הוא מגיע! היום!
אחרי שלוש שנים שלא ראינו אחד את השני, שלוש שנים שאפילו לא
דיברנו, לא שיחת טלפון, לא מכתב, שום התעניינות.
לשמוח? לפחד? לא יודעת.
מה ללבוש? איך להתנהג? מי הוא בכלל?
מוזר, אני לא שמחה. ציפיתי שאני אהיה מאושרת כשהוא יבוא, או
כועסת. אבל, אני לא מרגישה כלום. מעין התרגשות, חשש מסוים, אבל
לא אושר ולא כעס וגם לא פחד או עצב. שום רגש מוחלט, רק חצאי
רגשות, ובעיקר - חשש והתרגשות.

מה להגיד?
מה הוא יגיד?
כל כך הרבה זמן עבר. על מה נדבר?
הוא בכלל לא יודע איך אנחנו נראים!
הוא בכלל לא יודע מי אנחנו!

ש-ל-ו-ש  ש-נ-י-ם!

לא התגעגעתי. למרות שחשבתי עליו מדי פעם. חשבתי, תהיתי.
מעניין אם הוא יסביר למה הוא נעלם, כמו בפעם הקודמת -
הסביר, ונעלם שוב.
אני רוצה לכעוס. כל כך הרבה פעמים בדמיון שלי חשבתי איך הוא
יופיע ואני אתייצב מולו, ואני אראה לו מה זה, אני אגיד לו הכל.
איך שגדלתי בלעדיו, איך שכשאני הייתי צריכה אותו הוא לא היה
שם. ועכשיו כשהוא זקן, כשהוא צריך עזרה, הוא נזכר בנו. עכשיו,
כשהוא לבד.
אבל... אני לא אגיד את זה, רק אם יקרה משהו.
אני לא אפגע בו, אני אהיה נחמדה. אבל אני אשמור על איפוק, על
ריחוק, שלא יחשוב שהוא יכול להקיש באצבעות ואני ארוץ אליו!
הרבה פעמים חשבתי מה היה קורה אילו הוא היה כאן, אילו הייתי
כמו כל שאר הילדים.
פעם הייתי צריכה אותו, עכשיו כבר לא.
כבר גדלתי, אני מסתדרת בלעדיו.

אבל חלק ממני עוד צריך אותו. לא צריך, רוצה.
אולי אז אני לא אהיה כל כך שונה.
הפעם זה יהיה אחרת. אני אהיה עם אמא, שיראה מה הוא פיספס.
אילו הוא היה נשאר איתנו אנחנו עכשיו היינו שלו! שיראה!
שיבין!
איך לעזאזל הוא יכל?! איך הוא יכול?!
כל פעם לעזוב אותנו מחדש? למה?
כי היו לו בעיות? גם לנו! והוא אף פעם לא שאל או התעניין!
שיחת טלפון לא עולה כל כך הרבה, פעם בשבוע לשאול אם אנחנו
חיים!
רק להראות שאכפת.

לא. אם הוא היה כאן או לא, זה לא היה משנה.

מעניין מה הוא יגיד....