"פרח, הפרח של המושב". נירה המורה צעקה, מושכת באפה.
לידה אני שומע את עוז וצחי מדברים בקול שקט. אך זה קרה ומה הם
יעשו.
מה הם יעשו. כנראה שהם יצרכו למצוא מישהו אחר להתעלל בו.
זה מוזר אך שאני מודע לעירמות החול המצויות עלי ואני לא נחנק.
זה בטח בגלל שאני כבר מת.
עליתי על מטען צד בלבנון. נסענו על הציר ל"קאוקבה" שזה חור
שאפילו אלוהים לא מכיר והמניאקים המחבלים האלה פוצצו אותי בשלט
רחוק. טוב לא רק אותי גם אודי החובש נהרג וגם שני מילואימניקים
מגבעתי.
אני לא מבין למה בכלל מערבבים אותנו, גולני וגבעתי. מה זה
אינטגרציה. לא בשביל לפגוע אבל לדעתי כל מין צריך להישאר אם
המין שלו. הגיוני, לא?
אני שומע את נורית בוכה. מסכנה אני ממלמל בלי קול ולא מרגיש
אפילו קצת עצוב. בטח בגלל שאני מת.
אם נורית הייתה יודעת את זה היא בטח הייתה אומרת כמו תמיד שאני
קצצצת אנטיפט ובגלל זה אני לא
אומר לה שאני אוהב אותה ושבכלל בגלל שהורים שלי התגרשו בגיל
שש אני לא סומך על אנשים.
אבל זה בכלל לא זה היה באמת בגלל שאני לא אוהב אותה אז מה
להגיד לה סתם.
אחרי שהיא הייתה גומרת ומרטיבה אותי בכל מיני חומרים מגעילים.
היא הייתה רוצה להתחבק ושנתנשק ואני כל מה שרציתי היה להיכנס
למקלחת ולשטוף מעלי את כל האיכסה.
אבא שר קדיש. מין שיר עצוב כזה שאומר שאני חוזר לשמיים ואני
עכשיו בחסות האל כי הייתי צדיק.
לא יודע על מה הוא מדבר. צדיק אני בטח לא. ואני פה כבר יומים
ולא ראיתי את הפנים של אלוהים בשום מקום. אולי הוא יושב באיזה
פאב של אלים ומתחיל אם איזה אלה כוסית ובגלל זה הוא לא כאן.
אני מתחיל לצחוק. אלוהים עם זקן לבן כולו מקומט מגיל וחוכמה
מתחיל אם איזה כוסית בלונדינית.
האנשים למעלה ניגשים אל האבן שמונחת עלי  ושמים עליה אבנים
קטנות ופרחים.
כולם ניגשים. אפילו מיכל שאף פעם לא שמה עלי. כל מה שלא עשיתי
לא עזר לי. פעם אחת היא הוציאה שיר חושפני שכתבתי לה והקריאה
אותו בחיוך מלגלג לכיתה. באותו הרגע התפללתי למות.
"סליחה", מיכל אומרת"  לאבן הקרה. "אך עזבת אותי, אך." היא
בוכה.
לא נורמלים אנשים אני אומר לכם. לפני זה המנהל אמר שהייתי
תלמיד עם פוטנציאל אחד כזה שכל המורים אהבו אותו. שקרן, צבוע.
שנא אותי הבן זונה. "אתה טיפש או מה?" היה צועק עלי בכל פעם
שעיפו אותי מהכיתה.
דביל, מפגר, אוטיסט היו עוד מילים באוצר המילים שלו כלפי.
פוטנציאל, אה.. בגלל זה בכיתה יוד הוא קרא לאימא שלי ואמר לה
שאני יכול להמשיך ללמוד אבל לא במקום בו הוא מנהל. כמה שאימא
לא בכתה, התחננה, ביקשה זה לא עזר. מניאק.
ככה זה אחרי שאתה מת כולם אוהבים אותך, אתה נפלא מדהים, יפה
ואהוד על חבריך.
למות זה להיות פופולרי.
"תודה" אני שומע במהומהם מעלי. אלו הזוג הזה משפרעם שהבת שלהם
קיבלה ממני את הכליות.
לא שהפריע לי שיקחו לי את הכליות הרי אני כבר מת ולא ממש צריך
אותם. אבל לתת אותם לילדה ערביה שיום אחד תביא עוד כמה כאלה
לעולם. מחשבה מחרידה. אם החבריה מהמפלגה ישמעו את זה הם יעיפו
אותי כמו טיל.

קול הפסיעות מעלי נשמע היטב. הם עוזבים שתלו אותי באדמה אם אבן
כבדה מעלי כדי שלא אוכל לצאת ועכשיו הם עוזבים. חוזרים לבתים
הקטנים שלהם. קופסאות מחניקות. הם יפסיקו להציג את הזוג
המושלם. הגבר ילך לסלון לראות אך נגמר המשחק בין הפועל תל אביב
וביתר ירושלים ימח שמה. והאישה תיגש למטבח ותתחיל לצרוח שהיא
עושה את כל העבודה בבית ונמאס לה לאסוף את הגרביים המסריחות
שלו מהרצפה ובכלל צריך להוריד את הזבל. וכל הילדים יחזרו הביתה
מבית הספר וקולותיהם ירעימו את הבית. הגבר מרותק למשחק יצרח
שזה לא אפשרי ויכניס איזה סטירה אלימה בשביל החינוך.
ככה זה. חושך שבטו שונא בנו, לפי זה אבא שלי מה זה אהב אותי.

כבר כולם הלכו. רעם המכונית האחרונה נשמע מרחוק. חלקם הולכים
לשבת עלי שבעה. זאת אומרת לאכול ולשתות על חשבון ההורים שלי
במשך שבוע בתמורה הם יחטטו בחפצים שלי ויבכו הרבה.
אחר כך הם יסתכלו על התמונות שלי ויגידו כמה שאני יפה ונורית
תבכה ותצרח ותספר לכולם שאהבתי אותה נורא ובכלל רצינו להתחתן
אחר כך היא תקפוץ לדני המציל ותמצוץ לו חזק כדי להתנחם. הם
יתחבקו ונורית תשאל אותו אם הוא באמת אוהב אותה או שזה סתם
זיון. שהוא עושה לה טובה כי אני מת. כדי לעזור לה.
כבר די נמאס לי להיות פה. אני נורא מקווה שאלוהים יצליח  כבר
להשכיב את ההיא מהפאב ויבוא להוציא אותי מכאן. זה לא שאני
קלסטרופובי או משהו כזה. פשוט נורא, אבל נורא מגרדת לי האוזן.