[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי כץ
/
איך להתקרב אל אישה

"הו שבלול  טפס על הר פוג'י אבל לאט לאט".

איסא









משל

וברגע ההוא בדיוק צפה ועולה לנגד עיניי דמותו של ידידי המנוח
ברם גווידו, מנוחתו עדן, כפי שנצטיירה ונשמרה בזיכרוני. ישוב
מול מכתבתו, ידו אוחזת בעפרונו ועפרונו אחוז בין שיניו, ועיניו
הרכות קשות, ושערו פרוע, וזקנו פרא, ומבטו תוהה ובוהה. איני
יודע על שום מה עולה בעיני דווקא תמונה זו ולא אחרת. אם משום
שחביבה עלי וחביב עלי ברם גווידו שבה, זה הברם גווידו שכותב
מכתב לאהובתו, או משום שסתם אחרונה היא להשתמר בזיכרוני.
אך ראשון, ראשון ואחרון, אחרון. עוד נחזור לברם גווידו ואף
למכתביו ואולי אף לדינה אהובתו.
עתה אספר אודות הרגע המוזר אשר בגינו נזכר אני בברם גווידו.
רגע קשה לתיאור, אפילו לשכמותי, מעין חוויה דתית רוחנית הוא.
כאילו עומד אתה מול חלון ורואה תמונות רצף של עתידך. ראשי
פרקים נראים לפרקים. כמו לקרוא בספר את שמות הפרקים לפני
הקריאה, "חבצלת מתחתנת" "זיו מוצא את אביו" "נטשה הבודדה"
"אברשה מוצא עבודה" "געגועים" "באנגליה", מין רמזים שמגלים דבר
מה על הצפוי לנו בסיפור.
ואני, ברגעים אלו בהם אני רואה דבר מה מעתידי, נעשה נבוך
ומבולבל וכל חיי נראים טפלים, אלה שהיו ואלה שיהיו. אולי משום
שבשניות אחדות רואה אני דרך של שנים ארוכות, כך שהשנים מקבלות
משקל של שניות, קלות, עפות ונמוגות ברוח האין סופית של הזמן
שגם הוא, כך אומרים, אין סופי.
למשל, בתחילת דרכי הספרותית ראיתי לא פעם את מעמדי כיום. סופר
בעל שם מקומי ואף עולמי, מוכר, חשוב... אמת היא שלא התנגדתי
לעתיד זה. אולם כל פעם בה ראיתי חזיון זה, התגנב טעם טפל לפי.
תחושת החמצה בלתי נמנעת, כמו זקנה.
לא לזמן רב נשארה התחושה, החזיון לשניות אחדות הוא מופיע ואחר
נעלם עד כי לא נותר אלא לומר כשנגיע אל הגשר נהרוג את התורכי,
וכל כלב יומו יגיע.
וחזיון זה, יותר משמראה את העתיד, מדליק נורה שאינה מפסיקה
להבהב, ואף הכלב נובח הב, הב "יבוא יום ויהיה זה יומי". והיום,
שנים לאחר, רואה אני את הנבואה מהסוף להתחלה ושואל מה מטרתה?
האם אמור הייתי לדעת שהדרך בה אני הולך שגויה? האומנם היא
שגויה? האם היתה לי ברירה?
תשובה לכך מצאתי אך היא אינה ניתנת להסבר וכל זאת משום שלא
צריך להסבירה אולם חייב אני. על כן אסביר את התשובה ואף אסביר
מדוע חייב אני להסבירה ואף אסביר אותה בעזרת ספורו של ברם
גווידו שישמש לנו כמשל.









בית דין של זיכרונות

באותה תקופה היה ברם גווידו מסתובב הרבה במועדונים ובבתי
קהווה, מחפש סיפורים ורשמים לטורו השבועי בעיתון. אומנם ברם
גווידו סופר הינו, ואף פרסם סיפור קצר בכתב עת זה או אחר, אולם
כמו אותם אומנים צעירים שאינם מתרכזים בתחום אחד, כך גם ברם
גווידו. כותב לעיתון, מרצה בסמפוזיון, ממחיז לתאטרון, לקולנוע,
לטלוויזיה ופעמים אף כותב שירה. אולם שונה הוא ברם גווידו
מאותם צעירים בכך שאינו בהול אחר העבודה ובשל כך בהולה העבודה
אחריו. ובשל זאת ואחרים, התחבב עלי ברם גווידו במיוחד וראיתי
לי אותו כבן טיפוחי.
אותו לילה שעתיד היה ברם גווידו לפגוש את דינה, אמצע השבוע
היה. וברם גווידו אשר כל אותו היום ישב, שכב, עמד ושוב ישב
בניסיון למצוא תרוץ לטורו בעיתון, הבין כי היום יוצא ודבר לא
יצא, על כן יצא הוא והלך עד שהגיע לקפה "הסמטה הלבנה". השעה
היתה עוד מוקדמת אך ברם גווידו בחר לכנס עצמו פנימה.
משנכנס כבר היתה דינה ישובה, גבה שעון אל דלפק המשקאות, כוס
משקה שניה בידה האחת וסגריה שלישית באחרת. בראשית לא הבחין בה
ברם גווידו, רק לאחר שהושיב עצמו ליד אחד השולחנות הבודדים
והביט סביבו במטרה לעורר תשומת לב של מלצרית הבחין במבטה הנעוץ
בו ומאחר והביטה היא עליו הביט הוא עליה. כך ישבו שעה ארוכה
והביטו אחד בשניה.
למען הדיוק, בתחילה לא ראו עיניה של דינה את ברם גווידו אלא
בהו לכיוונו, רק לאחר דקות מספר הבחינה במבטו, ומאחר שהביט הוא
עליה, הביטה היא עליו. כך שכל אחד מהם ראה עצמו כמתגונן וחיכה
שהשני יעשה צעד כל שהוא מאחר והוא החל בו. ישבו שעה ארוכה
והביטו זה בעיניו של זו וחוזר חלילה. אף אחד מהם לא חיפש רומן,
הכרות או קשר. ברם גווידו היה כדבריו, וכדיברי רבים אחרים,
"עסוק מידי לקשרים מחייבים בשלב זה של חייו", ודינה זה אך יצאה
מקשר רומנטי, ולמען האמת נמצאת היא היכן ובמצב שנמצאת בשל אותו
קשר רומנטי שנתפרד או אם לדייק לא היה מעולם ושאליו אולי עוד
נחזור.
ואם לא קשר חיפשו, מה כן? חפשו מקלט, זה מענייניו וזאת
מענייניו של אותו אחד שבגינו היא כאן ולעת עתה נאמר ששמו רם.
בכל מקרה, לפעמים מחפשים אתונות ומוצאים מלוכה כפי שארע
לשאול.
זאת חושב ברם גווידו  כשהוא מצוי בין חשכת דירתו והוגה בפגישתו
הראשונה עם דינה. אחר קם, והולך לחלון, מצית סיגריה, מכבה את
האור ויושב בחושך עד שנירדם. ועד שיתעורר, אנצל את הזמן ואספר
לכם מראה של דינה כפי שנראתה בעיניו של ברם גווידו  באותו לילה
ב"סמטה הלבנה". אך עוד אומר לכם שאם תחפשו את דינה כיום,
תמצאוה רק לפי תיאור המקום, שכן ארך שערה וסגריה כבר אינה בין
אצבעותיה אך עדיין עובדת היא ב"סמטה הלבנה".



מראה של דינה

אותו הלילה לא עבדה דינה ב"סמטה הלבנה", כלקוחה באה. רק שלוש
פעמים בשבוע עובדת דינה ושאר הימים באה כאורחת. אף בדיחה מהלכת
שמוציאה דינה את משכורתה עוד בטרם שמקבלת אותה וזאת עוד אחרי
ההנחה שמקבלת כעובדת המקום. אין בדיחה זו נכונה אך כמו בכל
בדיחה טובה יש בה מין האמת. בין כך ובין כך, נמצאת היא הרבה
ב"סמטה הלבנה", כבר קרה לא פעם שאחד הלקוחות הקבועים קרה לה
לשרתו  בזמן שלא עבדה.
גם אומנים רבים יושבים ב"סמטה הלבנה", מקום הוא לבוהמה גם
היום. אף אני, את רב שורותיי הגיתי ב"סמטה הלבנה" ואת רב כספי
הוצאתי בה. מעגל הוא זה, נותנת לי ה"סמטה הלבנה" הגיגים
לפרנסתי ואחר גווה שכר טרחה.
אך התכוונתי לספר לכם מראה של דינה. ובכן, "היא נראית יותר
חכמה ממה שהיא באמת, אבל היא יותר חכמה ממה שהיא נראית". כך
תאר לי פעם ברם גווידו בלשונו הפתלתולה ונתכוון הוא לומר
שכדאית היא דינה להכיר. נכון הדבר, גם ללא ברם גווידו יכולתי
אני לומר כך. בולט הוא הדבר לעין כשם שבולטות לעין עיניה
הגדולות וריסיה הארוכים. ומאחר ויצא לי שם של מבין גדול בנשים,
תואר שמתכחש אני לו מתוך צניעות מזויפת שבאה רק על מנת לחזקו,
יכול אני לומר בבטחה שיפה היא דינה. יכולים אנשים לומר שאפה
הקטן ושפתיה הדקות מעט גבריות, ושערה הקצר אינו מוסיף לנשיותה.
אך לא כך, נשית היא דינה במחשבתה, יוצא מכך בהתנהגותה ויוצא
מאלו במראה. ואם שעיניה כאילה כן רגליה, וידיה כשל נגנת פסנתר
וגיטרה וכרסה השטוחה כצומת שכל דרך ממנו טוב.

ובדיוק שכיליתי לספר במראה של דינה הקיץ ברם גווידו משנתו
וכאילו את שסיפרתי עתה נשזר בחלומו, הוא ניגש אל שולחן הכתיבה
והחל כותב לדינה במטרה להסביר לה את מעשיו ומחשבותיו. אך אגלה
לכם, שכנראה לא הגיע למכתב זה ליעדו להגיע, שאפילו לסיומו לא
הגיע.




מכתבו של ברם

"דינה,
יש לי כל כך הרבה מה להגיד ולהסביר לך, ואני ממש לא יודע היכן
ובמה לפתוח.
נדוש משהו?
ראשית אני תקווה ששלומך ושלום רם טוב.
הבעיה, כפי שאמרתי לך, היא שאני באמת מבולבל. אינני יודע כיצד
לפרש את המצב. אני מחפש השראות והן חומקות לי, אני מחפש משמעות
במקריות והיא תמיד דו צדדית, והבעיה שלי היא הרי באיזה צד
אני.
אני יודע שאת חושבת שאילו הם חבלי המצפון, אמרת זאת לא אחת,
"חרחורי גסיסה שרק חירש לא יבצע המתת חסד", אך האמיני לי באמרי
שבאמת איני יודע.

שוב זאת לא היית את בטלפון, כל צלצול הקפיץ אותי היום. אפילו
גבריאלי שאל אותי אם קרה משהו מרב שעניתי לו מהר, או אולי לפי
הקול... הזקן הזה קולט הכל.
הזיכרונות מכים בי גלים של אי וודאות, כאילו עתה, שאני כבר
יודע מה בסוף, אני מוצא בהם את הרמזים המקדמים, ולפעמים אני
מוצא את המשהים, הכל לפי מצב רוחי הנוכחי.
כרגע הוא לא כל כך טוב. אינני יודע, אני מרגיש תקוע עד כדי
שיגעון. אני משתגע. איני מצליח להבדיל בין טוב לרע, בין חושך
לאור, כי אני אוהב אותך אבל...
אני יודע שאת לא מקבלת, לדידך שחור או לבן. לבן הכולל את כל
הספקטרום או שחור שאינו כולל כלום.
לפני שנים, בבית הספר, נדמה לי אפילו ביסודי, נתנה המורה דוגמא
לשיר מודרני, אינני זוכר באיזה הקשר או את שמו של המשורר אך
השיר נשתמר בזיכרוני ועולה עתה.
"אני אוהבת שחור
אני אוהבת לבן
אבל הכי אני אוהבת אפור"
אני כל כך אפור עכשיו ואיני אוהב את התחושה הזאת. כי לאפור
גוונים רבים לעומת השחור והלבן המוחלטים, אבל באיזה מוחלט
להחליט?
אני יודע שאין זה הוגן לבקש אבל אני חייב זמן. אני צריך עזרה
אבל אין אדם בעולם שאני יכול לדבר איתו עליך מלבדך, ואיתך אני
לא יכול לדבר, שלא לדבר על לדבר איתך עליך.
אני משער שכל זה נשמע לך מעורפל, וודאי לא תקבלי את המכתב
הזה..."

לא הספיק לכתוב שורה ושתי שורות וצלצול בדלת הפריעו. היה זה
אני שבאתי להשאיל לו ספר שביקש. פתח את הדלת ולא יכול היה
להסתיר את אכזבתו.
"מאוכזב אתה?" שאלתיו
חשב שאני דינה.
"וכי ניראה אני כדינה" אמרתי.
אמר שניראה אני כמו סופר קשיש ומדושן עונג אשר בא לגרור אותו
ל"סמטה הלבנה". אכן, אמת היתה בדבריו. אמרתי, "אין ספק שרואה
אתה צפונותיו של אדם ושעליך נאמר בוחן כליות ולב, ודינה של
דינה?"
השפיל ברם גווידו מבטו וחיוכו ואמר כי נתפרדו דינה והוא.
נפלו עייני על הפסנתר, עיניו של ברם נפלו על עייני ואמר שלקחה
את חפציה אך הפסנתר נשתייר לפי שעה. ועוד אמר שעברה אל רם,
ידיד נעורים. אמרתי,
"רם זה שבורח מבני אדם ורודפם כאחד". נצטחק ברם גווידו.
רם הוא זה שאמרנו שבגינו בהתה, שתתה ועישנה דינה, אותו הערב
שפגשה את ברם גווידו ב"סמטה הלבנה". ידיד לנעורים הוא לה עד כי
דימתה שמאוהבת היא בו. וזאת על שום מה? חשבה דינה, הנה אני
מכירה את רם, אוהבת את מראהו, רגילה במחשבותיו ואף אהובות עלי
חלקן, אהובה עלי התנהגותו, וכל אלה אינן אבחנות של ימים, על
סמך שנים נאמרו, לפיכך אוהבת אותו אני. החליפה דינה בין חיבה
והכרות מעמיקה לבין אהבה. מיקדה את מבטה וראתה את ברם גווידו
מביט בה מפינת בית המרזח. מבט זה גילה לה את ההבדל בין חיבה
לאהבה, שמבט של חיבה מלטף הוא, וליטופו ענוג עד כי דנים אנו
אותו למבט של אהבה, בעוד מבט של אהבה מבט חודר הוא, חושף, שכן
ניזנת האהבה מרצון לחשוף ולהבין. ואם חשפת וגילת הכל הנך
משתעמם וניכלת אהבתך. ואם חשפת שלעולם תוכל לחשוף עוד ועוד,
חיזקת את אהבתך ועשיתה מושלמת.
"ועכשיו לרומו של עולם" אמרתי "יורד אתה איתי ובא ל"סמטה
הלבנה"".
ברם גווידו נשא עיניו לעבר מכתבתו ואמר כי נראה לו שיפסח
הפעם.
"אם כך" אמרתי "אשתה גם בשבילך".
אמר שאם אשתה בשבילו אצטרך גם לשלם בשבילו.
"אמת" אמרתי.
אמר שאם כבר אשלם בשבילו, אז כבר יבוא. צחק ברם גווידו ונטל את
מעילו. צחקתי גם אני ונטלתיו עמי אותו.




נכנסנו ל"סמטה הלבנה" וישבנו. מעט אומנים כבר היו בפנים. אט,
אט, עט המעט ונתקבץ סביב שולחננו כשם שלעתים קורה. ומאחר ואני
המבוגר מביניהם, היו מתגודדים סביבי. חוקרים בשלומי, רוכשים
כבוד, שואלים על נושא שברומו של עולם, שואלים על רומו של עולם,
שואלים שאלות של סתם, מוחאים דעתם על מעשיו של זה, מוחים דמעתם
על מעשיו של הוא, עוקצים זה את זה בשובבות, מחקים זה את זה
בעליצות. אותי אין הם עוקצים ואין מחקים שמבוגר אני מהם כאביהם
ורוכשים לי כבוד אב פעמים אף יותר מלאבותיהם עצמם.
ניכנס מגנטה ליפשיץ, מחזאי ובן דורי. אמר "ראו את אנשל
גבריאלי, יושב לו כגורו בין מאמיניו ומפטם דעתם בדברים של
בטלה. מדוע אינך בביתך? שוזר לנו סיפורים, כותב לנו על החיים?"

אמרתי "כל יום שאיני כותב מבורך."
שאל רענן כוכבי, משורר "מדוע?"
אמרתי "משום שמאמין אני כי במקום לכתוב את החיים יש לחיות את
הכתוב."
שאל מגנטה ליפשיץ "ואיזה כתוב?"
אמרתי "את הכתוב שהתכוונת לכתוב כמובן."
"אם כך מדוע פרסמת ספרים? מדוע אתה בכלל סופר?" שאל בוקי ספרי,
גם הוא סופר.
אמרתי "אם תקדישו לי שעה מזמנכם אספר ואוכיח לכם כל התורה על
רגל אחת ויותר. מסכימים?"
"מסכימים, מסכימים" אמר מגנטה ליפשיץ "אך קודם אזמין לי משקה
שאם נגזר עלי להבטיל את זמני, לא אעשה כך כשגרוני ניחר."
אמרתי "ובכן, לאחר ארבעים שנות כתיבה עדיין מנקרות בי שאלות
מהותיות ביחס ליעוד שייעדתי לעצמי. כשהחילותי לכתוב, היה בי
הרעיון להסביר לבריות שאין צורך להבין. מה שהיה לי לחדש זה שלא
צריך לחדש מאום. במילים אחרות, במקום לכתוב את החיים צריך
לחיות את הכתוב.
אולם איך להעביר את הבשורה לעם? לכתוב ספר? איך אוכל לכתוב ספר
בגנות כתיבת ספרים? איך אפשר ליישב סתירה זאת, איני יכול להטיף
לחיות את הכתוב כשאני עצמי כותב את החיים.
תשובה לשאלה זו מחפש אני זה מכבר וטרם מצאתי. אולם כן מצאתי
משל קטן שאומנם אינו מצדיק את מעשיי, אך מסבירם יפה, יפה ושם
אותי בצלמו של אלוהים. הסכיתו,
"אלוהים ברא את האדם. בצלמו ברא. רק בדבר אחד ניבדל האדם
מאלוהיו, האדם חסר דעת היה. מאושר אבל חסר דעת, מטומטם ומאושר,
מאושר בטמטומו. האדם כמובן, לא ידע שמאושר הוא, וכי כיצד יידע
ללא דעת. על כן אלוהים, בדרכים פתלתלות ופליליות (שלא נדון בם
עתה) נותן לאדם דעת, נותן לאדם דעת בכדי שיידע שכאשר הוא לא
ידע כלום הוא היה מאושר. במילים אחרות, אלוהים, כמוני, גם הוא
התחבט בשאלה כיצד להסביר לאדם שאין צורך להבין.
"הכל כתוב והרשות נתונה. הרשות עברה ואנו נשארנו עם הכל כתוב.
האדם קיבל אפשרות בחירה בין שני ניגודים משלימים וזהים, עץ
הדעת ועץ החיים. סופו של הסיפור ידוע, בחרנו בדעת. אמת כי
המלכוד עדיין קיים, כיצד אפשר לבחור נכון ללא דעת? ובכן, לא
נקים ועדת חקירה ממלכתית כדי למצוא את האחראים למחדל, לחטא
קדמון כואב זה, אולם נוכל לבחון את ההשלכות של בחירתנו
הפטאלית. עם הנגיסה בפרי האסור קיבלנו מודעות לגוף ומיד גורשנו
מגן העדן. מרגע שקיבלנו דעת גילנו שכדי להגיע לפסגה יש להתחיל
במרגלות, הבנו באיחור, שדעת היא היכולת למדוד, למדוד כל דבר
ביחס למשהו אחר, יופי ביחס לכעור, מהר ביחס ללאט, מותר ביחס
לאסור, אהבה ביחס לשנאה, זמן ביחס למוות, לא לחינם שולל עץ
הדעת את עץ החיים. הגרוש מגן העדן הבהיר לנו שאושר הוא מושג
יחסי. האומנם?
צריך להבדיל בין המדוע, והאיך שהן שתי מילים מנוגדות משלימות
וזהות. יש הבדל עצום בין לדעת ובין החיים. אני, למשל, יודע
שצריך לחיות את הכתוב אך בכל זאת כותב אני את החיים, מ. ש. ל."
ואחר הוספתי " האושר הוא אינו מושג יחסי, האושר הוא כמו הזמן,
אין לו התחלה ואין בו סוף, האושר הוא כמו יופי, האושר הוא כמו
אלוהים, יש מאין."
אמר מגנטה ליפשיץ שהיה זה מכבר בין גילופין "במילים אחרות,
לפני שגילו את כח המשיכה האנשים באוסטרליה נפלו."
מח חריף לו למגנטה ליפשיץ, אמרתי "רק משל קטן הוא זה עם סמלים
לרוב. ואם אשב והאריך דברים, ברם גווידו ששותה הערב בהזמנתי,
ידלדל את חשבוני וסופי שאזדקק לעשות ספר לפרנסתי בגינו. גם
ארכה השעה לכן נקום ונפרוש לביתנו כל עוד יכול מגנטה ליפשיץ זה
לילך בכוחותיו הוא חזרה לביתו."
צחק מי שצחק, הלך מי שהלך ואני וברם גווידו בניהם.

עתה, אחר שייגעתי אתכם בלהג שכורים, נחזור אל המעשה, מעשה
בפגישתם הראשונה של ברם גווידו ודינה.
אז עוד היה ברם גווידו חדש בבוהמה וחדש ב"סמטה הלבנה", ומכורח
הדברים, כשראה את דינה לא הכירה, לא כמלצרית ולא כלקוחה. דינה
גם היא לא הכירה את ברם, לא כסופר ולא כלקוח. בקיצור, חד וחלק,
לא הכירו אחד את השניה ואחר שעה ארוכה של מבט כמעט רצוף החליט
ברם גווידו להתקרב ולהכירה. נפלה עליו רוח שטות, והחליט להתקרב
אליה כאומר "מוכרת לי את ממקום כלשהו". מובן וברור לשניהם כי
אין הם מכירים. אולם התקרבותו של ברם גווידו כולה, גוון
סוראליסטי נשאה, הליכתו אליה היתה מעין דרמטית מעין אבסורדית.
הומור יש לו לברם גווידו ואוהב הוא לשעשע את עצמו והבריות. כך
היה מתקרב אל דינה בזרועות פשוקות, כתפו הימנית מובילה במעט,
רגליו ספק הולכות ספק נגררות אחר גופו, וחיוכו מבהיר שכל זה
אינו אלא בדיחה ושמגוחכות הן הדרכים בהן גברים באים אל נשים.
ברם גווידו המסכן לא ידע כי איך להתקרב אל אישה תומן בחובו את
המדוע. רצה המקרה וקרה לו אותו החזיון שדיברנו בו. אותו החזיון
בו רואים אנו את העתיד. ומה ראה ברם גווידו בעתיד? ראה  שעתיד
הוא לזכור רגע זה ביום מן הימים. מחשבה זו הבהילה ובלבלה אותו,
החיוך הסוראליסטי התפוגג מפניו והבעת אדם שנתעורר מחלום תפשה
את מקומו. לפתע, נראתה הליכתו נטולת החיוך לדבר שאין בו בדיחה
כי אם מאום, ולא יכול היה להיזכר מדוע בחר בה מלכתחילה. טעם רע
החל עולה לגרונו והדרך נראתה כמתמשכת. מזל ארע, שכשהחל ללכת
הוא לעברה, החלה היא הולכת לעברו ובכך קיצרה את המסע. שלא כברם
גווידו, בצעד ישיר הלכה ומחשבותיה גם הם לא כשל ברם גווידו.
דינה חשבה על רם. אינני יודע מדוע כשראתה את ברם נזכרה ברם,
ברם, אין הם דומים. אך שניהם יש בעיניהם מבט ספק פגיע ספק פוגע
שהיה חביב על דינה. בכלל, לדידי דינה היו עיניים כמו ניר
לקמוס. שלפי ניר הלקמוס מגלים אנו את מידת החומציות, ודינה לפי
עיניהם של הבריות מגלה את התנהגותה היא.
לא הספקתי להרהר בדמיון ובעיניים וכבר נפגשו ברם גווידו ודינה
ברבע הדרך של ברם, שכן הילוכה של דינה היה יותר מהיר.

הבחילה חלפה כלא היתה.
"שלום" אמר ברם גווידו.
"שלום" אמרה דינה.
"אני לא מכיר אותך?" אמר וחיוכו הסוראליסטי שב אליו.
"לא חושבת" ענתה דינה גם היא בחיוך.
"אם כך, הרשי לי להזמין אותך לקפה"
"אלך להביא"
"את מלצרית?" ואחר הוסיף "לא התכוונתי להתנשא, פשוט תמהתי אם
אני לא מפריע לך בעבודתך?"
"אני לא עובדת עכשיו. נס?"
"לא, שחור."

ישבו ושתו, שתו ודיברו, דיברו וצחקו, צחקו וקבעו, קבעו ונפרדו,
נפרדו והלכו, זאת לביתה וזה לביתו הוא.









לאחר מכן עברה לדירתו. אינני זוכר של מי היתה ההחלטה ומי נטל
את היוזמה, כנראה הדדית היתה. בין כך ובין כה היה המעבר סמלי
ותו לא שכן מזה זמן מה מבלה היתה דינה את ימיה כלילותה אצל ברם
גווידו. ומאחר ונסתיים חוזה השכירות על דירתה, לא ראו צורך
לחדשו. ברם גווידו זכה בפסנתר ודינה במכונת כתיבה, כזה הוא
האיחוד.
ברם אינו מרבה להשתמש במכונת הכתיבה כשם שדינה אינה מרבה
להשתמש בפסנתר. ברם גווידו אוהב לכתוב מהראש ליד ומהיד לניר.
אוהב הוא את סלסול האותיות, את חריגתן מהשורה, את המתחברות ואת
הבודדות. גם בשעה זו, שמנסה הוא לכתוב לדינה, אינו יושב מול
מכונת הכתיבה אלא עפרונו הוא שנעוץ בין שיניו. אמרתי עיפרון
בין שיניו ולא עט משום שמעדיף ברם גווידו  את העיפרון שאפשר
למוחקו ולא לסייד כפי שעושים כותבי עטים, ואפשר לחדדו עד שחודו
חד כסיכה והכתוב יוצא עדין ואלגנטי. ברם גווידו אינו מהמחדדים
וגם למחוק היינו מוחק בכך שמעביר קו על שאותו נתכוון למחוק,
מעלה אחת לעיפרון כנגד כל מעלותיו, שאפשר לנשוך את קצהו הכהה.

כל אימת שנתכלה מלאי עפרונותיו, יורד ברם גווידו אל חנות
מכשירי הכתיבה שברחוב אלנבי וקונה עפרונותיו ומחקיו ואף
ניירותיו מהקשיש והקשישה שבבעלותם החנות. יש אומרים שמפרנס הוא
ברם גווידו את החנות בהוצאותיו ואלמלא היה קונה שם, כבר מזמן
היתה חנות שכוחת אל זו נסגרת. איני יודע אם אמת בדבר, אך יודע
אני שאוהב ברם גווידו את החנות ומוקיר את מוכריה ואף הקדיש להם
ולחנותם אחת מרשימותיו בעיתון.
אינו מרבה ברם גווידו להשתמש במכונת הכתיבה כשם שדינה אינה
מרבה להשתמש בפסנתר. לא תהה זו גוזמה אם אומר שמרבה ברם גווידו
להשתמש בפסנתר מאשר מרבה להשתמש במכונת הכתיבה.

הימים שלאחר מכן, ימים טובים היו. ברם גווידו ודינה בילו רבות
ביחד. הלכו לסרטים או הצגות, או סתם לטייל עם ערב, או סתם עם
בוקר, או נכנסו ונתקהלו ב"סמטה הלבנה", או להופעה הלכו, או
שנשארו בדירתם, או שסעדו חוץ לביתם, או שנסעו לשומרון, או
שנסעו לגליל העליון או לתחתון, לשייט בירקון, פעמים דרו במלון,
פעמים בשק שינה. ועם כשלבלובי האביב פינו מקומם לקיץ, ואם בקשת
למצוא אותם, היתי שולח אותך לים.
נהיו ברם גווידו ודינה יורדי ים בכל זמן פנוי. אם לא רחצו אזי
היו שבים ועוברים בעיניהם על העוברים ושבים. בעיקר אהבו לראות
את הילדים החוזרים מבית הספר, ברם גווידו אף כתב רשימה על כך
לעיתונו. ואם כל כך מרבה אני לדבר ברשימותיו, אעצור כאן לרגע
ואביא אחת מרשימותיו. רשימה זו חביבה על דינה מכולן, גם בעיניי
היא טובה. להלן,



"חוזרים מבית הספר - רשימה לקראת סיום שנת הלימודים.
הכי יפה לראות את הילדים שחוזרים מבית הספר בשתים עשרה. אתם
מכירים אותם, את הילדים הקטנים עם התיקים הגדולים. אבל יפה
יותר לראות את הילדים שסיימו ללמוד בשתים עשרה והם חוזרים
הביתה בשתיים אחרי שהיו אצל חבר או שחקו כדורגל או קטפו פרחים.
והם הולכים להם עם התיקים הגדולים עמוסי החוויות, ממהרים מאוד,
כי אמא הולכת "לכסח להם את האמא" מרב דאגה.
ועם זאת, למרות העימות הצפוי, הם הולכים נינוחים על שפת
המדרכה, שומרים על שיווי משקל, ענף של עץ בידם ורון בלבם ומחר
יש תורה ואמא של דני מגעילה וליאת הכי יפה בכיתה ולירון הכי
טוב בריצה (וגם בקפיצה) והיום יש לאכול כבד אז אני אגיד לאמא
שאכלתי כבר אצל נעמה, חבל שבאמת לא אכלתי אצל נעמה כי אבא שלה
טייס שהרג שישה ערבים בששת ימים ואבא שלי רק סמל (אבא של חגי
גנרל) והלוואי שיהיה כבר יום שבת, כי דוד צבי אמר שיבוא ואולי
ייתנו לי להחזיק את התינוקת וסבא ישחק איתי קלפים והמורה רבקה
יורקת כשהיא אומרת מילים עם פ' ואני בכלל לא אוהב ללכת מכות
והיום משך לי דני פעמיים בצמות (מחר אני אבקש מאמא קוקיות)
ויוסי אמר שאחיו הגדול תמיד עובר באור אדום ולשכנים החדשים יש
כלב ענק עם המון שערות וקוראים לו בוב והמנהל בודק מחר את
המחברות, גם יש שעורים בציור ומולדת ועברית וחשבון (תמיד
בחשבון נותנים המון) ורק שאמא לא תגלה שלא אכלתי את הסנדוויץ'
כי הוא שוב פעם היה עם חמאה ולפסח אני אבקש בובה בלונדינית
ובוב בלונדיני כמו שיש לדנה ואני אוהב את דנה באמת אני אוהב
אותה, כי יש לה צמות וגומות ושיניים נקיות ותחתונים לבנות עם
ציור של חיפושית. באמת, היא הראתה לי."










ובכן, מדוע בכלל נפרד ברם גווידו מדינה?
אני נזכר בפגישתם השלישית. דינה עוד דרה בדירתה וברם גווידו
אמר לאסוף אותה בכדי שילכו יחדיו לסרט. היה ליל שישי וברם
גווידו שהיה סקרן לראות את דירתה הקדים במזיד. ואכן כשפתחה
דינה את הדלת, אמרה כי עוד מוקדמת השעה וכי יכול הוא להיכנס,
זה אך עתה מדליקה היא נרות שבת. עמדה וברכה על הנרות. לכשסימה,
הציצה בברם גווידו ומאחר שראתה שתמהה ונבוך, מיהרה לחייך בכדי
להקנות לאירוע עניין שבשגרה ולהוציאו מהקשרו הדתי. אולם לא
ההקשר הדתי הוא שחרה לברם גווידו, כי אם השגרה, או לייתר דיוק
נוכחותו בשגרה. ארע לו את הדבר שקורה לו לעתים, כאילו הוא יוצא
מתוך גופו, נעמד בפינה מרוחקת ומשקיף על מעשיו. אולם עתה
כשהשקיף, היתה שם גם דינה. עמדו הוא ודינה וברכו על הנרות,
ואחר שתו קפה, ודינה הביאה עוגה אשר למרות חזותה היבשה
והמשעממת היתה רכה ונעימה לחך. לכן חזר, לפי שעה, ברם גווידו
לעצמו והפך את מעשה הדלקת הנרות לזיכרון שיהיה אפשר לחייך בו
מאוחר יותר. אולם עתה, מאוחר יותר, משנזכר ברם גווידו במעמד,
הוא מצטייר לו כתחילתה של טבעת חנק.
ובכן, מהמקרה והמחשבה שמאחוריו למדים אנו כי לעת עתה חושב ברם
גווידו שנפרד מדינה משום שהקשר החל חונק אותו. לא נתווכח עמו
אך נמשיך לעקוב אחר מחשבותיו, מכתביו ואף מעשיו.




מה רואה דינה בעיניים יודעים אנו. ומה רואה בהן ברם גווידו?
ברם גווידו אינו מבקש בעיניים אינדיקטור לדמותו הוא אלא לדמותה
של בת שיחו. בכדי להבהיר גישה זו, אביא עוד אחת מרשימותיו של
ברם גווידו שפרסם בעיתון.

"בזכות הצמחונות.
החברה הנאורה של ימנו, לא תגנה אותי אם רמסתי נמלה. אף אחד לא
ישלח לי מכתבי נאצה אנונימים עשויים מגזרי עיתון ויכנה אותי
"רומס נמלים מתועב", "מוחץ זבובים נאלח", "קוטל יתושים ברברי"
או "רוצח תיקנים חסר תקנה". מעולם לא מגנים הרג רמשים. אולם
ככל שהחיה גדולה יותר, יותר קשה לנו מבחינה מוסרית פילוסופית
(למוסריים והפילוסופים שבנינו כמובן) להסכים עם הרשות שניתנה
לנו להיות מותר ממנה ולהורגה, וכל זאת מפני שככל שהחיה גדולה
יותר, כן רואים אנו יותר את עיניה.
קשה ללכוד את היתוש אך קשה מזה ללכוד את מבטו ולכן קל להורגו.
צבוע קל להרוג מנמר, שידוע לכל כי הצבוע אינו מביט בעייני
ציידו (מבושה כמובן) בעוד הנמר מביט הישר בעיניך כאומר "נראה
אותך". תארו לעצמכם, כשאתם אוכלים סטק, באה הפרה ומביטה בכם
בעייני עגל ומבטה אומר "לזה אתם קוראים מותר מהבהמה?!
בהמות!".
עיניים הם כמו חלון מקושט וויטראז' שאפשר לראות דרכו פנימה.
אין אדם יכול להסתיר את נפשו רק עם עוצם את עיניו.
והנידונים למוות, קושרים את עיניהם למען לא יראו המוציאים
להורג את בבועתם המעוות בעיניו של הנידון. בבואה של אשמים, כי
חיים ומוות ביד ה' בלבד והקמים להורגנו יתססו וישקמו להורגנו.
איך נוכל להביט אחר כך בעייני ילדנו?

זאת כתב ברם גווידו כשעלתה שוב לסדר היום הצעת החוק התומכת
בעונש מוות למחבלים. לפעמים חוטא הוא ברם גווידו בפוליטיקה.
אולם אנו, שאין לנו עניין בפוליטיקה למדים על עיניים בעיניו של
ברם גווידו ועל יחסו לאכילת בשר. ברם גווידו אינו צמחוני אך
חביבים עליו הם הצמחוניים מאוכלי בשר, כשם שדינה אינה אדוקה אך
חביבים עליה האדוקים מאלה שאינם. לפחות צמחונית היא דינה.




חלום החירשות

בלילה נתהפך ברם גווידו על משכבו וחלם. ובחלומו, הוא, דינה
וכמה מלקוחות ה"סמטה הלבנה", היו שוהים בחדר ילדים בקיבוץ. היה
זה קיבוץ שהיה לפנים קיבוץ דתי, ובזמן הפילוג הגדול של שנות
החמישים, התפלג הוא מהדת והפך לקיבוץ חילוני מאוחד. ברם גווידו
שהה בצדו האחד של החדר שם סידר כיסאות סוראליסטים בסדר
סוראליסטי, ודינה בפינה השניה של החדר שחקה בקלפים. ברם גווידו
היה חירש. הוא אומנם שמע כל מה שנאמר בחדר אך עובדה זו לא
הפריע לו להיות חירש, יתרה מכך, לא הפריע הדבר לאחרים לפנות
אליו. אפשר לומר עליו שהיה חירש שומע.
מחמת שהיה עסוק בסידור הכיסאות, לא השגיח שמדבר הוא עם דינה,
עד שקראה לו ואמרה "דבר לי אליך". לפתע היו בחוץ, דינה החזיקה
פמוטים מנחושת בידה ואמרה "זוכר כשהיינו נאהבים, היתה זו הפעם
הראשונה שאני, ניבית וכרמית, תפסנו טרמפ עם חרדים לתמנע". אולם
ברם גווידו לא שמע אותה בשל חירשותו, התעורר ורצה לצעוק אך
קולו אלם, הצית סיגריה, ישב בחושך ועישן.

יש לנו כאן ללמוד על הלך מחשבותיו של ברם גווידו. חולם הוא על
הדת ומיד זועק "הדת רודפת אותי" במקום שילחש "רודף אני את
הדת". ברם גווידו יודע שחלומות משולים הם למשל. מתארים רעיון,
רגש, כוונה, בקווים חזקים וברורים אשר מהם ניתן להמציא נימשל.
המשל מזקק את שעליו הוא מושל, מסיר את הטפל ומשאיר אמת במלוא
עצמתה. לכן, לעתים, נראה לנו החלום אמיתי מהמציאות. "מדוע
רודפת אותי דינה בחלומותיי" זועק ברם גווידו.




אני אומנם ראיתי שמתרחקים ברם גווידו ודינה, אך מאחר ושמתי
עצמי לא פעם בנעליו של אלוהים, המשכתי לעשות כן ולא התערבתי
במעשם של הבריות.
ערב אחד פגעתי בברם גווידו בדרכי ל"סמטה הלבנה". אמרתי לו "בוא
עמי". נכנסנו, מגנטה לפשיץ ישוב היה והאמנים סביבו. אמרתי "ראו
זה ליפשיץ, כיוון שנתקהל סביבו קהל, רואה עצמו כקהלת וקורא
בקול 'הבל הבלים הכל הבל תחת השמש'". נצטחק מגנטה ליפשיץ ואמר
"שב והשט אוזנך כי הבל הבלים דיברת כשאמרת שכל דברי הבל.
משיחים אנו בפני הדור ומאחר ואתה ואני בני דור אחד, נוכל
להוקיע תינוקות אלו כי פני דורם כפני הכלב."
אמרתי "וכי מה רע בפניו של כלב?" וברם גווידו הוסיף שמכיר הוא
כמה כלבים שפניהם יפים מפניהם של כמה אנשים אחרים שהוא מכיר.
אמר מגנטה ליפשיץ "מה לך אנשל שקמת נגדי? וכי אינך סבור
שמתדרדר הדור והולך."
אמרתי "לעתים אף אני סבור כך, אך יודע אני כי מה שאלה נראים
בעייני היום, נראיתי אני בעיניהם של קודמי, ולמרות שבביתי
מתנגנת הסמפוניה השניה למאלר, מוסיקה קלה אינה פסולה בעייני,
הדברים האיכותיים כמובן שכן בכל יש רבדים, גם בקלאסית. אומר
אני שמאחר ורגילים אנו בדור המת, הדור החי מתגמד בצלו, ואם
הוזכר זה מכבר שלמה, אוסיף, כי בסוף ימיו חס אלוהים על שלמה כי
זכר חסד לדויד אביו, אך יודעים אנו כי דויד לא הורשה לבנות את
המקדש בשל חטאיו. ממרחק הזמן נראה לנו דויד טוב משהיה באמת,
טוב מדורו של בנו. וקהלת, הלא הוא שלמה, הבין זאת ואמר 'לכל
זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים'".
אמר מגנטה ליפשיץ "הבל הבלים הכל הבל. מי שהמשיך לקרוא בכתובים
רואה את התדרדרות העם מדור לדור עד גלותו".
עבר הדיון להיות ביני לבין בן דורי ליפשיץ, והצעירים ישובים
כצופים במשחק כדור כשעינהם רצות מצד אל צד מנסות לעקוב. נכנסה
דינה, אך בשל הוויכוח לא השגחנו בה. ברם, ברם גווידו השגיח.
הלך עמה וישבו בשולחן מבודד. ישבו ושתו, שתו ודיברו, דיברו
ומחאו, מחאו ומחו, מחו וקבלו, קבלו ונתפרדו, זאת לבית אמה וזה
לביתו הוא.

אחר עזבה את דירתו, הדדית היתה ההחלטה, זה מסיבותיו הוא וזאת
סיבותיה עמה. ועוד ביקשה שלא יתקשר עמה ואותן הסיבות עדיין
עמה. ארזה חפציה והלכה לאמה, פגש בה רם כשעל פניה אימה, נטלה
ולביתו הזמינה, הלכו ועל פניה כלימה.










לפני שאהבה דינה את ברם, דימתה לחשוב שאוהבת את רם. ורם,
כדרכו, מאחר שאהבה אותו, אהב אחרת.
נערה אחת היתה מסתובבת ב"סמטה הלבנה". נערה נדיבה אשר היתה
חולקת את חום גופה עם כל המעונין. איני זוכר את שמה אך מאחר
שהיתה מתחככת בין יושבים ובין מסובין, אקרא את שמה חיככיה.
פעם אחת, עוד בטרם פגשה דינה את ברם, נטלה עמה ל"סמטה הלבנה"
את רם. ראה רם חיככיה זו והתאהב בה. מדוע? וכי בגלל שיפה היא?
אין עובדה זו משנה לרם. מי שאוהב יפה בעיניו ומי שיפה בעינו
אוהב. וכי בגלל שמתמסרת היא על נקלה? אין זו הסיבה, שהרי באותה
התקופה, לו רצה, יכול היה לקבל את דינה. אומר לכם, רם לא ראה
יחסים אם אישה כיחסים אם שותף שאפשר לשתפו בחיים השותפים. רם
ראה בזוגתו יריב, מתמודד, רם ראה יחסים בין גברים לנשים כמשחק
שח מט ארוך אשר בו יש לנצח. וחיככיה, אחרי מספר חיכוכים מאסה
בו. רם היה עוקב אחריה, והיא ביודעה זאת, התחככה ביתר שאת.
כרוניקת הגבר המושפל ידועה לרם ועם זאת מייחל הוא להינשא
לחיככיה ולגדל ילדים חככנים חייכנים. אוהב רם את חיככיה משום
שבוחרת היא גלידה על פי הצבעים.
וברם גווידו, מדוע בכל זאת עזב ברם גווידו את דינה? חושב ברם
גווידו, "מדוע אהבתי אותה מלכתחילה?" עונה ברם גווידו, "משום
הביטחון שהקרינה, העצמאות, האמונה בעצמה. ואחר שהתאהבה בי,
איבדה את עצמאותה, השתעבדה  ונתנה בידי בטחונה". אומר ברם
גווידו, "כל עוד דינה אוהבת אותי איני יכול לאהוב אותה משום
שהיא אחרת. רק לכשתחדל, אוכל".
למדים אנו כי לעת עתה חושב ברם גווידו שעזב את דינה משום
שהשתנתה. לא נתווכח עמו אך נמשיך לעקוב אחר מחשבותיו, מכתביו
ואף מעשיו.




מקרה פשוט שבפשוטים, מי שרוצה שדעתו תהה חזקה ומגובשת אינו
מפחד לשאול עצמו שאלות שיש בהן מן הטלת הספק. אך קוץ בזו
האליה, חושב ברם גווידו, "אם הגיעו מחשבות מעין אלו אל לבי,
כלום יכול להיות שאין בהם כלום?"
ודינה? האין דינה מטילה ספק?
דינה חושבת שכל דבר שעושה ועשתה כתוב ומבעוד מועד נקבע ועם זאת
בחירתה שלה היתה. דינה אוהבת את ברם. אין זו אהבה עיוורת,
נהפכהו, דינה הולכת רק על פי ראות עיניה ואינה שומעת את הקולות
המבקשים להעמידה בניסיון ולעקוד את אהבתה. דינה אוהבת את ברם
אהבה חירשת.
וברם גווידו? עתה, שצריך הוא לחרוץ דין לנפשו, שבה אליו תחושת
הבחילה שתקפה אותו בדרכו אל דינה בפעם הראשונה, אז ב"סמטה
הלבנה". חושב ברם גווידו, "מה סימל אותו הרגע? האם היה רמז
לבאות?". כך נשפט אותו מעמד בבית דין של זיכרונות. חושב ברם
גווידו כי עצם הגעתו של המעמד למעמד בית דין של זיכרונות מראה
שיש בו מן המפליל, שאם לא היה בו כלום, כלום היה משתמר
בזיכרון? ברם גווידו מבין עתה כי כל דבר שתחשוב עלול לשמש נגדך
בבית דין של זיכרונות. ועם זאת ברם גווידו אינו מתחרט על שבחר
בהליכה שבחר. ברם גווידו אינו מאמין בחרטה, אינו יושב כל ימיו
ואומר "הלוואי ולא הייתי נוהג כך... הלוואי שלא הייתי עושה
כן...". ברם גווידו מנסה ללמוד מהמקרה, לא להשכיחו, להתחרט בו.
מה חושב ברם גווידו על הדרך שבה הלך אל דינה? ברם מבין שהמקרה
כבר כתוב והרשות להבין אותו, לו נתונה.




חוזה, עפרון ועט.

ובכן, מדוע בכלל בחר ברם גווידו ללכת אל דינה בהליכה מוזרה זו?
סתם? אפילו ברם גווידו יודע כי דבר אינו קורה סתם. אומר לכם,
ההבדל בין תוכו לברו היה אהוב על ברם גווידו. ברם גווידו נהג
לכנותו "סינדרום הבעל המשתין על אישתו" מאז שקרא ידיעה בעיתון
אשר סיפרה על בעל שנעצר בחשד שקשר את אשתו והטיל עליה את
מימיו. לשאילת חוקרי המשטרה מדוע עשה כן, השיב הבעל שכל שביקש
הוא לחמם את אישתו לקראת ימות החורף הקרבים ובאים. כשאומר ברם
גווידו "סינדרום הבעל המשתין על אישתו", נתכוון הוא לומר כי
ישנו דבר אחר היכול להשתמע לשתי פנים. כמו הניגוד בינו לבין
ההליכה שבחר.
בכלל אוהב הוא ברם גווידו ניגודים ועדיפים בעיניו ניגודים
גמורים. למשל דינה, ככל שהאריג שלבשה היה מחוספס יותר, כהה
יותר, ויותר הסווה את תכונותיה הנשיות, כן גירה הדבר את ברם
גווידו יותר. הניגוד, הידיעה כי מה שימצא מתחתיו כל כך שונה
ונשי מצאו חן בעיניו. היא אהב לגלות זאת לאט, לאט, ללכת סחור,
סחור ואז להתקיף בחיבוק שעתה זכרו מעלה בו צמרמורות מהולות
בתסכול. או למשל כשראו את הסרט "שואה" התעורר בו, בברם גווידו,
רצון עז לשלוח יד במעלה גבה של דינה בואך עורף וכל זאת בכדי
להבליט בתוך אווירת המוות שבאולם את החיים הזורמים בו. מיותר
לציין שלא עשה כן, אך במחשבה חטא.
בכלל מוזר הוא צורך מיני זה שלא לצורך סיפוק מיני. אסביר דברי,
מערכת יחסים בין נשים לגברים משולה לחוזה. אט, אט, צעד, צעד,
מנסחים הצדדים את פרטי החוזה, בעל פה מנסחים אותו, וכוללים בו
הכל, החל בלא תנאף וכלה בלא תפריע את בן זוגך לעלעל בעיתון.
כמו בכל חוזה מגיעים לפשרות בשל אינטרס משותף (במקרה הזה,
אהבה). וכמו בכל חוזה, גם בחוזה זה חותמים. מאחר ואין חוזה
רגיל הוא זה, ואינו כתוב כי אם בעל פה, לא דיו הוא שנישפך
בחתימתו וקולמוס מיוחד לו במינו. דימוי זה, יאמרו עמיתי
וקוראי, היינו וולגרי מעט וחסר רגישות, אך איני רואה בו שכזה,
אדברה, יפה הוא ופיוטי בעיני כשם שהתפתחות אהבתם של ברם גווידו
ודינה יפה ופיוטית בעיני. בתחילה היו מחזיקים ידיים, אחר
החליפו נשיקה בפרדה, אחר מספר פעמים, מספר נשיקות. ולא אתפלא
אם לעתים קרה בלא שנתכוונו שמספר הנשיקות תאם את מספר הפעמים.
אך אם השלך תשליכו את ההשלכות המניות לרגע, אומר לכם דבר מה,
שחתמו דינה וברם גווידו על חוזה, אולם דינה חתמה בעט וברם
גווידו, שרגיל הוא לכתוב בעיפרון, חתם בעיפרון, שעיפרון אפשר
למחוק כל אימת שרוצים. מבין עתה ברם גווידו, שעל חוזה זה אין
חותמים בעיפרון, או שחותמים בו בעט או שקורעים אותו. אין
אפור.
חוזר אני לברם גווידו שיושב מול מכתבתו וחושב, "לו היתה דינה
שואלת אותי אם אוהב אותה אני, מה הייתי משיב לה? לו היתה שואלת
זאת כשהיא בין זרועותיו, הייתי משיב לה הן. לו היתה שואלת אותי
בטלפון, הייתי משיב לה לאו. לו היתה שואלת אותי בפוסענו לטייל,
אינני יודע הייתי משיב לה."
ודינה, מדוע לא נתנה את ידה במחלפות ראשו? וכי לא ידעה שעורג
הוא בסתר למגעה וישוב מיד אל חיקה לו רק ירגיש את הבל נשימתה
על פניו? נבונה היא דינה וידעה זאת, אך כן ידעה בית דין של
זיכרונות מהו, וידעה שלו אכן כך יקרה, לימים ייזכר ברם גווידו
שלא שלו היתה ההכרעה. הבינה דינה, וגם אתם עמה, שחייב ברם
גווידו לדעת את נפשו בעצמו. ידה בחיקו, פתרון זמני הוא שלא
יזוכה בבית דין של זיכרונות.  
נוטל ברם גווידו עפרונו מבין שיניו ורושם "אינני יודע".










הימים שאחר כך לא היו ימים טובים, לא לדינה ולא לברם גווידו.
את ברם גווידו החלו תוקפים מצבי רוח משתנים, החל בכעס וכלה באי
שקט. בתחילה היה ברם גווידו משתולל, פותח ארונות בלא תכלית
וסוגרם, הולך בבית לאורכו ולרוחבו, יושב לכתוב ואחר קם מיד,
מעשן בלא הפוגה, שותה, לא עד כדי שיכרות אולם גם לא לכדי
פיקחות. פעמים היה יושב לנגן בפסנתר, זה הפסנתר שנשתייר מדינה.
קשה לומר שנגינה היתה זו, יותר הכה במקשיו. דומה היה ברגעים
אילו לבטהובן, יושב זועף, עיוור, חירש ומכה. לעתים היה יוצא
חוץ לדירתו ומטייל שעות. אלא שאז, כאילו להכעיס, נתחלף הקיץ
בחורף.
החל ברם גווידו מחרף את החורף. וודאי תאמרו שאין רוחו של החורף
רעה כי אם רוחו של ברם גווידו רעה עליו. והיה, ואם קיץ היה,
היה ברם גווידו מחרף את חומו. אולם טועים אתם ועוד ארחיק ואומר
שקובעים אנו, לעתים במודע או שלא במודע, את מחשבותינו, הרגשתנו
ואף מעשנו על פי עונות השנה. או אולי עונות השנה מתאימות עצמם
אלינו כפי שעושה כן מזג האוויר בכל יום.
וברם גווידו, באביב התאהב, בקיץ בערה בו, בסתיו דעכה בו ובחורף
מת בו. בין כך ובין כך, יושב לו ברם גווידו בחשכה, שאם יפתח את
התריסים יראה את החורף, ואם יפתח את מנורת החשמל ירגיש שחורף.
מעדיף ברם גווידו להיות בחשכה. ומתוך החשכה כותב הוא לדינה,
"החמלה גברה על הכאב. והגעגועים גברו על החמלה. ביגון. וכלימה.
האומנם". זוכר ולא שוכח. כותב אך לא שולח.




אט, אט, למד ברם גווידו להלחם באי השקט. היה יושב ומחכה
שיחלוף, שכן באי שקט נלחמים בשקט. ברגעים אלו, לו נזדמן לכם
לראות את ברם גווידו, היה במראהו לעורר רחמים. העצבות נראית
לנו כקץ העולם, מחד רוצים אנו שתחלוף, מאידך יודעים אנו
לכשתחלוף העצבות, תחלוף סיבתה עמה, ולא תמיד מעונינים אנו
שתחלוף לה. אתן משל את דינה, בריות שניסו לעודדה בדברים אמרו,
כי עם הזמן היא תתגבר. אך דינה לא התעודדה, משום שלהתגבר עם
הזמן משמעו שתחדל לאהוב את ברם גווידו, ובזה לא רצתה דינה
להאמין. שאם יכולה אהבתה של דינה לדעוך, כן יכולה לעשות כך
אהבתו של ברם גווידו אליה. דינה לא רצתה לחדול לאהוב את ברם
גווידו בכדי שלא לתת פתחון פה לחוסר אהבתו אליה. דינה לא רצתה
להתגבר. וברם גווידו? ברם גווידו לא רצה לחשוב יותר. מאס
בחשיבה. יושב היה ומחכה שתעלם העצבות, יעבור הדיכאון, יחלום
השיממון, יתכלה היגון, הכעס, הריקנות ואף הכלימה. ואחר שעברו
אלו  הרגיש טוב ובטוח היה שכך ימשך לעולם. יושב היה לכתוב,
לנגן, לאכול, לעשן. אך כל זמן שחם לך, לא תוכל לזכור את הרגשת
הקור. רגשות האדם בגדניים המה ואינך יודע מדוע ואיך יתקפוך.
כמו למשל ביום שבת אחד, בבוקר תקף את ברם גווידו אי שקט. החל
בודק בדק ביתו וכל דבר שמצא דבק בו משהו משל דינה, משום שלא רק
פסנתר נשתייר מהימנה, גם סדרי הבית שהיתה רגילה בם נשתיירו.
ציור זה או אחר על כותל, גזרי עיתונים אילו או אחרים על שולחן,
ספר אומנות חבוי בין ספרי המדף, מגזין מגולגל בתוך פח, גופיה
ספוגה בריחה מתחת למיטה, נעל, גרב, סבון שקנתה, וכל זאת
שבחיפזון עזבה, בדיחה מהלכת שמצות לקחה עמה.
החליט ברם גווידו לסדר ביתו, לרכז חפציה ולהביאם למחוז חפצה.
אסף את דבריה והניחם על הפסנתר, חזר ובדק שמה נשכח דבר מה ומצא
תמונות.
מאחר והיתה דינה צלמת חובבת לא חסרו תמונות. הביט ברם גווידו
בתמונות וטעם תפל התגנב לפיו. אינני יודע מדוע, אולי משום שלכל
תמונה ותמונה זיכרון ורגש משלה וכשמעבירים אותן במהירות, בזו
אחרי זו, חולפים זיכרונות ורגשות של חודשים רבים בשניות אחדות.
ישב ברם גווידו ובהה בתמונות, אחר, את יתרת חפציה ארז בארגז
ויצא אל רם, לדינה להחזירם.

פתח רם את דלתו לרווחה שבידו פרוסה עבה עם ריבה וניגלה לעיניו
ארגז, ומאחורי הארגז ברם גווידו. הביטו ברם ברם ורם בברם.
אמר ברם גווידו, "דינה..." דינה לא היתה, לחפש דירה הלכה.
רם אמר "קפה..."
ברם גווידו אמר שצריך הוא לילך ואמר "ושלומך..."
רם הרגיש טוב ואמר "ושלומו..."
ברם גווידו אמר שטוב ואמר "ושלומה..."
רם אמר שמצוננת וברם גווידו אמר "וזוגתך..."
רם השיב, "זונה...".
חיכו שניהם, אחר אמר ברם גווידו "דרוש בשלומה", לדינה היתה
הכוונה. נפטרו זה מזה והלכו.
הלך ברם גווידו מהורהר עד שהונחה יד על כתפו וזעזעה את נפשו
הפזורה בלאו וכי. היה זה אני והיתה זו ידי, "בוא עמי" אמרתי
"יפה שבת למוזיאון".
נכנסנו ופסענו, פעם ביחד פעם לחוד. נעצר ברם גווידו ליד הציור
'המלך והמלכה' של מרסל דושאן. אמרתי "מרסל דושאן זה, משכדאי
להביט בציוריו, כדאי לעיין בכתביו". ברם גווידו אהב ציור. מאחר
והיה מוכשר בתחומים רבים למעט תחום זה, ניראה לו, כל העוסק
במלאכה זו, מוכשר ומעולה. אמרתי, "כתיבת ספר משולה לציור
תמונה, שכן כל אות - צבע, כל מילה - גוון, כל משפט - משיכת
מכחול וכל ספר הנו תמונה גמורה. ואף מסגרת עושים לו, לספר,
בדמות כריכה. אלא שכיום עושים להם סופרים מסגרות זולות ושומטים
מזיכרונם כי לא לחינם נשתרש הביטוי 'רומן זול בכריכה רכה'".
חייך ברם גווידו ונפשו התעודדה. לפני שנפרדנו אמרתי, שאם רוחו
טובה, ימצאני הערב ב"סמטה הלבנה".
ניכנס ברם גווידו לביתו וחיפש דבר מה לעשותו. ניזכר באותו מרסל
דושאן וחיפש אותו בין ספריו. נתגלגל ובא לידיו אותו ספר אומנות
של דינה שנחבא בין ספריו. פתח בו בפרק העוסק במרסל דושאן ועלעל
בהגיגיו ויצירותיו של זה האחרון. כמעט ועמד לחתום את הספר,
כשצדה את עיניו אחת מעבודותיו המעניינות של מרסל דושאן וזוהי
'הדלת'. ודלת זו, ראוי שנכנס דרכה.




דלתו של דושאן

ומה אומרת דלתו של דושאן? אומרת, הגיוני הוא הדבר שדלת, כאשר
היא פתוחה אין היא סגורה וכאשר היא סגורה אין היא פתוחה. שתי
אפשרויות יש העומדות אחת ביחס לשניה. או כן או לא, או שחור או
לבן. צא ולמד מה עשה דושאן זה, בנה לו דלת שכאשר פותחים אותה
לרווחה, נאמר את דלת חדר השינה, היא סוגרת חדר אחר, נאמר חדר
הרחצה. כך שאם יבואו ויאמרו "פתוחה הדלת", יאמר "אם כן נסו
להיכנס לחדר הרחצה". ואם ישיבו "אזי סגורה הדלת", יאמר "אם כך
איך יתכן שנכנס אני לחדר השינה?". כך הדלת הפתוחה למעשה סגורה
ולהפך. דבר פשוט הוא לכאורה ויש היאמרו התחכמות של מה בכך.
אולם למעשה, איחד דושאן בין שני קטבים ויצר ממד חדש שאינו עומד
ביחס לדבר.
נרעש החל ברם גווידו כותב לדינה,
"אני אוהבת שחור
אני אוהבת לבן
אבל הכי אני אוהבת אפור.
האפור הוא לא באמצע, הוא לא הפשרה. האפור הוא הדלת הפתוחה
סגורה. האפור הוא האיחוד. אני הבטתי מהצד ולכן ראיתי את האפור
באמצע, בדרך שבין השחור ללבן. אך זהו רק ממד אחד, זהו רק המבט
מהצד. דלתו של דושאן גלתה לי שצריך אני להתעלות ולהביט ממעל,
ממעוף הציפור, ומשם האפור הוא לא באמצע, הוא לא הפשרה. הוא
האיחוד בין השחור ללבן."
סיים לכתוב והיתה נפשו חזקה ועליזה, וכפי שנרמז זה מכבר, היה
משוכנע שירגיש כך לעד. אך עוד נרמז כי רגשות האדם, ברם של ברם
גווידו, בוגדניים המה, ואינך יודע מתי יפנו מקומם לרגשות
אחרים.
כשם שברם גווידו, רוחו מרוממת, הלך ויצא ושם פניו ל"סמטה
הלבנה". שכן מזה זמן רב שלא בקר שם וכבר החלו חושבים ששוקד הוא
על ספר חדש. בין כך ובין כך, כשהגיע ל"סמטה הלבנה" הבחין בדינה
כשהיא יוצאת וצועדת לכיוון ביתה וסגריה מוצתה בין אצבעותיה.
הכעס החל מטפס ועולה בגרונו של ברם גווידו והוא חזר מיד
לביתו.
מדוע כעס ברם גווידו? על שום שעישנה. ומדוע כעס על שעישנה, הלא
גם הוא במעשנים? ודאי תאמרו, "דינה אינה במעשנים". אדברה, לפני
שהכירה את ברם גווידו היתה, ולברם גווידו שידע זאת, הדבר לא
חרה. אם כן מדוע כעס עתה?
אומר לכם, כעס ברם גווידו משום שארע דבר בחייה של דינה מבלי
שהוא  יהיה שותף לו או אפילו ידע עליו, ואפילו דבר פעוט כמו
שהחלה לעשן מחדש. ברם גווידו לא הבין את פשר כעסו, כעס הוא על
עצמו שבגינו חזרה דינה לעשן. ישב והרהר, כפי שעשינו אנו קודם,
מדוע לפני דקותיים היה חזק וטוב לבב ועתה כועס ומדוכא. ובין
הרהור להרהור האיר הבוקר ואף יצאה החמה ואף שחורף היה, אף
חיממה החמה וברם גווידו שיצא לטייל התעטף בחומה.
השעה היתה כבר מאוחרת ותל אביב כבר שקקה. הלך למוזיאון ולא
נכנס מפאת סיור בית ספר שהשתהה. הלך לים ומצאו זועף. הלך
לחנותם של הזקנים לקנות כלי כתיבתו ומצאה סגורה, שחלה הזקן
ומטפלת בו הזקנה. הלך לאחד הרחובות הצדדיים, אחר ישב על ספסל,
וכמו בכל הסיפורים הטובים, בא ונעמד לידו כלב. ומדוע כלב? משום
שכלב הוא כמראה של רגשות, מבט שאתה נותן בו הוא מחזיר. תהה
שמח, יקשקש בזנבו, תהה זועף והוא ינבח בזעף, תהה עייף והוא
ינמנם לצדך. משום כך נחשב הכלב לידידו הטוב של האדם. אולם היום
אי אפשר להחזיק ידידים אלו ללא רצועה ומחסום שכן העריה מרעילה
את המשוטטים להנאתם ולוקחת אותם למכלאות ומנפיקה להם רשיונות.
הביט ברם גווידו בכלב והלה תלה בו עייני כלב. היה זה כלב
ג'ינג'י זקור אוזני אוזניים. "מי צריך אותם, מה?" אמר ברם
גווידו והכלב חייך. וסופו של המכתב? דינו שלא נשלח. וסופו של
הכלב? ברם גווידו אימץ את הכלב וקרא לו אנשל, על שמי. היתה זו
כלבה.





דינה של דינה

ביום בו ראה אותה ברם גווידו יוצאת מעשנת מה"סמטה הלבנה",
התפטרה דינה מעבודתה. הן כמלצרית והן כלקוחה. ופרנסתה? חזרה
לעבוד כמלצרית במסעדה של אביה בראשון לציון. ומגורים? בבוקר
אותו היום נשקה את רם לפרדה ועברה לדירה חדשה ששכרה. דירה זו
בבניין חדש, רק לפני חודשים ספורים ישבו ברם גווידו והיא על
גבעת חול ששמשה לבנייתו. עתה לא נשתייר מעם גבעה זו מאום
והבניין שלם. אך זוכרת דינה את אותו הערב בשל משפט שאמר לה ברם
גווידו. בהומור אמר לה אך אז כבר הכירה דינה את ברם גווידו
שמחביא את רצינותו בבדיחות. ומהו המשפט? ישבו ודיברו בגיבורי
התנ"ך עד שהגיעו לדויד עד שהגיעו לקינתו. אמר ברם לדינה,
"דינה, נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים". עתה עומדת דינה בחלון
דירתה החדשה ומביטה בחמדה למקום בו היתה גבעת החול.
מכאן ואילך לא ראה ברם גווידו את דינה, ואף אני ספק אם הייתי
רואה אותה אלמלא הייתי משתהה לשוחח עם מגנטה ליפשיץ ב"סמטה
הלבנה" באותו הלילה שבו הגיעה לשם.





אותו ערב, ערב שקט היה ומעט ריק ב"סמטה הלבנה". ישבנו אני
ומגנטה ליפשיץ. הצטרף אלינו בוקי סיפרי. אמר, "אולי כדאי
להכניס למקום הזה טלוויזיה..." התערב נדב בן מלך, הלו הוא בעל
המקום, ואמר, "לא. לא עוד טלוויזיה". צחקנו ליפשיץ ואני. ביקש
בוקי סיפרי לדעת את פשר צחוקנו, אמרתי "לימים היתה פה
טלוויזיה. פעם אחת ניכנס מגנטה ליפשיץ זה ומאחר שהחל את מלאכת
השתייה בביתו, הפריע לו רעשה של זו הטלוויזיה. סרך רגליו
לכיוונה, בא אליה, ומרב כפתורים ושהיתה דעתו כהה, נתבלבל ולא
הצליח לסוגרה. הגביר קולה, החליש צבעה, העביר תחנה ותחנה,
ולבסוף בעט בה ונפלה ונשתתקה לדורות. ומאז נשתרש הפתגם..."
"הדרך הטובה ביותר לכבות טלוויזיה היא, עדין, בבעיטה." השלים
אותי מגנטה ליפשיץ. אמר נדב בן מלך "קינאת סופרים תרבה שתייה".
הגיעה דינה. ומדוע באה? פקד אותה אי שקט בדירתה החדשה, יצאה
לטייל והגיעה, מכורח ההרגל, ל"סמטה הלבנה". מתוך שהגיעה נכנסה,
מתוך שנכנסה שתתה, מתוך ששתתה נשתכרה ומאחר שנשתכרה באתי אני
ונטלתיה לביתה.

השכבתיה במיטתה והחילותי חולץ נעלה. החלה זעה וממלמלת מתוך
ערפול, "איך הוא?"
"מי?" שאלתיה.
"בעלה..."
"בעלה של מי?"
"בעלה של אשתו, היתי רוצה לפגוש אותה."
"הניחי את ראשך על הכסת ואכסך".
"היא ודאי יפה".
"נסי להירדם דינה יפתי ובבוקר תשתפר הרגשתך".
לפתע בכתה "אני לא רוצה לרדת מהפסים".
החילותי מלטף את מצחה "את לא תרדי מהפסים, את בחורה מוכשרת
וחזקה וצעירה, שנותיך לפניך".
"אף אחד לא מבין אותי" המשיכה.
"נכון, אך ישנם המבינים את התחושה של 'אף אחד לא מבין אותי'.
גם בזה יש מין הנחמה ואולי עוד יותר. אמר דה קוסאד, 'אלוהים
אינו מנחה את הלב על ידי רעיונות אלא על ידי כאבים וסתירות'."
עיניה היו עצומות, קמתי. "אל תלך אנשל, בבקשה הישאר". רווח לי
שמזהה אותי, אמרתי "אני אשאר כאן, נסי לנום יפתי." צייתה ואחר
נרדמה, לא לפני שמלמלה "יפה היא בשמלה לבנה..."

"וסוכר יש מספיק?" סוף, סוף חייכה, "ולמה צחקה?"
"ברם תמיד אמר שכשהוא מדבר אתך הוא בטוח שעוד יש חולות בתל
אביב."
"לא אכחיש ששיבה זרקה בשערי. וחלב יש מספיק? אנו הזקנים איננו
רגילים להכין קהווה בחלב."
"בין כה וכה עוד לא חזר אלי חוש הטעם."
"יפה השבת, כדיפלומט."
הרצינה דינה "אני מצטערת שהטרחתי אותך כל כך..."
"הבל יפתי." קטעתי אותה "מזה שעה ארוכה תרתי אחר מישהו שיצלני
מלהג פטפוטיו של מגנטה ליפשיץ" ולעצמי אמרתי "מה חבל שליפשיץ
זה אינו כאן בכדי לשמוע עקיצתי זו אותו".
שוב הרצינה "בבקשה אל תספר לברם."
"לא אספר אך סופו שידע".
"ידע, ידע. לא ידע, לא ידע."
"נערתי, לגמי במהרה מהקהווה שכן הנך מתחילה להישמע כסופר זקן
ומדושן עונג."
שתקה. "אני לא התכוונתי להשתכר. ודאי הייתי נוראה."
"הבל יפתי, בשיכורה חיננית ממך לא נתקלתי מימי, ומכיר אני
שיכורים לרב." אמת דיברתי, יפה היתה דינה בין גילופין, יפה
ונוגה.
"עתה אלך אך לא לפני שאהיה סמוך ובטוח כי תשיבי לי ביקור
גומלין." הבטיחה. "אם כך, היי שלום והרגשי טוב. אינך צריכה
ללוותני, אמצא את דרכי ואצא."
"תודה" אמרה דינה.
"על לא מאום" השיבותי. השפילה מבטה והלכתי. לברם גווידו לא
נודע המקרה ואף לאף אחד לא נודע.















"לא, זה לא האפור. כי האפור נולד מהשחור והלבן. צריך צבע אחר,
נטרלי, כמו שוויץ. בלי מחויבות לשחור או ללבן, כמוני. סגול, כן
אני מרגיש סגול. זהו השיר הסופי,
אני אוהבת שחור
אני אוהבת לבן
אבל הכי אני אוהבת סגול.
אני יושב בסגול, קל ונוסק אל על ומגיע לאופקים חדשים, אחרים,
שרגל אדם לא דרכה בם וכל זאת מפני שהם לא על הקרקע. כמה כייף
לרחף, לבד. בין זיכרונות שנראים לפתע לא שלי. ולכשאתעייף ארד
בין הבריות שהרי אוהב בריות אנוכי. זה כמו להיות שיכור,
וגבריאלי היה אומר "שיכור מדעת". אני לבדי בסגול. בודד
בסגול."

המכתב לא נשלח ליעדו.





שחזרתי לביתי כבר ירד הליל. הלכתי עד שפגעתי באדם צעיר שהיה
כותב כתובת על קיר כדלקמן, "בני אנוש - קחו!". התקרבתי, האיש
לא הרגיש בי. "מתכוון אתה לבני אנוש או שמה בני אנוש?" הבחור
קפץ בבהלה כך שיכולים אתם להבין מדוע נמרח כמעה סימן הקריאה.
"זה בני" השיב העלם לכשנתעשת.
"איני בטוח שיורד אני לסוף דעתך אך עוד אומר שזו אמרה חזקה".
"תודה" הודה הנער ואחר הוסיף "אתה חושב שצריך לנקד... שלא
יחשבו שזו כתובת סיעודית או משהו כזה".
אמרתי "גם אם תנקד יחשבו שזו כתובת סיעודית". התשובה לא סיפקה
אותו, הוא החל מתרחק ובוחן את יצרתו כאומר, "דבר מה חסר".
"אולי תחתום?" התלתי בו. עתה חייך אלי, היה בחיוכו משהו מוכר,
מתנשא ועם זאת מפוחד ונבוך. אמרתי "היה לי נעים מעוד להכירך
אדון..."
"קינמון". לחצנו ידיים
"נעים מאוד, גבריאלי".
"אנשל גבריאלי?"
"אכן אנשל. אדוני מכיר אותי?" שאלתי בצניעות מזויפת של
סופרים.
"לא" השיב רם קינמון "אך ידידה משותפת לנו".

מאחר ואותו היום לגמתי זה מכבר כחצי תריסר כוסות קהווה,
נתרציתי לקבל את הזמנתו של רם לעוד ספל קהווה אחד בביתו.
רם זה בחור מצחיק. בקורות, טענות, מענות וקובלנות יש לו לכל.
ישבנו, שתינו, אמרתי "ומה אתה עושה כשאינך כותב על קירות?"
"אתם המבוגרים תמיד פותחים כל משפט בוו החיבור, כאילו כל החיים
שלכם זה רצף אחד ארוך. אני מזכירה בחברת מחשבים ומורה לדרמה
יוצרת לגילאי עד עשר."
"יפה"
"נאה"
"יאה". צחקנו, אמרתי "אוהב אתה לצייר?"
"מדי פעם".
עמדנו והבטנו על תמונת אדם ספק מבוהל ,ספק נבוך, ספק רגוע, ספק
מבועת, ספק משלים. בכלל, ספקות רבות היו בעיניו ובגווניו.
למשל, פיו אדום חיוור וכן החלק שבין עינו הימנית לגבה. גווני
פניו נעו בין שחור, כחול וצהוב, וירוק. כחול חזק מעל אוזנו,
ואוזנו עצמה צהובה שחורה, מעט ירקרקה. אמר רם "נסתי לצייר את
הבעתו של אדם המביט על הציור הזה."
"מצייר הנך יפה". ישבנו חזרה. "ומה אתה אומר על ידידתנו
המשותפת?"
ישב רם וניסה למצוא דבר מה לומר שיסכם את נושא דינה שבגינו
נתכנסנו. ניתן לראות שאינו מעונין לשוח בה. לבסוף אמר "ידייה
יפות".
"אוהב אתה ידים?"
"ברור שידיים הם האיבר המעודן והענוג ביותר בכל גוף האדם. גם
ידיו של ידידך ברם גווידו נאות."
"מחבב אתה את ברם גווידו?"
"אינני מכירו"
כשאנשים כרם אומרים על משהו 'אינני מכירו', מתכונים הם לומר
שאין הם רוצים להכירו. אמרתי "מבחינה אומנותית נתכוונתי?"
"הוא כותב טוב. אם כי תמיד יש לו מן..."
"מן..."
"מן חוסר בהירות. לא, חוסר התחשבות. חוסר התחשבות בממד הזמן.
כאילו הוא מעל הזמן, וזה ללא נכון, כי עם הזמן דברים כן
משתנים."
ראיתי שגם בברם גווידו אינו רוצה לדבר. אמרתי "בעיה זו היא של
סופרים רבים ואולי מייצגת היא משאלת לב?"
"הבעיה היא שכבר אף אחד לא מסוגל לכתוב משהו מובן. הכל רמזים
ודברים מעורפלים, דו-משמעותיים. חושבים שככל שאתה פחות מובן
אתה יותר מתוחכם."
"ובני אנוש - קחו! זאת פרודיה עליהם?"
"בערך, שינסו להבין למה התכוונתי."
"ולמה התכוונת?"
"לא יודע, חשבתי על זה בירקון. אבל אני סומך על האנשים שימצאו
פרוש מתאים. אנשים תמיד יבינו מה שהם רוצים להבין." סיכם
והמשיך "אם כבר יש כאלה הכותבים ברור אז זה או על פוליטיקה או
על מין או איזה אוטוביוגרפיה שערורייתית. לפעמים אני חושב
שבמקום שהאומנות תשפיע על המציאות, המציאות משפיעה על האומנות.
קח למשל את האמריקאים, אם לא היתה להם את מלחמת וויאטנם הם היו
מתאבדים או משהו כזה. כל שבוע חייב לצאת איזה סרט על איזה יוצא
מלחמת וויאטנם שמשתולל. עוד מעט יעשו סרטים על יוצאי סרטים על
מלחמת וויאטנם. ניתוח פסיכולוגי קומי על הטראומה שהם עברו בזמן
צילומי סרטיהם על מלחמת וויאטנם. אין תיקווה למין האנושי" סיכם
שוב.
אמרתי "לעתים חביב עלי הקולנוע רק משום שמשמש הוא אמתלה לזוגות
צעירים להיפגש בו."
"אז לא משנה איזה סרט מוקרן בכלל."
"משנה ויותר, שאם רואים הם קומדיה, עוברים חייהם בצחוק, אם סרט
מלחמה, נלחמים, אם רומנטיקה ואם אימה, אם דרמה ואם זימה. הכל
לפי בחירתם, וככל שמעולה בחירתם ומעולה הסרט שבחרו בתחומו, כן
ייטב." נזכרתי כי ברם גווידו ודינה, סרטם הראשון היה מחזמר.
אמרתי, "דברים רבים בעולמנו שלא תמיד נראה לנו צורכם. למשל
חוקי ההלכה, לכאורה מסתמנים הם כלא מודרנים ושאינם עומדים
במבחן הזמן. אך אמת נסתרת חבויה בם, בכל חוק וחוק, בכל דור
ודור. אמר לי פעם יהודי אחד, וכי מה כל כך ניסתר באיסור לנסוע
בשבת, חוק זה מציג את אלוהים כמכמונת מהירות. השיבותי לו, מי
שנסיעה לדידו היא אך ורק אמצעי תחבורה יחשוב כך. אך מי שסתם,
ולא סתם אמרתי סתם, אוהב ונהנה לנסוע, יחשוב אחרת. ומי שאוהב
ורוצה ילדים חייב שתהה בו תיקווה למין האנושי."
נתעורר רם "ילדים, אפילו בילדים ובספרות הילדים פשה הריקבון.
ספרות הנוער ריקנית עתה מתמיד. מספיק רק לעיין בכותרות
הספרים... 'יומנה של נערה בת שש עשרה' או 'הנשיקה הראשונה של
פייפקה."
"הפגישה העיוורת של רסקולניקוב"
"אנה קרנינה מלכת הכיתה" צחקנו, ואחר פסקתי ואמרתי "ארכה שעתי
והנך חייב לי ביקור גומלין. שלום".
נחפזתי לצאת משום אנה קרנינה. אנה קרנינה גלתה לי את סודה של
דינה, למה נתכוונה כשאמרה "אינני רוצה לרדת מהפסים". איך משפט
אחד יכול לכלול בתוכו שני קטבים מנוגדים כמו מוות וחיים.




עוד מכתב

נקלעתי לדירתו של ברם גווידו. דפקתי על הדלת, קרא לי להיכנס,
פתחתי וקפץ עלי אנשל הכלב. הביטו אנשל באנשל וחייכו. הביט אנשל
על ברם גווידו וראה אותו, פניו קשות, עפרונו בין ידיו וקצה
עפרונו בפיו. כתב הוא לדינה.
"לכאורה אותו הדבר אבל הפעם זה שונה. אני רואה אותך מעשנת, אני
שומע שאת משתכרת וזה עובר מעלי. אל תשאלי אותי למה אני מתכוון,
זה מסובך להסביר מפני שאין לי צורך להסביר. לפעמים אני שחור
ולפעמים לבן. ולפעמים אני סגול וירוק וצהוב ועייף, כל כך עייף.
לאה זו המילה, מילה כבדה. בואי אלי כלה ולכי מעמי אמי. כמה
עברנו. ידי כבדה, ובכל זאת אמשיך להביט בנו ממעוף הציפור. אותה
ציפור שעפה עתה בגובה נמוך, זו ציפור שעפה באדמה, ציפור
מתחפרת. כמה עברנו וכמה נשארנו באותו המקום.
אני אוהבת שחור
אני אוהבת לבן
אבל הכי אני אוהבת מקל.
אין זוהי פרודיה על עצמי דינה, לשיר הקודם קראתי השיר הסופי
ואילו לשיר זה אני קורא השיר האין סופי. כי זה מה שנותר
מהסוראליזם, אין סוף. אין סוף גוונים, אין סוף ממדים, אין סוף
אפשרויות. נלאתי."
לא נשלח.




ביקור גומלין

דינה זיכתה אותי בביקור גומלין ואף פרחים הביאה ואף תה שתתה
ושוב התנצלה ושנית הודתה, וסימה את התה וחייכה והלכה. כזאת
ראיתיה לאחרונה.

וברם גווידו? עם פרוץ האינתפדה קיבל ברם גווידו עבודה מעם
העיתון בו הועסק,  לסקר את המרי שבשטחים הכבושים מנקודת מבטו
האנושית. בכל בוקר, מסוק וטייסו עומדים לרשותו ואחר הצהריים
חוזר לביתו ומשבץ רשמיו ברשימותיו. גם כוונות יש לאגדם לספר
אחד. מבוקר עד ערב עובד ברם גווידו ומשקיע עצמו בעבודה, אפילו
לחתונתם של רם וחיככיה לא בא. את דינה אינו רואה, אינו כותב לה
ואף אינו שומע עליה. עסוק הוא עתה ברומו של עולם או לפחות
ברומה של מדינה.
וגם דינה אינה מיידעת את ברם כי פרי ביטנה מזרעו יבקע. לימים
תיוולד לה בת, ותיקרא את שמה בישראל כדת. אל שום שמחוץ
לנישואין נולדה שלא כדת משה וישראל.
מתרחקים ברם גווידו ודינה בגופה ומשתנים במראם. ארך לה שערה
וצימח לו זקן.







נמשל

ובכן, מה משמש לנו החיזיון בו נגלה לנו עתידנו ורואים אנו את
סוף דרכנו?
משמש הוא לנו הוכחה. כשרואים אנו את סוף הדרך אנו מתבלבלים
ומקבלים את האשליה כי הדרך עצמה אינה משמעותית. אולם החלון
לעתיד מראה לנו כי המטרה, חשובה ככל שתהה, כאין וכאפס היא
לדרך. כשם שנמשלו של משל זה על ברם גווידו הינו שהנמשל דבר
חשוב הוא, אך חשוב מימנו המשל. כשם שהחיים הם משל שנמשלו
המוות, המוות בו מעשינו נמדדים מעל כפות המאזניים בבית דין של
מעלה הלא  הוא בית דין של זיכרונות. וכי המוות חשוב יותר
מהחיים? כשם שאני מנסה להסביר, שלא צריך להבין.
נמשלו של משל זה, ולכל משל הוא מתאים, שלא צריך נימשל. צריך
לחיות את הכתוב ולא לכתוב את החיים. לחיות את הכתוב ולא למות.

וכשתגיע כדת לפרקה, ותעמוד על דעתה, אתן לה מורשת מכתבי אביה
למען תיקרא ותדע חפותו. כי הבין ברם גווידו שהדלת הפתוחה סגורה
היא ההחלטה. לכן עוד מכתב אחד כתב ברם גווידו לפני שנהרג
בתאונת מסוק קטלנית בשומרון, אינני יודע אם נתכוון לשלוח אותו,
ואם אכן נתכוון, היה מספיק לעשות כן, וזאת משום שנהרג עוד בטרם
הספיק הדיו להיספג בניר. כתב,
"אני אוהבת שחור
אני אוהבת לבן
אבל הכי אני אוהב אותך

ברם"

נחתם ונישלם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חי רק כדי
לראות את שר
הטבעות: שובו של
המלך


אחד שאוהב
טרילוגיות


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/1/01 15:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי כץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה