

נגמרו לו הכדורים. הוא מזנק על הנאצי ומנסה להוציא ממנו את
הרובה. הנאצי מעיף אותו בסיבוב לתוך הקיר, אבל הוא לא מרפה
מהרובה.

גולף ירוקה עוצרת ובתוכה גבר ואישה כבני ארבעים, "לאן 'תה
צריך?" שואל האבא. הוא נראה חביב, וגם אשתו. "לאן אתם מגיעים?"
אני שואל, רק כדי למשוך זמן. "נהריה." עונה אשתו בחיוך. נהריה
הא? זה מעולה. "תודה," אני אומר "לא משנה." האבא  מתכופף לעבר
אשתו כדי לראות אותי יותר טוב ושוב שואל "לאן 'תה צריך?" אני
כבר מתרחק מהמכונית ואומר שוב "תודה, לא משנה." הם מחכים עוד
כמה שניות ואז נוסעים.

הרובה של הנאצי נופל והם ממשיכים לדפוק אחד את השני לתוך
הקירות, הוא קורא לעזרה ומקלל באנגלית, והנאצי מחזיר לו
בנאצית.

אלפא ספיידר רעה ומהממת טסה לידי, עוצרת אחרי 200 מטר ולוקחת
רוורס. אין כמו האלפות, וספיידר לא ראיתי כבר כמה שנים. החלון
נפתח, אני מתכופף להשען על הדלת ובפנים אני קולט נערון מחומצן
שיער מחייך אלי, "כן גבר, איך אני יכול לעזור לך?" אני מביט בו
בהלם, "תגיד לי, בן כמה אתה?" בסוף המשפט הקול שלי עולה מאד
גבוה. "שמונה עשרה, למה?" לרגע חולפת בי מחשבה לבדוק את זה
עליו, ולקחת את הספיידר, אבל אני מנפנף אותה מהר, "סע, סע,
ילד." אני אומר לו, והוא מוחק את החיוך שלו. העיניים שלו זזות
רגע הצדה ומיד חוזרות אלי, "תשמע, אני כבר לומד נהיגה, זה לא
מה שאתה חושב," אני מתחיל לחייך ומחכה שימשיך, "גבר, אתה לא
הולך לדווח עלי, הא?" אני מתיישר ולוקח צעד אחורה, "אל תדאג,"
אני מביט בחזרה לעבר הכביש, חושב האם ההזדמנות שלי חמקה ממני
בינתיים, "יאללה, סע, ילד, סע!"

הוא לוקח את הנאצי, קורע לו את הצורה, אחרי הכל הוא יהודי,
והוא נלחם לא רק על החיים שלו אלא גם לזכר כמה מיליונים. הוא
טורק אותו על הרצפה.

אני שם סיגריה בפה, אבל לפני שאני מספיק להדליק אותה, עוצרת
לידי משאית של "פרזידנטס צ'ויס" עם תמונה ענקית של העוגיות
שוקולד צ'יפס שלהם. "לאיפה ש'תה צריך אני ייקחותך!" נהג שחרחר
עם קרחת וצמה, נראה כמו איזה תולעת חופים מ"מציצים". אני מדלג
על המדרגה ומציץ פנימה, רק בשביל לראות מה אני מפסיד. מושב בן
זונה, תמונות של ערומות בכל כיוון, וחבילות של עוגיות, לפחות
מארבעה סוגים, פתוחות על הרצפה. הוא מוציא את הזיפו שלו מכיס
החולצה ומדליק לי את הסיגריה. "תודה, גבר," אני אומר ונותן
לסיגריה להתנדנד לי בפה, "הייתי שמח להצטרף, אבל יש משהו שאני
צריך לעשות." אני קופץ אחורה בקלילות, מוציא את הסיגריה מהפה
ומשחרר לאוויר שלוש טבעות. "וואללה, הצבא הזה מוחק אנשים." הוא
אומר ומניד בראשו, "'תה לא עולה?" הוא מנסה פעם אחרונה, אבל
אני כבר מאחורי המשאית שלו, מושיט את היד.

הוא נאבק בנאצי, שוכב עליו ודופק לו את הראש ברצפה. הנאצי שולח
יד למעלה לנסות לחנוק אותו והוא נושך לו את היד ומוציא ממנה
כמויות של דם.

אני רואה את סיד מתקרב, ועוצר לידי. לא ייאמן! אני זורק את בדל
הסיגריה הצידה ומתקרב לראות מי נוהג בו כיום. "לחיפה?" שואל
אותי בחור צעיר ממושקף. "זה היה האוטו שלי." אני אומר לו,
ומלטף את סיד, הסובארו פשע היפיפה שהיה לי, עדיין לא מאמין
שאנחנו נפגשים, ושהוא בכלל עדיין חי. "מה?", הוא שואל, מבולבל,
"שלי, שלי, ממי קנית אותו?" אני שואל, כדי לשמוע שוב את השם,
"ממי קניתי? מאחת, מיה, אתה צריך טרמפ או לא?" אני הולך לכיוון
הבגאז' ומוצא שם את הלב שציירתי לפני שמכרתי אותו. אני מעביר
עליו את היד, אלון לב סיד. "מה עניינים איתך?" הוא מוציא את
הראש מהחלון להסתכל אחורה. "אחת, מיה, סתם אחת הא?" הוא מביט
בי בפנים אטומות, "לא משנה," אני נותן לסיד טפיחת ידידות לשלום
וחוזר לכביש, "סע."

הנאצי צורח ומקלל בשפה המזויעה שלו והוא מלמעלה מקלל באנגלית,
ושולף מתחת לחולצה את הסכין של הרובה שלו, מה שנקרה "באיונט".

רנו מגאן, עם מדבקה של אינטל. החלון נפתח, ולפני שההיי-טקאי
עוצר את הסי-די, אני מספיק לשמוע את פיטר גבריאל שואל א-קאפלה
אם אוכל לומר לו היכן נמצאת ארצו. אחד האלבומים הטובים שיצאו,
ובדיוק מההתחלה. "חיפה, יגור, מתאים לך?" בטח מתאים, אני מחייך
לעצמי, עם ג'נסיס הייתי ממשיך איתך עד ראש הנקרה. "לא, תודה."
אני אומר לו, ובלי לחכות לתגובה, חוזר לכביש. עכשיו יש לי מה
לזמזם לעצמי.

הוא מנסה לדקור את הנאצי שתחתיו, אבל לנאצי, שנראה כאילו כבר
הובס, יש יצר הישרדות משלו, יצר שנותן לו פתאום כוחות חדשים
להיאבק ביד האוחזת בסכין.

חיפושית אדומה, במצב מצוין, אם כי רועשת, ובפנים, איך לא,
בחורה שנראית כאילו יצאה ממפעל הבחורות שלי. "חיפה," היא
מחייכת אלי, "צומת הצ'קפוסט, קרית אתא?" אני הימרתי על ביאליק,
אבל גם אתא הולך. אני פותח את הדלת, ומתעכב להביט באופל אסקונה
הכסופה שעוברת לאט, ומתוכה מביט אלי צעיר ערבי. הוא דומה מאד
לזה שעמד מאחורי וקסמן, אני סוגר בחזרה את הדלת, עדיין מביט
לתוך עיניו. הוא מתנתק ממבטי ומתחיל להאיץ. "חכה, עצור רגע!"
אני צועק לו ורץ אחריו, אבל הוא מתרחק במהירות. אני עוצר, נשען
לרגע עם הידיים על הברכיים, ומתחיל לחזור לטרמפיאדה. הבחורה
עוברת לידי עם החיפושית ועוצרת. "הכל בסדר?" היא מחייכת אלי,
מקסימה. "סעי, כוס אמק, סעי!" אני צורח עליה בקול שמפחיד אפילו
אותי. היא נבהלת, ומסתבכת עם הדוושות, האוטו נכבה. "רק צרות
איתכן!" אני צועק עליה. היא מתחילה לבכות ונאבקת בסטרטר. אני
חוזר לטרמפיאדה ומדליק עוד סיגריה. אחרי כמה שניות, אני שומע
אותה נוסעת.

כשהנאצי מעקם לו את היד, הוא צורח, אבל לא צרחות ולא קללות
יכולות למנוע מהנאצי להשתלט על הסכין ולהפוך אותו על גבו.
העזרה עולה במדרגות, הרובה בידיה, אבל הצרחות משתקות אותה.

לימוזינה שחורה באורך של איזה שמונה מטר. חלון אחורי נפתח ואני
מתקרב לאט. הפה שלי נפער ומפיל את הסיגריה, זה פשוט לא יאומן.
טקאשי קיטאנו מביט אלי מבפנים, מביט בי בפנים הקפואות הכל כך
מוכרות שלו, ולא אומר מילה. כל היפנים המטורפים האלה נראים
אותו דבר, אבל אחרי כמה סרטים שלו, אני לא יכול לטעות. הטיקים
שלו מדביקים אותי ואני מרגיש איך החלק העליון של לחי ימין שלי,
בדיוק מתחת לעין, מתכווץ ונרפה. לידו יושבת אישתו, וגם אותה
אני זוכר מ"זיקוקין דינור". היא מחייכת אלי ושואלת באנגלית
מצוינת, "אתה צריך נסיעה, חייל?" אני מביט בה המום, וחוזר
אליו. הוא חודר לתוך עיניי, ואני מרגיש איך הוא קורא אותי,
מקשיב ומבין הכל, אני מספר לו על הסצינה, על העדר השינה ועל
הים. בסוף הוא מחייך אלי ואומר ביפנית עם תרגום, "אם אתה הולך
לעשות את זה, תעשה את זה כמו שצריך." והוא מושיט לי סכין
חראקירי ארוכה בנדן עץ פשוט. החלון נסגר והלימוזינה מתחילה
להתרחק. אני מביט בה, ואז בסכין. כן, היא הרבה יותר דומה
לבאיונט. אני מכניס אותה מתחת לחולצה הצבאית, ומתכופף להרים את
הסיגריה.  

עכשיו הנאצי למעלה, עם הסכין, והוא מתחתיו מנסה להרחיק את
הסכין מגרונו. הוא צועק וקורא לעזרה, מבלי לדעת עד כמה היא
קרובה. היא כורעת מעבר לקיר, בהלם קרב, ולא מעזה  להיכנס.

עדיין קצת בהלם, אני מתקרב לפיאט הירוקה שעצרה. אני מייד קולט
שהוא ערבי. "לטירה?" הוא לא מנסה להסתיר את המבטא. צעיר ערבי
מטירה, נראה לא רע בכלל, אני סורק את פנים הרכב. כלום, הכל
נראה נורמלי לגמרי. "מה אתה מחפש?" הוא שואל אותי, "לא, לא,"
אני חוזר אליו, "כלום, זה בסדר." אני מנסה למשוך עוד זמן כדי
להחליט, "טירה אמרת?" ולפני שהוא עונה לי אני שם לב לשרשרת עם
הצלב שמונחת לו על החזה. "טירה, טירה, ליד חיפה." אני מתרחק,
"לא תודה, אני אסתדר." כמעט, זה כמעט היה זה.
 
יד שמאל שלו אוחזת ביד ימין של הנאצי ולאט לאט חוד הסכין מתקרב
לחזהו, חוסר האונים מתחיל להשתלט עליו, והגרמנית השטנית והלא
מובנת משתקת גם אותו וגם את העזרה שבחוץ.

אני מייד מזהה את האסקונה כשהיא חוזרת ועוצרת לידי. הנהג
וחברו, שניהם רעולי פנים, מביטים בי, "ללבנון?" שואל הנהג. "לא
תעבוד עלי, אני מזהה אותך, עברת כאן קודם." הוא מביט בחברו
ומחליף אתו כמה מילים בערבית, "נכון," הוא חוזר אלי, "אבל
הייתי צריך לאסוף את זה, חבר שלי." זה לא מעניין אותי, אני
מסתכל לתוך המכונית, משהו פה לא בסדר, משהו מפריע לי.
"מה קרה? נכנס או לא?" שואל החבר. אני מביט בו ומבין מה חסר
לי. "אכפת לך לתת לי לשבת מקדימה?" אני שואל אותו. הוא מביט
המום בנהג שמושך בכתפיו. "שב מאחורה," אני מבקש ממנו בנימוס,
"מה אכפת לך?" הוא מחליף עוד כמה מילים עם הנהג, ואז פותח את
הדלת, יוצא ומחווה בידיו, "בבקשה, כנס." אני עושה לו תודה עם
הראש ונכנס. הוא פותח את הדלת האחורית ומתיישב בדיוק מאחורי,
כך שלא אוכל לראות אותו בכלל. מצוין, מתחילים לנסוע.  

בוא נפסיק, הוא מבקש מהנאצי, בוא פשוט נפסיק, הוא מתחנן. אבל
הנאצי כבר שם, מרגיש את הניצחון שלו, הלהב כבר נוגע במדים של
קורבנו.

אחרי שתי דקות של נסיעה, החבר מצמיד לי קנה לעורף, "אל תנסה
כלום, יא כאלב!" כן, זה קורה! זה פשוט קורה. אני נותן ליד ימין
שלי לגלוש באיטיות לעבר הנעל. אני פותח את הקייס של הסכין
ומוציא אותה, לאט לאט. אני נוגע עם האצבע בלהב והפלדה הקרה
מעבירה בי צמרמורת. אני נושם נשימות עמוקות, עוצם עיניים
ומתכונן.

הלהב חודר. לא בבת אחת, באיטיות. לא! בבקשה! הוא מרגיש אותו
מפלח אותו, אבל אין שום דבר שהוא יכול לעשות, העזרה יכולה
לעשות, בקלות, אבל היא לא, היא רק אוחזת חזק בנשקה.

רעידות, כביש גרוע, אני פוקח עיניים ורואה שאנחנו נוסעים בכביש
עפר צדדי, לעבר הים. נוסעים ישר ומתקרבים לסיבוב, מתקרבים,
מתקרבים, עוד קצת, סבלנות, אני אוחז בסכין בכל כוחי. סיבוב,
עכשיו! בתנועה מהירה היד שלי מחדירה את הסכין לתוך הגרון של
הנהג. אני משאיר אותה שם, מתכופף קדימה ושומע את הירייה מנפצת
את השמשה הקדמית. אנחנו יורדים מהכביש, נופלים לתעלה ומתהפכים,
סיבוב שלם, ועוד חצי סיבוב. הראש שלי נחבט בתא הכפפות, והעולם
מסתחרר סביבי.

ששש! הנאצי לוחש מעליו ונשען קדימה, להביט בעיניו ולהחדיר את
הלהב לכל אורכו. ששש!

אני ממצמץ בעיני ומתחיל להתפקס. אנחנו הפוכים בתוך המכונית,
לידי גופת הנהג, ומאחורי, איפה הוא? הדלת נפתחת והוא מושך אותי
החוצה. אני מנצל את המומנטום של היציאה מהמכונית, קובע את רגלי
באדמה וממשיך עם הראש לתוך האף שלו. הוא נופל על הרצפה, ואני
מפיל את עצמי עליו, מרתק את ידיו לאדמה עם הברכיים, יד אחת
מחזיקה אותו בגרון, והשניה מוציאה מתחת לחולצה את הסכין של
טקאשי.

העזרה מרימה את ראשה, ומבעד לדמעות רואה את הנאצי מביט בה. היא
מרחיקה את ידה מההדק, ועוקבת במבטה אחרי הנאצי שחולף לידה בצעד
איטי, עובר אותה ומתרחק.

אני משאיר אותה נעוצה בחזהו וקם בקושי על רגלי. אני מתנדנד, לא
כל כך יציב. מאחורי, המכונית ההפוכה והנהג השחוט. ומולי, בים
השקט, שמנצנץ אלי בהשתקפויות כוכבים, מופיע גל קטן עם הרבה קצף
לשבריר שניה ונעלם.