קבענו להיפגש למחרת. רציתי להופיע עם החלוק הלבן עם הסמל האדום
של קופ"ח (היום, אם יוקז דם על חלוקי האחיות, צבעו יהיה צריך
להיות כחול-ירוק בהתאם לחידושי צו האופנה האחרונים).
רציתי ללבוש את החלוק, רק בשביל התחושה שאוכל לשאוב מעידו,
אולי עוד מנת דם כחלחלה, ואז, יהיה לנו מכנה משותף רחב יותר
מאשר לנסות ולדבר כל אחד על משפחתו, תחביביו, העבודה והמצעים
החדשים במבצע ברשת "תישן". ברגע האחרון, הסרתי את החלוק (ואת
המחשבה המגוחכת), לבשתי חולצת טריקו וג'ינס פשוט. התבשמתי ב
"אריס אריס" רענן והעברתי מברשת כחולה על גבי שער הדבש שלי.
חייכתי למראה ויצאתי.

חזרתי לקחת את מפתחות הלבנה וחייכתי שוב אל המראה. היא חייכה
חזרה ונעלמה מאחוריי בטריקת דלת כבדה.
הוא חיכה לי בכניסה לקולנוע. הוא לא חייך. אמר שלום ושאנחנו
מאחרים לסרט (בתקופה ההיא כבר הפסיקו לשדר פרסומות לפני
ההקרנה, וכל מי שאחר היה מפסיד את ה"בקרוב"). הפופקורן הושט לי
בזריזות לי אחת, הפחית ליד השניה ותוך כדי דחיפה מזרזת בכתפי
השלישית.

התיישבנו והסרט החל. מכונית גולשת על כביש אפור, מתנגשת
בעץ...


הכתוביות חולפות על-גבי המסך ומורידות מערך התאונה המחרידה שזה
עתה התרחשה לנגד עיניי, עינינו. הבטתי בו, בדיוק כשהופיעה
המילה פרודיוסר. כעת חייך וחפן את ענני העמילן המטוגן בכפות
ידיו העדינות.
הוא גמע את התמונות, הצבעים, הקולות והמוסיקה. לא הביט בי
אפילו לשניה, כאילו היה מוקסם מארץ חוץ ונטרל את כל הסובבים
אותו מכל הפרעה. אני הוקסמתי מן המעמד. מעט מאד גברים יודעים
להעריך אמנות כזו. ההכללות הן מגוחכות, אך אז הן היו כה נוחות
בכדי לייחד את הגבר שישב לידי, את הזיפים שהבהיקו באור המרצד
על פניו של היושב לידי, של הנושק לי, של מתנת האהבים שלי, של
האהוב שלי.

הסרט הסתיים. הוא שאל מתוך נימוס אם נהניתי (מודע לכך שהיה
שקוע בסרט יותר מאשר בי). אמרתי שכן. הלכנו לאכול בקפה
איברהים. הוא שתה קפה שחור, אני הזמנתי סטייק לבן (ג'אז איז
פריז אנד פריז איז ג'אז). הצעתי לו סיגרית "סנהדרין". הוא נטל
אחת והצית לי את השנייה. ידיו רעדו כשאחז בסיגריה הארוכה.
אחזתי בקצה הפילטר הלבן, נוגעת קלות באצבעותיו המרטטות וציירתי
כוכב צהבהב, תוך שאיפה ארוכה של רעל (הנקשר להמוגלובין שלי
והמונע קשירת חמצן כל כך חיוני והכרחי לקיומי, כאן. מולו).

לא דיברנו כמעט. היה בו כל מה שרציתי שיהיה, מבלי שיביע זאת
במילים, משפטים או טונים מסוימים. אני חושבת שטעיתי שלא שכבתי
עמו בפגישה הראשונה (בשחזור לאחור טענתי שהייתי פושטת את החלוק
כבר של אלונקת מד"א כשהמחט עוד מוצצת את דמו המלכותי). כנראה
שהייתי תמימה, מוקסמת ובעיקר רצון להרשים ולא להירשם בתור
הארוך של הרשימה בשחורה.

הוא מאוד נהנה באותו ערב (לפחות כך טען). פטרתי אותו ב"כנ"ל
אני" וסובבתי את מפתחות הרנו הלבנה. כולי נכונה להכנס חזרה
לכסא הנהג, ללחוץ על דוושות הגז והבלמים, להוריד את
ה"הנדברייק" העצור ולהסיט את ידי האיתות שמאלה וימינה. והוא
ביקש להתקשר אליו למחרת. הואחוזר בשבע מהבסיס.

הוא לא חיכה לתשובה ממני, חבש את הקסדה, רכס את המעיל ובתנועה
מהירה נעלם.
ועוד איזה נעלם.
אני זוכרת את עצמי מתקשרת פעמיים בשעה, 3 פעמים ביום, כל יום.
כל שבוע. (השגתי את המרשם מהאגודה ל"אופי הנשי המטופש"- אה"ה.
הצמדתי את הנייר אל המקרר, וכמו בלקיחת אנטיביוטיקה, נאסר עליי
להפסיק את התהליך).

עבר חודש. הטלפון לא צלצל. עידו הופיע בדירה שלי ברח' "עוזי
משולם" באחת ועשרים בצהרים. "בואי לאכול, יש לי קסדה, רק תיקחי
מעיל". ההפתעה הייתה גדולה.
כמעט גדולה כמו מעיל הדובון הכחול ששמתי על החולצה הקרועה
שלבשתי. חבשתי את הקסדה, אחזתי במותניו וזינקתי בפראות על מושב
ה"בוזוקי" הישנה. נקשנו זה בקסדתו של זו, לוודא שיש חומר חי
בתוך הקונכיות האדמוניות.

"אני מצטער שלא התקשרתי. הייתי נורא עסוק. הייתה לי הרבה עבודה
בבסיס". חייכתי. איזה תרוץ כובש, איזו ארשת אמיתית ומתנצלת.
והכל בשבילי. רציתי נשק אותו באותו הרגע כאות על אסירות התודה
שרכשתי לגבר העסוק, הטרוד והאחראי שיושב מולי. עצרתי עצמי,
כיוון שהיינו שקועים בלעיסת ספגטי נוסח יהודי אתיופיה במסעדת
"אדידס אבבה".
ולא קרה כלום. בדיעבד, הייתי צריכה להיות זהירה כבר בפגישה
הזו. אך מכאן והלא דרכינו רק הצטלבו בתדירות גבוהה יותר
(π במקום π 2), לא ראיתי את הדרך השגויה בה בחרתי.
סבורה הייתי, שהטירה על ראש ההר הניצב מולי הנה ארמון, ורק
במחצית הדרך החלו להתעופף עטלפים מסביב, תנים יללו והארמון
נראה קודר, שחור ומכושף.