יומן: יום ראשון, 4 בנובמבר 2001.
02:27
סלט אחד גדול, לא כולל טיפ ודמי שירות... התשלום בגעגוע.
סלט אחד גדול, זה מה שיש לי לומר על התחושות שלי בזמן
האחרון... הכל מתבלבל לי גם בגוף וגם בנפש, דברים שהיו ברורים
הופכים שבירים ואני הופכת פגיעה ועגמומית...
רצף של כל כך הרבה דברים, טיילנו בשבוע האחרון כל כך הרבה,
היינו באוהל רבין בירושלים בכפר אדומים בביקור במכינה אחות,
שפגשתי בה חברים שלי, ופתאום מצד אחד נראתי מנהיגה, אבל הרגשתי
כל כך קטנה, כל החברים שלי למכינה התפזרו להם ונפוצו ברחבי
ירושלים, וכל הגיבוש והקבוצה והאיכות והחברה נגוזו להם לאנשים
קטנים, והייתי כל כך בטוחה שאנחנו נהיה מאוחדים שאני אוכל
להביט לחברים שלי בעיניים ולהציג להם בגאווה את חברי למכינה,
אבל לא היה את מי להציג, מתוך 50 ח'ברה נשארנו 15... היתר הלכו
ובאו משך כל היומיים... ואני הייתי עסוקה לילה שלם בעידוד
המדריכה שלנו, ובניסיון (שדווקא עלה יפה) להסביר לה ששיחת
בירור לא תעזור וזה צריך לבוא מאיתנו...
וכשכבר חזרנו הבייתה למכינה אני הייתי סחוטה מויכוחים
פוליטיים, מאיסוף האנשים, מהרעש והמהומה, והקור המזוויע של
הבירה שלנו... אח"כ באה סערה גדולה, גשם של האשמות ניתז לכל
עבר, "מילאת חירום" שעלתה נתנה לנו מבט חטוף לקרע שמתבסס לו
בין "השקדנים" ל"חפיפניקים", ואני פשוט לא רציתי להיות בשום
מקום, אח"כ ירד גשם; איתו ירדו המועקות וחזרנו לשיגרה של
לימודים פעילויות ושאר ירקות... נרגעת, הרוח שכחה.. אוטוטו
יוצאים לניווטים לכיוון יזרעאל, העמק שלי, שאני מכירה כ"כ
טוב...
ויצאנו לניווטים... אני נבחרתי להנהיג חבורה, נווטת ראשית על 5
ח'ברה... ואיך לעזאזל אני עושה את זה? היום הראשון היה מזעזע,
לא התנהלנו כמו קבוצה רבנו כל הזמן על איך ללכת, ובסופו של דבר
לא הגענו לכל הנ"צ שלנו (נקודות ציון)... האכזבה הייתה גדולה,
ולי זה נראה כמו עוד חלק מרצף האכזבות של השבוע...
כל כך התגעגעתי לגבר שלי, כל כך רציתי להיות איתו, שיחבק אותי
ויגיד לי שהכל בסדר, להעלם... היום השני של הניווטים היה
מדהים, עברנו הרים וגבעות רצנו כמו מטורפים כדי להגיע ראשונים
(לא הצלחנו, הגענו שניים...) ניווטנו כמו בני אדם, כל הלקחים
מיום קודם הופקו... ונהנתי כ"כ, על ערימה של עוגיות ותה מהביל
הבנתי שאלו החברים שלי, לטוב ולרע לקור ולחום ליובש ולזיעה...
וחוץ מהשפשפת שהתחילה להציק לי (פעם ראשונה בחיים שלי שהייתה
לי, פעם ראשונה ששמעתי על דבר כזה אצל בנות) הרגשתי עוצמה...
הנאמנות הזו לחברים, לקבוצה שהתגבשה בי, הממה אותי... איך בזמן
כל כך קצר האנשים הללו הפכו להיות חלק מהחיים שלי איך הם
משפיעים עלי כ"כ הרבה?
ובכל זאת... הבאגיז שלי הציקו לי, ידעתי שאני לא אוכל לנסוע
ככה לשום קיבוץ ושיש לי כמה סיבות טובות לקחת קצת זמן לבד,
לחשוב... לקחתי את התיק ואחרי כמה אישורים נסעתי הבייתה,
הקבוצה המשיכה לסופ"ש בקיבוץ ואני הגעתי להורים...
ואז החלו הגעגועים לכל דבר שזז, המקום הזה לא עושה לי טוב,
התגעגעתי לחדר שלי במכינה, התגעגעתי לחברים שלי במכינה, לחברים
שלי, לגבר שלי... וכל הזמן הבאגיז האלו מעצבנים לי את הירכיים
בשריפה שאין לה סוף... ועם הגעגועים באו המחשבות...
עוברת עלי ועל הגבר שלי תקופה כל כך טובה אנחנו פתוחים וכנים
אחד עם השני הוא אומר לי דברים שלא אמר מעולם, ומקשיב ומשכיל
להבין את כל מה שאני אומרת... ובכל זאת המאהב שהיה לי נכנס לי
לראש, החשש הזה לפגוש אותו, שאני לא אעמוד בפיתוי מפחיד
אותי... אני אוהבת את הגבר שלי, אבל הרציו עדיין לא מאשר את מה
שהלב יודע... שהגבר שלי הוא הגבר שלי, שהוא האהוב, הוא המאהב
והוא הכל ביחד, ועל אף שישנם יפים ממנו בסביבה, הוא האחד, רק
צריך לתת לזה קצת זמן... לא יכולתי לראות אותו, שבוע הבא אני
יוצאת חמישי שישי שבת ראשון (איזה כיף! לוקחים אותנו להצגת
תאטרון בת"א!) ואנחנו הולכים להיות יום ומשהו ביחד, רק אני
והוא, הוא הבטיח... שנינו גם ככה כמעט מתים מגעגועים... דיברנו
המון בזמן האחרון, ורק שיחות טובות, אמרתי לו דברים שלא חשבתי
שיש לי את האומץ לומר והופתעתי מהתגובה הבוגרת והמבינה שלו...
משהו השתנה בו בחודש שלא היינו יחד, ויותר קל לו איתי עכשיו,
הוא מבין אותי יותר... מכבד אותי יותר, מעריך אותי יותר...
ואני נפעמת ממנו כל פעם מחדש, גם כשהחברות שלי צוחקות עלי
ואומרות לי שהוא לא מספיק בשבילי... אני יודעת שאותו אני רוצה,
שהלב שלי שלו, שאני שלו... אז למה המאהב שלי מסתובב לי בכלל
בראש?
מארלי באמצע הלילה, היום הורדתי סקינים לרוב, ועכשיו הוינאמפ
שלי מעוטר בבוב על רקע מפל... משהו שירגיע את כל הסלט הזה בראש
שלי...
כל כך הרבה עבר עלי, כל כך הרבה קרה... בכל כך מעט, ואין לי
שהות לעכל, החיים שלי עכשיו אינטנסיביים ברמות גבוהות למדיי...
ואני צריכה זמן לעצמי, לנשום, לכתוב... ובמקום זה גם כשאני
לוקחת לעצמי חופש אני מוצאת עצמי תקועה במחשבות...
מחר אחזור למכינה מצויידת בבגדים חמים ושמיכה לחורף שפרץ שם...
הסיורים נמשכים... צריך להספיק ולטייל לפני הגשמים... ואני
תוהה מתי יהיה לנו זמן להרגע, להתרגל... להתביית.. גם אני
צריכה את זמן המכינה שלי, להיות עם הח'ברה על הדשא או סתם
לקרוא לזיוה של שמש חמה ונעימה... אוף אני מתגעגעת... כנראה
שאין מנוס מן הסלט...
תגובות:
נושא: סלט זה בריא
מאת: mr A
תאריך: 7/11/01 19:47
במיוחד כשהוא צבעוני, בכל מיני צורות וטעמים.
זנים שונים של מאכלים מרכיבים את הסלט
לא תמיד הבטן מסוגלת לעקל הכל ביחד. לא תמיד מתאים לשלב מלפפון
לעגבניה.. לפעמים מתחשק סתם איזה רסק עגבניות טעים.
אז... מה בעצם אני מנסה להגיד? אפילו אני לא הבנתי...
שבסך הכל, זה נקרא צרות של עשירים. כמה שזה נראה קשה
זה עדיף על צרות של עניים.
וחוץ מזה, כמה שהמכינה הזאת נשמעת טוב, לצאת לניווטים באיזורים
האלה כשהחורף בעורף נשמע לי קצת קשה ומטיש.אבל כמו שמבינים
ממך, כשאת עושה משהו מתוך אהבה,האהבה הזאת נותנת לך מספיק
אנרגיות להתגבר על כל הקשיים.
אז ברגעי משבר,כשלא תביני מה את עושה, ולמה... פשוט תחשבי מה
מניע אותך באמת.
נושא: jazzy`s girl: עדיף להתגעגע מלא להרגיש
בכלל...
מאת: erica baddo
תאריך: 7/11/01 20:19
לגעגוע יש ערך מוסף...
כשבאמת מחוברים למישהו שמחובר אליך בחזרה,
הוא חושב עליך בדיוק באותו הרגע שאת חושבת עליו.
עדיף להתגעגע מלא להרגיש בכלל...
יומן: יום שישי, 9 בנובמבר 2001.
ושוב בקופי-נט התל-אביבי...
הפעם מישהו ניגש אלי... ראה אותי רושמת ליומן... אמר שלא יכל
שלא להבחין בי ושהוא קורא שלי... והתחיל. איתי. מוזר... מאד
מוזר לשמוע קול מתרגש של מישהו שאומר לי דרך האפרכסת "אני לא
מאמין שאני מדבר עם Mיקי" או לקבל אי מיילים שהופכים לי את
הקרביים, או את האי סי שלי מתמלא בבקשות אישור מאנשים שהדרך
היחידה שלהם אל חיי היא יומן.
זה ממלא אותי אושר קטן, אבל גם ממלא אותי פחד... ולמה זה כל כך
מפתיע לראות שאני אמיתית? ולמה זה כל כך מפתיע לראות שאני בשר
ודם אנושית כמו כולם... וגם לי יש מראה חיצוני, הרי את הפנימי
כל מי שקורא יודע... ובמובן מסוים יש לו קלף הרבה יותר חזק על
כל מי שימצא אותי פה או שם, ויגלה אותי לאט לאט... קליפה אחר
קליפה. היומן שלי הוא עמוק (לעיתים הוא נוגע?) והוא הכי אני
שאפשר, אבל אי אפשר לחיות ככה החוצה כל הזמן, לפעמים צריך גם
לבלוע קצת את החיים ולתת למחשבות לרוץ, ואני לא יכולה להוציא
הכל כל הזמן, ממילא אנשים אומרים שאני אקסביציוניסטית כי אני
"חייה את חיי בחוץ" אז אי אפשר יותר מזה...
לא לקפה, ולא לשינוי, ולא ל"אני אהיה טוב יותר אלייך ממנו, הוא
לא מבין מה יש לו ביד" ואתה מבין? יומן? זאת אני? יומן?
היה לי לילה כל כך מדהים וכל כך מטורף איתו, הוא קורא דברים
שכתבתי ואומר שאני ממיסה אותו, הוא נוגע בי, מלטף את גופי,
מסתער על שפתיי בגעגוע שמפתיע אפילו אותי, מפשיט אותי וניצב
נדהם מול ה"מתנה" הקטנה שקניתי לו, ואיך שהיא יושבת לי על
הגוף, מבליטה כל טפח כל חמוק... ומוריד אותה לפני שאני מספיקה
בכלל לשאול אותו אם זה מוצא חן בעיניו... מלמל שוב ושוב "את
משגעת אותי, מדהימה..." ואני יודעת שהפעם זאת הפעם הראשונה
שלנו ביחד, שהפעם זאת הפעם הראשונה האמיתית שהוא יהיה בתוכי,
עד הסוף... מאז הניסיון שעשינו לפני שהלכתי לגניקולוגית (לפני
כמה חודשים טובים) לא היינו ככה, וגם אז רצתי מהר לשטוף את
עצמי שכדי חלילה לא אכנס להריון, אפילו שהרופאה אמרה שזה בטוח
בימים האלו שאחרי המחזור, אבל מי סומך על "הימים הבטוחים"?
ואח"כ קיבלתי מחזור והגלולות לא היו עלי, אז חיכיתי, ואז
נפרדנו... וכשחזרנו החלטתי ללכת על זה... להשמין, או כל הדברים
שהבנות הזהירו אותי מהם, ובכל זאת להרגיש אותו בי...
והלילה זה הלילה, בשביל זה הסתובבתי בחנות הלבנים למצוא את
הבגד הנכון, ללילה הכי נכון שיכול להיות... מתנה, הפתעה עבורו,
להיות הכי יפה שאפשר... והוא מסתער עלי, בולע כל סנטימטר ממני
בכזאת תאווה, שלא ידעתי מה נסגר איתי בכלל, ואיפה התחיל הפחד
ההוא... שמחלחל בי כבר יומיים... של "זהו, זאת הפעם שלך עם
גברים זה הניסיון האמיתי"... והוא לא מבין ממה אני מפחדת,
אפילו שהסברתי לו, שזה דבר גדול לאישה, ושעכשיו לא מפריד בנינו
דבר, אפילו לא חתיכת גומי... ומנסה להרגיע, ואני בורחת אל מתחת
לשמיכה אל האזור המוכר והידוע... מכניסה אותו אל פי, שם אין לי
ממה לפחד, גם אם יגמור כאן עשרים פעם זאת תהיה אותה תחושה
נעימה ומוכרת... והוא נאנק וגונח ומלטף, ושורט... ואני שם
למטה... יודעת שאני לא מתכוונת להתחמק...
ואומרים שנלך לישון... גם ככה שנינו עייפים, אבל הוא לא נרדם,
ונכנס לתוך גופי, ואני מרגישה אותו כמו שלא הרגשתי מעולם...
עמוק בפנים בתוכי, וכולי מבוהלת... לא יודעת אם זו הפלישה או
האיחוד או חוסר המוכנות שלי (כנראה) אבל זה משהו... ולפתע
התנועה מתחילה להיות מוכרת, וזה לא "גבר" ששוכב איתי, אלא הגבר
שלי, שאני כל כך אוהבת... שאני כל כך רוצה... והגוף נרגע, עד
סף מסוים, מספיק בשביל לגמור, אבל לא בשביל להיות שם באמת,
איתו עד הסוף... ושוב ושוב על המיטה שלו... עד שאי אפשר יותר
כי עייפים... ואני לא מתמסרת באמת, והוא מרגיש את זה, בקול
שלי, ברעד שלי, באחיזה שלי, בקולות שיוצאים מתוך גרוני, ואם זה
לא מתאים עכשיו תמיד יש לילה אחר... (!)
ונרדמים... ואני לא מבינה איך נתתי לו לחמוק, ללילה שלי, ללילה
שלנו...
ובאמצע הלילה מתקשרת אליו מישהי והוא מדבר איתה כאילו אני לא
קיימת... וקובע איתה למחר, ואומר לה שגם הוא מתגעגע... והיא
הרי היחידה שיודעת עלינו, ובכל זאת הוא רק אומר לה שהוא עייף,
כתירוץ ללמה לא להיפגש איתה (ב04:30 לפנות בוקר!!!) ואני
כועסת... לא מבינה מה זאת הגישה המפגרת הזאת, ואיך הוא אומר לה
את כל הדברים הקטנים שאמר לי, שמוכיחים לי שוב ושוב את
האינטימיות שלנו, את הביחד הזה... שהוא דיבר עליו, ואני כמהה
בו כל כך, שעוד נראה לי כל כך רחוק. ושותקת, מתהפכת לא מרשה לו
לגעת בי, ואחרי חצי שעה של תהפוכות הוא מוציא ממני את כל
הכאב... ואני אומרת לו הכל... והוא מציע להתקשר אליה, אם זה מה
שכל כך מפריע לי, ולי אין כוח להתווכח, לא הלילה, לא הלילה...
וחוזרים לישון... הוא מחבק אותי, גם כשאני לא רוצה. מתהפכת כל
הלילה... ואי שם כשהשחר כבר עולה אני מפייסת את עצמי, אני הרי
יודעת שאין ביניהם כלום, ואני יודעת שאפשר לסמוך עליו... מלטפת
לו את הגב בחיבה... מעסה אותו... ככה חצי שעה, משתדלת לא להעיר
אותו, והוא כנראה מתי שהוא התעורר, וכשאני מנשקת לו את הנשיקות
האחרונות הקטנות על הגב - אות סיום - הוא הופך אותי אליו,
וכורך את רגלי סביבו, ואני מרגישה את הנשימה שלו עלי, את הבל
פיו החם... ומתנשקים, ומלטפת לו את הגב, זה שהיה מופנה אלי עד
עכשיו... ומלטפת את רגליו, ואת מה שביניהן... ויודעת שעכשיו זה
הרגע הנכון... ושעכשיו אני בטוחה... (עד כמה שאפשר) והוא מבקש
בחצי לחש, את מה שאני מהרהרת בו באותן שניות... ואני כבר עליו,
מרגישה אותו הכי בעולם... על סף דמעות של שמחה... והוא רגיש
ואוהב, ומלטף ותאוותן מלא תשוקה, אלי, אלי, אלי! והוא בתוכי...
הכי שאפשר, וזה כל כך מוזר... והוא מחייך למשמע אנקותיי, למשמע
זעקות ההנאה שלי, שלא יודעות גבול בשלב מסוים, והופך אותי על
גבי, מתבונן בי מקרוב ומנשק אותי, ואני מתמכרת להנאה... לתחושה
הזאת של גבר, של גבר שלי... כי הנה כל מה שחששתי ממנו הופך
להיות אחר, ואמיתי, ואין לי ממה לפחד... החום שלו, שאף פעם לא
הרגשתי בגלל הגומי המטופש הזה שהפריד בנינו... נמצא בתוכי, בי
במקום שהוא הכי שלי, ועכשיו גם שלו...והולכים לישון, הכי
צמודים שאפשר... בבוקר הוא מבקש ממני שלא לחשוש ממנה, ושהוא
אוהב אותה, אבל אהבה אפלטונית בלבד... ושאין לי ממה לפחד...
ואני נענה לו, ובכל זאת, זכרו של המאהב שהיה לי מהדהד לי בראש,
והידיעה שאולי אפגש איתו אחרי שאלך, ואם אני אראה אותו, ואני
הרי נאמנה, למה בעצם הוא לא מיפה את האמת? כמו שאני כבר יפיתי
לא אחת... עבורו... להוריד את החששות שלו שעוד נשארו, מהפעם
הקודמת... ואני נאמנה, יודעת שלא אראה אותו כשיוצאת משם יותר
מאוחר, שאני אפילו לא אעמיד עצמי בפיתוי...
וכל השיחות שניהלנו, עלינו, עלי, עליו, על חיי שלי, על חייו
שלו, שלא הספקנו לסיים כי כבר הייתי צריכה ללכת, לנסוע ממנו...
כדי שחלילה לא יראו אותי... שלא יראו את הסומק על
פני...ומתנשקים נשיקות מתוקות חמוצות של פרידה... לפחות
שבועיים לא אראה אותו עכשיו... ואני יודעת שבכל זאת הלילה הזה
היה שלי, איתו... ובכל זאת, הצלחתי.
אז אני שלו, והוא זה שעושה לי טוב, והוא זה שחודר לתוכי, גם את
קליפות המעטפת של חיי, של היומן, של עטיפת הבגדים... הוא ולא
אחר, אני לא צריכה אחר... ואם ארצה הוא יכיר אותי בדיוק כמו
הדפים האלו, ואם ארצה אפתח בפניו כמו במילים הללו... אבל אני
זו היא שקובעת, אני זו שמחליטה... ואני החלטתי עליו, עלינו...
וגם על היומן... אבל לא הבטחתי עזרים נלווים, לא לי ולא לאף
אחד.
תגובות:
נושא: לMיקי
מאת: -The moon of sivil-
תאריך: 10/11/01 20:46
יכל להיות שהגבתי בעבר ליומנך וכתבתי לך כבר כמה מדהים את
כותבת.
ואולם מאז אני רק קוראת כל פרק בשקיקה לשמוע עוד על מיקי
המיוחדת ומה שעובר עליה.
היום הבנתי בעקבות גולשת אחרת כמה חשוב מידי פעם כן לקבל את
הפידבאק הזה של הקורא. הייתי רוצה לפחות שתדעי שיש עוד קוראת
קבועה שלך כאן.
שמאחלת לך כל טוב מכל הלב
תמיד.
וששמחה באושר שלך שתארת הפרק הזה ובחיבור הנפלא שלך עם הגבר
שלך...
נושא: Mיקי...
מאת: psycho girl
תאריך: 13/11/01 17:52
כרגיל ריגשת אותי ביומנך,
ונתת לכל הדברים המובנים מאליו, חיים ומשמעות.
את צדקת בכך שאנשים מתחילים להתנהג כמערצים,מעריצים ליומנך
כי אנו חיים בעולם שאפילו המפגש, החבור בין אדם שאוהבים ובין
עצמנו נהפך כדבר שגרתי.
ומתחילים פחות ופחות להעריך סקס,בכך שמוצאים את הרגשות
מהחוויה,מהחיבור האינטימי ביותר בין שני אנשים.
והופכים אותו לדבר מכני,וזה חבל.
אבל את מחייה כל נגיעה ונגיעה כל שלב ושלב כל דבר הקטן לגמרי
שורר חיים פתאום.
מקווה שתחדשי בקרוב..
נושא: הו מיקי.....
מאת: -A-19
תאריך: 13/11/01 19:20
קראתי, נפעמתי ואני ממשיך אל העבר, כמו שהבטחתי לך :)
צרי קשר בבקשה מתי שיתאפשר לך
-אני-
נושא: מיקי, מיקי...
מאת: קיטי
תאריך: 14/11/01 12:27
מקסים ומרגש, כמו שרק את יודעת.
כנה ואמיתי עד הסוף, עם כל פיסת מידע.
עם כל תחושה קטנה שלפתע מתבררת כגדולה.
החיבור האמיתי.
החיבור הסופי. סופסוף הוא הגיע.
סופסוף את שם. עד הסוף.
לגמרי. בלי מחסומים.
בלי מעצורים.
עד הסוף.
מתחברת עם כולך לאהבה שלך.
Body & soul
וזה כל כך יפה. וזה כל כך נעים.
וזה כל כך שלך.
אז תשמרי על זה.
ואל תחשבי, ואל תתפתי ואל תחפשי.
תהני ממנו.
תטעמי ממנו.
תאהבי אותו ותני לו לאהוב אותך.
כי זה שם.
כי האהבה באויר. בראש ובלב ובכל איבר ואיבר מגופך.
כי זה אמיתי. וזה שלך.
קוראת את היומן שלך, ברגשות מעורבים.
כל כך שמחה בשבילך. כל כך.
ודווקא בגלל זה תחושת החמצה קלה אופפת אותי.
כמה הייתי רוצה להיות שם עם הגבר שלי.
כמה.
אבל דווקא האהבה שלך. אחרי כל מה שעברת. דווקא אם לך האיר
הכוכב, זה מעודד.
כי מתוך כל השחור רואים את האור.
תלכי אחריו. תאחזי בו חזק.
תשמרי עליו.
כי זה שלך. כי הוא שלך. כי את שלו.
אוהבת.
קיטי
נושא: מיקי,היום סיימתי לקרוא את כל היומן שלך...
רוצה לתת לך חיבוק ענקי... מזהה בך, בהרבה מובנים גם את
עצמי.
מאת: erika badu
תאריך: 16/11/01 20:49
נושא: לMיקי
מאת: liza18
תאריך: 25/11/01 12:55
את אכן כותבת נהדר! רק חבל שלאחרונה לא עידכנת את יומנך :<
יומן: יום חמישי, 29 בנובמבר 2001.
מהסוף להתחלה
א-ר-י-ק
נתתי לו אולטימטום
נוחתת על תל אביב כמו מוכת סערה, היה לי הרבה מה לחשוב עליו
השבוע... אילת, עוד עיר גדולה רק בקצה השני של הארץ, עד לשם
נסעתי כדי לחשוב...
אהובי; אהוב שלי; גבר שלי; הגבר שלי... עד אילת שהייתה שלה, של
הבמאית שלי, עד אילת והים המלוח שלה אל החופים הגלים המרגיעים,
עד אילת, למות מהבושה ולקבור עצמי בחול על שבגדתי בעקרונות
ליבי, לומדת מחדש להגדיר את המילים הללו קשר ביננו,
מחוייבות... ונקרעת מבפנים אם לדבר...
"כשאת במיטה שלי אל תדברי על אריק. אל תדברי על אריק. אני והזה
שלי לא אוהבים את אריק, אריק גורם לנו להתכווץ..."
הייתי אצלו השבוע היה מדהים...
"אל תדברי על אריק, אל תדברי על אריק, אל תדברי על אריק, אל
תדברי..."
הוא התגעגע, חיבק אותי, ואני שהגעתי קצת מפוחדת שקעתי אל תוך
זרועותיו... אל הנשיקות שלו, אל השעות המועטות שיש לנו יחד...
ויודעת בראש שכבר בבית דיברתי עם המאהב שלי, שאני נוסעת אליו
אחרי זה... לדבר...
"רוצה לדבר על אריק, לכי תהיי עם אריק"
ועוברות השעות, ואני בזרועותיו, וכבר צריכה ללכת, וחיבוק
ונשיקה, ומילות מתוקות של שלום, ונפרדת ממנו כמעט ללא מילים
בדרך ל...
"אל תדברי על אריק, אל תדברי..."
ואני מגיעה אל הכיכר, פונה ימינה, מצלצלת ואין תשובה, חוצה עד
סוף הרחוב לטלפון הסמוך והוא בדרך, חוזרת הוא כבר מחכה למטה עם
החיוך השרמנטי שלו, ממיס אותי אל תוך העיניים שלו... אבל אני
לא באתי להנמס, אני באתי לדבר על אהבה, "מחשבות על אהבה"
הדיסקט בתוך התיק שלי, ירחיק אותו מכל המחשבות שלי אחת ולתמיד
ולא יהיה יותר...
"מה הסיפור בכלל עם האריק הזה, תמיד את נזכרת בו כשאת אצלי,
האם המשחק שלך דו כיווני, האם בחדרו של אריק ליהטטת בשמי?"
והוא יושב לי כל הזמן במחשבה השיחה נעה למקומות שלא צפיתי, אני
בשטח הפקר שלא חשבתי עליו, אני טובעת במלכודות שהצבתי
לעצמי...
"אל תדברי על אריק, רק אמרת לי אריק, רק אמרת לי אריק, נהייתי
עייף"
השיחה לא תוביל אותנו לשום מקום, נשאר את הלילה... והוא לא
עייף... משחק איתי משחקים של גבר, מביטה בו במבטים של ילדה.
מוביל ומובלת, טורף נטרפת, התקדמות בצעדים אל היעד... שלו?
שלו?
"רוצה לדבר על אריק לכי תהיי עם אריק, אל תדברי על אריק, לא
עוד..."
ולא הלכתי... ולא עוד... אין פה מאבק אני מובסת, הורסת, ולא
יודעת איך לומר... איך לומר...
לא.
נוסעת לאילת...
לא יכולה לסבול את כל המחשבות,את עצמי, נזיפות חיצוניות נזיפות
עצמיות הרהורים בדבר אהבת אמת, הרהורים בדבר יושר עצמי...
תופסת חוף להתפרקד עליו, אחרי שמביסה חנות דיסקים להוציא את
העצבים על איזה משהו לחפש מרגוע...
יום ראשון הרבה בלבול, שינה, קניות ואוכל... יום שני עברתי את
הלילה הראשון של הקור מעכשיו כבר יהיה יותר קל, קונה מחברת
לכתוב בה, לסדר את המחשבות, מחירי האינטרנט מרקיעים שחקים,
נסתפק בדואר...
מישהו מעיר אותי... 5 מתגלגלים אלי עם ערימה של אוהלים
ושקש"ים, משאירים אותי להשגיח ופורצים את מעטפת השתיקה שלי...
גבר/ מאהב/ גבר מאהב/ מאהב/ גבר אנדנדינו סופאלקטינו סוף על
הקטי קטו אליק בליק בום...
"האריק הזה היא הוסיפה, יש עליו... אם יש עליו אמרתי, מדוע את
עלי?"
לילה ואיתם, 3 פרשו 2 לדרך... עוד יום מנסה לחשוב... אחד מוריד
חולצה, משחק פוטבול, חייל רזה שרירים כיפה... מה הכיפה הזאת
עושה פה לעזאזל?
מדברים מדברים מדברים מלחמה נסתרת על אף שהם יודעים בדיוק למה
אני פה... ושיש לי גבר... אפילו שאני חושבת טוב טוב עליו, אם
הוא בכלל ישנו... ושאתמול בערב רבנו...
"ואם את כבר עלי, מדוע הוא עלינו, מדוע הוא עולינו, מה, מה
עשינו רע"
אני לא בסדר, אני לא בסדר, אני אני אני אני אני.
"אל תדברי על אריק! אל תדברי על אריק! אל תדברי על אריק! אל
תדברי!!!"
ובאהל שוב בוחרת... להתעלם להתעלם.
מקצרת ביום את אילת, לא נחזור אל המכינה, כיפה מדים, חיבוק
ונשק, בדרך צפונה... ישנה על הברכיים סיוטים, הלב והמח לא
מרשים שום דבר.
"ראי רק אמרת לי אריק, נהייתי קצת מעוראריק. אל תדברי על אריק,
לא עוד."
אלוהים, כמה מדבקות... הרבי מלובאביטש משגיח על השינה שלי, פלא
שהיו לי סיוטים? אבל מתעוררת עם תשובה...
"ועכשיו את האמת תגידי לי באמת, מי מזיין יותר טוב, אריק או
אני, מה זאת אומרת כל אחד אחרת? דברי בציונים גברת, דברי
במספרים..."
מאהב/ גבר/ שלי?/ כיפה מדים והרבי מלובאביטש על ראשי...
"אל תעני אפילו, אל תעני לי אפילו, זה לא ענייני, ראי רק אמרת
לי אריק נהייתי קצת מעוראריק"
כלב בן זונה, אפילו לראות אותו אי אפשר... רק רבה איתו, והרי
ירדתי לשם כדי להתפייס עם עצמי על מנת שאוכל להיות איתו, ואיך
זה הגבר שלי יוצא מובס, ואיך זה שהגבר שלי לא יוצא גבר? ואיך
זה שהגבר שלי נעלם לי בתוך הים הכחול, טבע בתוך החול שמסתובב
לי על כל הגוף... ורק מלח על שפתיי...
לא שלו, לא שלו, לא שלי...
"ועכשיו אני cowboy
in the wild Wild West and I'm going to shut Arik, yes I'm
going to shut Arik now, bleed for my"
ובכל זאת מתקשרת אליו... הוא מתנצל, שומע את הכעס בקולי, מנסה
להסביר ולא מצליח... לא אכפת לי...
"אל תדברי על אריק, אל תדברי על אריק, אל תדברי על אריק, אל
תדברי על אריק, אל
תדברי על"
וזה עומד לי ארסית על קצה הלשון... שילך לעזאזל.
ואני אוהבת אותו וזה כואב... ולא חייל ולא מאהב ולא אף אחד בטח
לא הרבי מלובאביטש ישתוו לאהבה שבכל זאת...
אז אני מציבה לו אולטימטום... עד הפעם הבאה שימצא לי משמעות או
שנחתוך, על אף שהיה טוב לאחרונה ועל אף שקניתי כמה דברים שהוא
ביקש העיקר שיהיה לו טוב... לא רוצה לאחרונה, נמאס לי
להתפשר... בגלל הפשרות הללו...
"אריק.
לא עוד"
והנה אני בתל אביב, קופי נט אמצע הלילה... אילת עוד זועקת לי
מכל התיקים, אילת עוד זועקת לי עם כל החול... ואני חוזרת אל
המכינה מחר, את הלילה עוד לא החלטתי איפה להעביר... שלומי שבן
מתנגן לי באוזניים...
ולא יודעת מה יותר מהכל אני רוצה.
האו-האו-האו...
תגובות:
נושא: מ-י-י-י-ק-י-י-י-
מאת: -A-19
תאריך: 30/11/01 10:05
כבר נגמרו לי המילים לתאר.. ועכשיו אני צריך למצוא מילים
חדשות...
אל דאגה! אני אצליח. תקשורת, אלי, ברגע שתוכלי.
- אני, אנוכי, עצמי-
נושא: מיקוש...
מאת: psycho girl
תאריך: 30/11/01 17:10
בילבלת אותי ביומנך הפעם,
רואים שהרבה דברים התרוצצו בראשך הפעם.
וגם אני הייתי באילת עד יום חמישי,
די ריק שם נכון?
ואל תדאגי בקשר לאריק,
בכלל אם זה אמיתי זה ישרוד...
נושא: פלא שהשיר הזה עושה כאב ראש ?
מאת: mr A
תאריך: 2/12/01 0:01
עכשיו אני מבין למה נהיה לי סלט בראש כשהפזמון הזה מתחיל.
אז מה הבעיה לא לדבר?
לא לדבר זה הפתרון?
התעלמות תגרום לעניין להעלם?
אהבתי במיוחד את היומן הזה, פיוטי וסוחף.. שוב מבלבל
לא הבנתי הרבה אבל אני מקווה שהבנתי מספיק. הוא יודע (הגבר)?
הוא מבקש לא לדבר על..?
או שאלה רק המאבקים הפנימיים שלך? הרצון מול הצורך-הדחף הטבעי
שלך.
נושא: אל תדברי על אריק !!!
מאת: erika badu
תאריך: 2/12/01 12:41
איך ששירים מתקשרים לנו תמיד לחיים...
הצלחת להעביר בצורה מאד יפה את המסר...
בזכותו של אריק...
אין מה לעשות... לכתוב את יודעת...
נועדת לגדולות...
מצליחה כל פעם מחדש לחדור לעצמות...
וזה שלך... הכישרון לכתיבה...
תעשי עם זה מה שתעשי...
אבל אף אחד לא ייקח לך את זה...
באהבה ובחיבה...
erika badu
יומן: יום שלישי, 4 בדצמבר 2001.
כמעט טוב (אל תתנצל)/נתן זך
אתה רוצה כ"כ לתת/ אבל יודע רק לקחת/ אתה חושש מפני הצל שעל
הקיר.
אתה הולך ומסתגר/ כאשר אני נפתחת/ אתה מרבה מילים אך לא תשיר.
אל תתנצל. אל תתנצל שוב.
וזה הכל מוכר כל-כך/ לך ולי מוכר עד פחד/ סיפור בלי התחלה
ואמצע/ רק עם סוף.
סיפור רגיל על אהבה/ ועל כמעט כמעט ביחד/ כמעט נוגעים. כמעט
קרובים (מאד)./ כמעט טוב.
אל תתנצל. אל תתנצל שוב.
ועכשיו אני אצל ההורים, קפצתי לכמה שעות בדרך מהצבא למכינה,
בחינות... ערימת כביסה נחתה על המכונה כי אין לי מייבש שם
וגשמי ברכה מציפים את ארצנו...
אז אני פה, ציפיתי למצוא ממנו הודעה, או מייל, או משהו, אבל
שום דבר... חמישה ימים שלמים לא דיברנו, והוא חזר בהם
הבייתה... ובכל זאת, כנראה שזה לא מפריע לו, כנראה שזה לא כואב
לו כמו שזה כואב לי, צורב עמוק בפנים... אני מתגעגעת אליו, אני
רוצה אותו, אני כותבת לו המון... ערימות של מכתבים, מילים
מילים מציפות את הדף, כשדמעות מציפות אותי ועולות מבפנים
החוצה, אל המיטה, אל הכר...
מזל שבמכינה יש לי עוד כמה דברים להתעסק בהם לחשוב עליהם...
אבל בכל זאת אנחנו נמצאים עכשיו בשבוע זוגיות ואהבה, מה הפלא
שחזרתי להורים ולא ישר לשם, כל כך קשה לי להתמודד עם כל
הסמינרים הללו, זה גובה ממני מחיר אמוציונלי קשה וכבד, אם זה
כשמדברים על אהבה, ואני מוצאת את עצמי ממררת בבכי מול חתיכת
קרטון שרשומות עליו כמה מילים... ומוצאת שירים על אהבה, ובכל
שיר יש קצת ממנו, וכותבת על אהבה ראשונה, ומתגעגעת לרגש ההוא,
שכל כך לא קיים איתו, שלא דומה בכלל... ומדברת בפנל מייצגת את
הצד המתירני עם עוד מישהו שדיבר על ידי שטויות ומותקפת מכל
כיוון, וצריכה לדבר, ואני מדברת וחושבת עלינו, ואני מדברת
וחושבת עליו, על היחסים הפתוחים שאני מצדדת בהם והרסו אותנו...
על קשר בריא והיכן נכנס המין לתוך הקשר, ושאי אפשר לקרוא
למערכת יחסים שמבוססת על מין קשר, ומוצאת את עצמי שוב מתחבטת
בשאלת התוכן, האולטימטום שהצבתי לו, ומרגע לרגע אני מרגישה
שהוא לא יעמוד בו... והוא יעדיף לאבד אותי לגמרי, הוא הרי אמר
את זה לפני כמה זמן, אבל טען שלא התכוון או שלא הבנתי, הוא לא
רוצה באהבה שלי, הוא רוצה בעיקר בגוף...
נותנת לו מעצמי ללא גבול, גוף ונפש, את כולי ללא תנאי, והוא
חותך בי בסכין של קצבים... ואני איתו... כי אני אוהבת, אבל
לפעמים גם אהבה לא שווה את המחיר הזה. ואני רוצה תוכן, אני
זקוקה לתוכן, ואני לא יכולה להמשיך ככה יותר, עם המראית עין
הזאת, עם המילים הגדולות שלו, שמתמוססות לגמרי הלכה למעשה.
ואני מבינה שכנראה ואאלץ לחתוך, לאבד אותו מתוך בחירה...
שהשינוי הזה שאני מחכה לו, לא יבוא בקרוב, ושהוא יסחט אותי עד
תום, עד שלא אוכל יותר לחכות, וכבר חצי שנה, חצי שנה של יחד...
איפה הוא היחד הזה?
אבל אני מתנחמת בהבנה שאילת נתנה לי, שיש אנשים אחרים, ושאני
יכולה להתגבר, שאני יכולה למצוא זיק חדש מתוך עצמי גם במקומות
הכי בלתי אפשריים בעולם, ואם בהם אני מוצאת אז אפשר בכל
מקום... ויודעת שמישהו מחכה לטלפון ממני, ועושה הרבה כדי לא
לאכזב... ומדברת חד ולעניין, הכל עוד לא ברור עד שהאולטימטום
יגמר, ואני מוכנה להניח הכל בצד למען הגבר שלי, אני מוכנה
להשקיע אם הוא יחליט לא רק שאני שווה את ההשקעה אלא גם ישקיע,
וישקיע בי באמת, ויודעת שהעולם שלו רחב, ויודעת שהעולם שלו מלא
ועסוק, אבל אם הוא איתי הוא חייב לתת לזמן שלנו יחד משמעות...
הוא לא חייב לתת לי זמן, אני מודעת לזה שהוא יבחר באנשים אחרים
על פני, כי הם קדמו לי, כי אני בעיניו ארעית והם הבסיס, ושעד
שהוא לא יחוש שאני חלק מהבסיס הזה, עד שהוא יוכל לומר בפה מלא
את שלוש המילים שמפחידות אותו כל-כך הוא לא יתן לי זמן, כמו
שהייתי רוצה לקבל... אבל! אם הוא נותן לי זמן זכותי המלאה לקבל
את כל כולו, כפי שאני נותנת את כולי, ואני מרגישה שלזמן שלו
איתי אין משמעות, שלי אין משמעות עבורו מלבד האישה איתה הוא
שוכב, וקשר אי אפשר לבסס על מין מדהים ככל שיהיה, אי אפשר...
ואני אוהבת אותו אני לא רוצה רק מין... אפילו עם המאהב שלי יש
לי משמעות... אז עם הגבר שלי, זה לא דרישה מוגזמת, או יותר
מידי קשה...
מדברת עם החייל, מחייכת לזיכרון פניו, ועדיין דואגת, מאד דואגת
מהכיפה... שיחות עם חברות שלי מובילות אותי לשיחה של לילה
איתו, הוא חיכה שאתקשר, אחרי שערב לפני זה הוא צילצל ומצא אותי
שתויה, אחרי רבע בקבוק וודקה מהול בתפוזים ועוד 3 כוסות אייריש
קרים, ועוד רבע בקבוק וודקה תפוזים נקי... סה"כ הרבה וודקה -
מסיבה. לשותפתי לדירה היה יום הולדת ואני ראיתי לנכון לנצל את
המסיבה לסיבה למסיבה פרטית שלי, להוציא את כל הכאב ולהתמכר
לחום הפנימי הזה שמציף אותי, וצחקתי, וכולם השתכרו ודאגתי
לכולם... חצי חדר הלך לעזאזל כוסות נשברו ושלא נדבר על
השטיחים, ובאמצע כל ההמולה החייל המאמין והדרומי מתקשר, והוא
במרחק קטן משהוא חושב, תקוע בבקעה... והגבר שלי אי שם... לא
זוכרת מה בדיוק דיברנו, רק זוכרת את הפליאה על זה שהתקשר...
ואת הזעם שלי על שהטלפון לא היה פנוי, ואח"כ על זה שהטלכרד
נגמר... והוא שמעתי את החיוך שלו עד לשם, לתוך הראש המהדהד
שלי... שתויה, שפויה עד כמה שאפשר, והוא אומר שיחכה לטלפון,
ואני שונאת לאכזב, ולמחרת מאחד עשרה בלילה, כמו ילדה טובה,
אחרי שיחה עם חברה שלי, מצלצלת אליו... שיחה לא ארוכה מידי,
חצי לילה הייתי עסוקה בלחפש אותו, (הוא היה במסדרים) כשחברות
שלי יושבות לי על העורק שכבר מאוחר, ומה אני כבר חייבת לו...
אבל הבטחתי לנסות ואני לא מתכוונת לאכזב. מדברים על אלוהים
וכמה שאני לא מסתדרת בתמונה, והוא מוחה על האבחנות שלי, אומר
שזה יותר מסובך מזה, אבל איך זה יכול להיות יותר מסובך אם רק
מלהושיט לעברי יד הוא כבר חוטא... שלא לדבר על נגיעה, מרחק של
נגיעה... ומילים של יעקב רוטבליט מהדהדות בתוכי "צדיקים מלמדים
לה דיני יראים - לא תשוב עוד לפקוד את שדותיי החוטאים. מאושר
הספרון שאוחזת ידה, בזריזות אצבעות אשר אין לה מידה. בדפיו
תעלעל, עמודיו תדפדף, היושב במרומים בוודאי מזדקף... וכעת
לשידוך הוציאוה לשוק, אני הנגזל מרומה ועשוק. חילוני עד כאב
ואוהב כמאז - הותירו אותי מחוץ למכרז." ואני לא אוהבת, יש לי
בעיות מספיק עם האהבה שלי, כדי להכנס לעוד תסבוכת... והוא, הוא
כבר חזר בתשובה, לא הייתה, לא תהייה בגרוני יבבה, ראיתיו כפי
שהוא, מקסים ומלא אור, פועם בו משהו קסום שנגוז מסדר יומי
ממזמן, וזה מפתה להשאר בסביבה שכזו, אבל האור הזה הוא לא אור
שלי, והחיים הללו הם הבחירה שלו, ואיפה אני מתחברת לשם? והוא
אומר שהוא פחדן... כך שאם לא היה מפחד אולי זו לא הייתי בכלל
אני שהוא היה מחכה לטלפון ממנה... ובכל זאת הוא מבקש שנשוב
ונדבר, לתת לי הסבר... ואני לא פוסלת ולא אפסול, כל עוד הגבר
שלי לא איתי, ולא מתחייב (נחכה לסוף האולטימטום) מותר לי לחשוב
לכל כיוון אפשרי, מה יהיה אח"כ נראה...
בכל מקרה כתבתי לו, לגבר שלי, מלאתי דפים שלמים שאתן לו, ואם
הוא יבחר בתוכן, יקבל גם הסבר, שאני חייבת לו, כי אני לא
מתכוונת לחיות בשקר, ויש לי שלל תירוצים, שכרגע לא מעניינים
אותי בגרוש לעומת התוצאה שניצבת מול עיני, שלא האמנתי שאי פעם
אעמוד מולה... אבל אם אין לו צורך בי, מלבד כל מה שיש... ומה
שיש הוא המון מצידי וכלום מצידו, אז הברז הולך להסגר, happy
hour time is over, וכל המשקאות חוזרים חזרה לארון, ומעכשיו אם
רוצים לדפוק את הראש (או משהו אחר), צריך לשלם את המחיר המלא,
כמעט שבעה חודשים שלא ביקשתי כלום,כי חשבתי שיבוא לבד, כי אני
אוהבת אותו, אבל עם אהבה אי אפשר לקנות אפילו משקאות, מקסימום
hangover.
אני מודעת לקשיים שלו, לקשיים שלנו, אוהבת אותו בגלל מי שהוא,
בגלל היחוד שלו, היופי שבו, ואני רוצה להפוך אותו ליחיד לי,
אבל אי אפשר בלי שיהיה ביננו שום דבר מיוחד, שום דבר בעל
משמעות... ולאהבה יש משמעות, הרבה משמעות, ואהבה היא יחידה
והיא אחת... מה מיוחד בנו, באיחוד שלנו? על מה אני יכולה
להשען, במה אני יכולה להרגיש בטוחה איתו, לי יש אלף ואחד
תשובות שהייתי רוצה או שלא מתאימות לו... ואי לכך
האולטימטום... אם הוא לא מוצא דבר, תשובה, כנראה שאמצא עצמי
במקום אחר, ואאבד אותו, והוא יאבד אותי ואת כל מה שיכל
להיות...
בינתיים שבוע הזוגיות הזה נמשך, ולי הוא לא עושה טוב... בכלל
מאז שישי שעבר יש לי סיוטים, ואני לא מצליחה לישון בלילות כמו
שצריך, מלאת אשמה, מלאת פחד... וזה מתבטא חזק כ"כ, בחלומות
שאני מתעוררת מהם מכוסה זיעה, דיבור מתוך שינה, ורעד... ואני
כל כך רוצה שהוא יחבק אותי מצד אחד, ומצד שני יודעת שזה בעיקר
בגללו... ועד שהלב שלי לא ירגע, המח שלי לא יתן לי לישון...
ועוד מעט המסיבה, ואראה אותו, ועוד מעט הרגילה, שדרכה אדע
הכל...
ויודעת שגם השבוע הזה יגמר, ואני עומדת מול איזושהי התחלה
חדשה, מחוייבת יותר לעצמי, כנועה פחות... ואם באילת זר מושלם
אמר לי שאני מהופנטת, שאני "מאולפת"... אז המצב הזה הולך
להעלם... יוצאת מתוך האריזה... משחררת מעלי את החוטים, ושופטת
בפיכחון מלא את המצב. את השיר של זך כתבתי לו, באחד מן
המכתבים... דפים רבים... ועוד מעט והאולטימטום תם. כמעט טוב.
והדרך מהכמעט היא ארוכה... וקשה לי, קשה לי עד מאד, עם מה
שעשיתי, עם המאהב, עם החייל, ובעיקר עם הגבר שלי... שאני לא
יודעת אם הוא שלי, ואם בכלל אני רוצה להמשיך להיות שלו.
תגובות:
נושא: צריך כותרת?
מאת: -A-19
תאריך: 4/12/01 19:43
כ`כ כבד.. כ`כ עמוק.. את מטביעה.. כמו הים..
והיום, כמו שראיתי, הוא היה מאוד מאוד סוער..
-אני-.
נושא: העצב בעולם, לא התחלק שווה בין כולם...
מאת: erika badu
תאריך: 6/12/01 11:43
עם כל הכאב, עם כל העצב, עם כל תקוותיך, עם כל רצונותייך, עם
כל הבלבול, עם כל השאלות, עם כל התשובות...
אני מרגישה שאת מספיק מחוברת לעצמך... מספיק יודעת מהן
התובנות
את חזקה יותר משנדמה
לכי עם עצמך,
עם התשובות שבתוכך,
ויש...
נושא: מיקי... מחכה לך תגובה ביומני, פרק שנים עשר
מאת: erika badu
תאריך: 11/12/01 12:57
רק היום שמתי לב לתגובה שכתבת לתי.אם...
נושא: עבור מיקי: תודה שיש מיקי כמוך...
מאת: erika badu
תאריך: 11/12/01 12:47
אני יודעת שאף אחד לא יכול להרגיש מה שאני מרגישה... אף אחד לא
מסוגל באמת להבין לגמרי את המניעים שלי... את העקשנות שלי
להשהות את המפגש עם ג`אזי,
אף אחד לא ממש יכול להבין מעלי דפי יומן אונליין זה אם אני
נאמנה לעצמי או סתם מוזרה...
ואולי זה כלל לא משנה... כי כל עוד אני מבינה... וכל עוד אני
מרגישה שעושה מה שנראה לי לנכון... אז השאר לא משנה...
לא משנה מה שיחשבו... לא משנה מה שאחרים היו עושים
לא משנה ...
אבל את,
מיקי...
תופסת מקום שונה בשבילי בכל היומן הזה...
התגובות שלך, תגובותייך לי, לג`אזי,לתי.אם... הן כל כך חודרות
אלי...
אני מרגישה שאת מדברת מתוכי
ואם הצלחתי לגרום לך להבין...
אם הצלחתי לגרום לפחות למישהו אחד...
זה סימן...
ותודה שיש מיקי כמוך...
ותודה על התגובות ועל כך שאת עוקבת...
אוהבת אריקה
יומן: יום רביעי, 12 בדצמבר 2001.
הסוף מחלחל לי לעצמות הלב, רקוויאם לחלום על אהבה.
אני מרגישה כאילו דברים הולכים להגמר, לא להשתנות... אתמול
חזרתי לרגילה של 9 ימים, ואחד הדברים הראשונים שעשיתי זה
להתקשר אליו, שבועיים עברו ולא שמעתי ממנו שום תשובה, וזה
מספיק זמן כדי לחשוב על זה, מספיק זמן כדי לגבש תשובה. ובכל
זאת, הוא לא צלצל...
אז כשהייתי בבית הוא מצא אותי על המחשב, תוקפת אותו, נזעמת,
והלך לו, חזר באמצע הלילה וביקש שאתקשר, התחנן כמעט, וסירבתי,
סירבתי כי לא יכלתי, כי רציתי שנראה זה את זו, ובכל זאת אמש
הייתי אני זו שהרימה את הטלפון והתקשרתי אליו, כי כבר נמאס לי
לחכות.
לא זוכרת מתי ניסרתי ככה את הגרון שלי, אבל צעקתי את נשמתי
החוצה, צעקתי את הכאב שהופך אותי ומסייט אותי כבר שבועות, ולא
יכולתי שלא לשמוע את הרקוויאם לחלום שבניתי, ארקוויאם לקשר
שלנו, לאהבתי אליו... השיחה התנתקה בשלב מסויים, נגמרה הבטריה.
ורק בקושי התאפקתי שלא לכתוב.
והיום מתעוררת בחצות היום, אחרי שנזכרתי להרדם אי שם לפנות
בוקר, מסתובבת בהרגשה של סוף, מרחפת על הרצפה בכאבים, יורדת
למטה ולא יודעת מה אני מחפשת... פותחת וסוגרת את המקרר אחרי
שאתמול טרפתי ערמת שוקולד והתנפלתי על הגלידה הראשונה
שראיתי... וחוזרת למעלה אל האינטרנט, וחזרה למטה לצלצל
אליו...
והוא כמו לא רוצה לשמוע אותי בכלל עוד חרוט בקולו ההדהוד של
אתמול, ואני מתנצלת על הצרחות האיומות, אבל לא על הדברים,
מבינה מאיפה נובע הזעם, שהצלחתי איכשהו להשקיט אותו קצת... ולא
ברור מתי רואים, מחר או מחרתיים, ואני כבר רוצה לסיים את זה,
לא רואה תיקווה, לא רואה אותו, לא רואה אותנו יחד, ויודעת שאם
לא הייתי עוצמת עיניים בפעם הראשונה יום אחרי שחזרנו, והייתי
מוותרת על הרצון העז שלי להיות איתו, ומקשיבה למה שאמר אז,
אולי לא הייתי עומדת היום ככה, כואבת, כואבת, אוהבת... אני לא
מתחרטת שחזרנו, אבל זו כנראה הייתה טעות. וזה צורב כל-כך לחשוב
את זה, ואין נחמה, כי הסיכוי שהוא באמת יעשה שינוי שואף לאפס,
תמיד זו תהיה אני שתוותר, תמיד זו תהיה אני שתקריב, ובסופו של
דבר אני זו שתפגע. אז לחתוך, צריך לחתוך, ולמצוא מישהו אחר,
מישהו שיעשה לי טוב...
וחושבת על המאהב שלי, שהוא לא זה, שכמה שהוא נפלא ונהדר הוא
פשוט לא זה... לא יודעת למה, לא יודעת מה חסר בו שהוא "לא
מספיק טוב" עבור הלב שלי... שאתמסר אליו לגמריי.
והמחשבות נודדות אל החייל המאמין, שהספיק כבר להגיע לרמה לשבת,
שכבר הספיק להתקשר ולחכות לצילצול יום יום מאז שחזרתי מאילת
(חוץ מ24 השעות המסורתיות שבהם שומרים על שתיקה) מתמיד...
וחושבת על השעות שלנו יחד, שבת שלמה יום ולילה גם אם זה אסור,
והדיסקית שלו שהוא שכח שמונחת לי על החזה כבר ארבעה ימים כדי
שלא אאבד אותה, הריח שלי, נמהל לתוכו...
והוא ממתין בדיוק כמוני, לראות מה יקרה עם הגבר שלי, סובלני
ומצחיק ומבין ושותק, ויודע שגם אם יגמר לא בטוח שאגיע אליו,
האמונה הזו שמשגעת... האמונה הזו שמפרידה את שני העולמות כל-כך
חזק.
ויש ביניהם דימיון כה עמוק כשחושבים על זה... החודשים הראשונים
שהייתי עם הגבר שלי, הציפיות שלי ממנו, הפחדים. ושניהם מפחדים
מאהבה, שניהם נכוו, ולשניהם יש אמונה שתמיד תהייה יותר גדולה
ממני, חזקה יותר ומשמעותית. ולמה לי לפול שוב לתוך הבור הזה?
למה לי שוב להכנס לאן שאי אפשר? כדי שיום אחד זו תהיה הדרך שלי
מול שלו? כדי שיום אחד זה יהיה האושר שלו מול החופש שלי? בסרט
הזה כבר הייתי...
ובכל זאת משהו בו שונה... ויודעת שהוא במחשבות. שאם אתגבר אז
אני מוכנה לנסות, לא להתמסר, להגן על עצמי בכל הכוחות
האפשריים, אבל לנסות, ולו כדי לדעת שיש אחר מהגבר שלי, שאפשר
לא להרתע מחתיכת בד על ראש של מישהו... ויודעת שאם באמת אנסה
אעבור תהליך פנימי קצת יותר מורכב מזה, אתקשר לרב מהמכינה שלי
שיסביר לי, שימקד אותי, הוא תמיד גורם לי לחשוב על דברים, והוא
מכיר את העולם הדתי ואת הפשרות האפשריות הרבה יותר ממני,
ובינתיים...
מחכה לגבר שלי, ורוצה את הגבר שלי, וזקוקה לאושר... אושר
אמיתי. אני מאבדת אותו, ואני לא רוצה, נמאס לי להלחם, פשוט
לוותר... ומתנגן אצלי שיר שרציתי לתת לו, משהו שישמח אותו,
מהמוסיקה שהוא אוהב, מהמוסיקה שעושה לי טוב, ועכשיו חורטת לי
בלב, מלודיה משגעת, שורפת, מכאיבה.
"Love light - love light it's been so long. I thought I
will write this little song - to tell you baby its still
truth - its still you. Loving you wouldn't be easy I've know
it from the start, What I didn't know it how quickly you
will steal my hart so now the blues is playing for you,
playing all the time - nothing going fix it till you tell me
that you mine. You are me lover, still me lover - Love
light."
איזה אור יש באהבה? בלוז שלם לאהבה, רקוויאם לחלום... ושום דבר
לא יתקן את זה עד שאדע, ושום דבר לא יועיל לדמעות או לאשמה, עד
שאדע...
ובינתיים כולי ריקה, כבויה מול המסך, האוכל שנכנס לפי הוא
טפל... ואוהבת אותו, ומתגעגעת אליו, וכואבת אותו, וחושבת עליו,
ומשתגעת מרוב כאב, מאבדת בתוכי את החדות המינימלית, מובסת מול
הצער של עצמי, הקול שלי לא שלי, חסר חיות, חסר תיקווה, שקט, על
סף דממה, מחכה למושיע, ואין מי שיושיע אותי מלבד עצמי... אין
לי במי להאמין מלבד עצמי, אני זו שאוביל את גורל חיי, מהלך
ועוד מהלך, וכואב, מדמם סותר וסותם...
רק החבר הכי טוב יגיע אח"כ שאתפרקד על ברכיו ואבכה עד שאתאושש
קצת, ירגיע אותי, הוא תמיד יודע איך... הוא מסוגל להרים אותי
במקום שבו תמיד אפול, והוא אהבתי הראשונה, והוא תמיד, תמיד
איתי, בית, חום ואהבה... ואין לי אחר מלבדו. אפילו לא הם, לא
חייל מאמין, לא מאהב, ולא גבר, בטח לא הגבר שלי.
תגובות:
נושא: את לא לבד... יש לך גם אותנו הקוראים...
מאת: erika badu
תאריך: 12/12/01 22:18
האנשים הכי נבונים... סובלים...
נושא: גם אני אתך מתוקה
מאת: Lucid Dream
תאריך: 13/12/01 0:52
נושא: מה כבר יש להגיד שלא נאמר?
מאת: -A-19
תאריך: 13/12/01 14:07
את יודע שמה שלא יהיה, אני תמיד יהיה לצידך.
אמנם זה לא אובייקטיבי, אבל ממש לא איכפת לי.
את יודעת ממי כן.
רק טוב...
רק טוב.
-אני-.
נושא: את כבר יודעת את התשובה...
מאת: psycho girl
תאריך: 16/12/01 23:44
קודם כל חמודה את לא לבד,
תמיד יהיה לך אותנו,
מה שכבר נאמר..
נראה לי כבר את יודעת את התשובה,
זה קשה, כי הוא הגבר, האהוב שלך, וכמה קשה להפרד ממשהו אמיתי,
אבל תחשבי מותק, האם את יכולה לקחת והתמודד אם כל הבעיות בקשר
ולהלחם את המלחמה על הקשר או שפשוט אינך רואה שם תקווה ועדיף
לחתוך..
מקווה שיהיה לך ושהרגשתך תשתפר,
תכתבי הרבה, זה תמיד עוזר לי..
בבי חמודה...
נושא: רקוויאם לחלום...
מאת: המוהלת
תאריך: 17/12/01 17:56
אחלה סרט ואף יותר מזה, אחלה פסקול.
יומן: יום שני, 17 בדצמבר 2001.
על טיבה של משמעות
אחרי התחמקות מכתיבה כבר כמה ימים הגיע הזמן להתיישב, המחשב
פתוח, כרמינה בורנה ברקע, סמליות מסויימת לסערה שעוברת עליי,
וממתי לכתוב זה דבר מפחיד? מילה לא כתבתי השבוע, אפילו באי
מיילים אני מתקמצנת, כאילו משהו בי עומד להתפרץ, וצריך לשמור
אותו בפנים, לאגור אותו בתוכי... כי אחרת אתפרק...
אבל לא, זה לא פירוק, זה פשוט החלטות, כי כשאני כותבת המחשבות
מתבהרות, יש בהן פתאום זכות כזו צלילות של מחשבה, שאני מבינה
דברים... ואני לא רוצה להבין, אני כל-כך מבולבלת, שאני לא רוצה
לדעת, לא רוצה לחשוב, לא רוצה להבין, רוצה לחיות ולשכוח מעצמי,
רוצה להיות אבל לא בתוך הנפש שלי...
הייתי בטוחה שאני נוסעת אליו על מנת להפרד, אחרי הרגעות עצמיות
של ימים, והבנה שזהו, שאי אפשר אחרת, שנוסעת כדי לשמוע את
התשובות שלו, ואם הם יפתיעו אותי אז גם אולי לספר לו, בעצם לא
אולי בטוח, אני חייבת את מעט הכנות הזו לפחות לעצמי, על הכל,
על המאהב, על החייל המאמין, בלי פשרות, והוא אין מצב שיסלח,
וממילא אין סיכוי שנשאר, אז נוסעת כדי להפרד ממנו, בטח אחרי
ערימת הצרחות שצעקתי ביום הראשון עליו...
ומה הלאה? יש את החייל המאמין שעושה לי טוב, ויש את סיפור
המאהב שצריך עוד לחוות קצת, הרי לולא הוא לא הייתי חושבת בכלל
על להפרד ממנו, מהגבר שאני אוהבת, אם לא הייתי עושה את מה
שעשיתי... (נבלה). וילד אחד, שסוף סוף בגר, שמחכה לי שאסיים את
זה ואבוא אליו, להתחפר בזרועותיו, ואני שיודעת שהרחקתי כל הזמן
הזה רק כדי שהגבר שלי לא יפחד, לא יכעס, שמרתי מרחק, ועכשיו
אפשר להפיל חומות, להתקרב, ויש אחד שעוד לא ידעתי, שמחייך אליי
דרך שובל של מילים, שעוד לא באמת ראה... ויש אותה שמיום ליום
מקבלת גוון יותר חזק בראשי, האשה שמחלחלת לתוכי, שניבטת אלי
ממחשבותי מדימיוני, מסיפורי האהבה שלה, כמהה לגעת בה, לאחוז
בה, במחלפות האש של ראשה, ורק כדי ללטף, להרגיע, לפני שאטבע
חלילה בתוכה... ומה עובר לי בראש בכלל... לא חסרים לי אנשים,
ההפך יש לי עולם שלם שמחכה לי בחוץ עולם שלם לטעום ממנו, רק
צריך לוותר עליו על הגבר שלי, ונראה שהויתור לא יהיה כזה קשה,
אז נוסעת, אז אסע, אז יוצאת, ויודעת שזה הסוף, שאחזור חופשייה,
אחזור בלעדיו.
ונסעתי. והוא ציפה לשטיפה... אבל אני לא באתי לשטוף, אני באתי
להקשיב לו, והוא מדבר, מגדיר תוכן, טוען שבעיניו נבנה ביננו
כל-כך הרבה והוא לא רוצה לזרוק הכל לפח, כי אין דבר יותר קל
מלחתוך ולעזוב אותי, הוא היה עושה את זה ממזמן, מה הוא צריך
אותי על ראשו? הוא הרי לא מרגיש כלפי מה שאני מרגישה כלפיו,
ויש לו את כל החברות הדוגמנויות שלו שהוא יכול בכל רגע נתון
לבחור לזיין, והלב שלי מתקפל בפנים, וזה הדבר הכי פשוט בעולם
לעזוב וללכת הלאה... אבל הוא לא עושה את זה והוא לא רוצה לעשות
את זה כי אני מיוחדת, ולא אני לא סתם זיון, לא רק זיון, ואני
מוכיחה לו באותות ובמופתים את כל מה שאמרתי לו כבר, את כל מה
שאני מרגישה, והוא נלחם בי, ניצב מולי ומשנס את כל הכוח שבידיו
שבמילותיו כדי להוכיח לי אחרת, לתת לי תוכן, להוכיח לי תוכן,
להוכיח לי סוג של אהבה...
ואני שומעת את הכן שלו, את הכן לאולטימטום, כן לתוכן, אפילו
שהוא לא יכול להבטיח ומפחד לאכזב אותי... שמשהו ישתנה עכשיו רק
לחודש ואז הוא יחזור למה שנוח לו, לשיגרע של עכשיו... ולא
ציפיתי לשמוע כן, והוא היה כל כך בטוח...
אומר שהרי באתי כדי שנשאר ביחד, שבאתי על מנת להיות איתו, ואני
מגחכת ואומרת לו שאני שוב מובנת מעליי בעיניו, שאני שוב נתפסת
רק בראשו, ולא בידיו, ושואלת אם הוא יודע מאיפה כל המחשבות
הללו התחילו, מה גרם להם לצוץ? ואומר שהוא יודע על המאהב,
שהרגיש שהכין את עצמו... שידע כל הזמן, ואני נדהמת מולו, איך
ידעת? ואומר שידע שהייתי אצל המאהב, שמשהו בי השתנה ולא כך
סתם, ומששמע את המשפט ההוא "אני יודעת שדברים השתפרו לאחרונה
ונעשה הרבה יותר טוב, אבל מתוך כל הטוב הבנתי בעצם כמה חסר לי
כדי שיהיה טוב, וכמה בעצם רע" ידע שהייתי אצלו, ששכבתי עם
המאהב שלי, שנסעתי לדירה שלו, ועשיתי אהבה, ולא איתו...
ולוקחת את הדפים שכתבתי לו, קורעת מהמחברת, מושיטה לו שיקרא...
והוא לא רוצה, מעדיף לשמוע אותי, שאקרא לו לבד, ויודעת שבתוך
הדפים הללו מסתתרים המאהב שלי והחייל המאמין, מסתתרים במילים
קטנות בכאב גדול, באשמה ניגרת, ושאם ישאל את השאלות הנכונות
הוא גם ידע, ידע הכל... וקוראת לו את כל הדפים, עמודים שלמים
בכתב צפוף-צפוף, צבעים שונים, ימים שונים, לילות שלמים...
ואהבה נגמרת, אהבה שאוזלת אל תחתית שעון החול של הזמן שלנו
ביחד...
ולא חידשתי לו כלום... הוא ידע הכל, ושואל בכל זאת על מה קרה
ומתי, ואני מגלגלת את הסיפור מההתחלה, על היום המדהים שהיה לי
איתו, ואיך נסעתי אח"כ למאהב שלי, וחוזרים אחורה לדון בימים
רחוקים, של הזמן שנפגשנו רק, אני והמאהב שלי, על איך אני
מצליחה לכשף כך אנשים, סתם כך ברחוב... על היום הראשון שלנו
יחד, על המונפול, וחוזרים אל המונפול של הפגישה האחרונה, על
ההתפשטות, ועל ההבדל שביניהם, בין הפעם ההיא הראשונה הבתולית,
לבין הפעם הזו שכולי מתקשחת מתנגדת, ובכל זאת יודעת לאן זה
יוביל... "משחק איתי משחקים של גבר, מביטה בו במבטים של ילדה.
מוביל ומובלת, טורף נטרפת, התקדמות בצעדים אל היעד... שלו?
שלו?" ואני ידעתי... והתעלמתי. ומספרת לו על איך שהכל קרה, איך
קרה, מה קרה... ולא מביטה בו, והוא מצמיד אותי אליו, פוקח לי
את העיניים ודורש שאביט בו, ואני מיוסרת מביטה אל תוך עיניו
ובורחת, מביטה ולא יכולה לסבול את עצמי... מספרת לו איך בגדתי
בו והידיים שלו על המכנסיים שלי מלטפות... ולא מבינה איך הוא
יכול לגעת בי... ואולי זו הדרך שלו לתת לי להרגיש מה אני
מפסידה... ומספרת לו על היסורים, על הבכי של הלילה ההוא, ועל
המאהב שלי, והוא שכמו שינאה מתוך קולו, מעביר עליו ביקורת, ולא
אומר מילה עלי... וממשיכה ומספרת את הבחירה שלי, לבגוד, ועל
היום שאח"כ... על השיחה עם מי שפקח לי את העיניים,שטילטל את
נשמתי עד פחד, על האשמה הגדולה שהבריחה אותי עד אילת לחשוב,
הרחק מהמכינה, הרחק מהכל, על הימים הראשונים והחייל המאמין
שהגיע אח"כ, את כל הסיפור של הפגישה, והוא צוחק עלי, על איך
אני תמיד נופלת, ואיך שאני תמיד מקסימה... לאן שלא אלך אנשים
יבואו אחרי, ואני בעצם רק רציתי להיות לבד, והוא לאן שרק תלכי
אנשים יבואו אחרייך, ואת אף פעם לא לבד...
והידיים שלו נוגעות בי, מלטפות אותי, גם מתחת לחולצה, נבוכה כל
כך ומדברת, מספרת על השיחות כל יום, על השבת שהוא עשה אצלי,
במכינה, חוסכת במילים בתיאורים, כי המאהב שלי הוא משהו אחד,
אבל עם החייל שלי היתה לי אינטימיות, אינטימיות אמתית שאני לא
יכולה לפגוע בה, היה שם משהו ביננו, ועדיין יש, ואי אפשר כך
להפקיר אותו... מספרת לו על הלילה ההוא, ועל מה שאמרתי,
שהרגשתי שהכל נגמר ביננו, שאין לי למה לחזור אליו, ושזה הסוף,
הסוף שלנו... והיום שבעה חודשים שאנחנו יחד, ואני לא בטוחה שיש
לאן להמשיך, שיש עוד מה להלחם למענו. וכשהמילה האחרונה יוצאת
לי מהפה המגע נפסק, ופתאום מההתלטפות הזו יש קור, ושוב אסור לי
לגעת, טאבו, ואיך יכולתי, כמה שעות אחרי שהייתי אצלו, אחרי
שהוא היה בתוך הגוף שלי, בתוכי לנסוע אל ההוא, המאהב, ואח"כ
עוד לברוח עד אילת כדי לבגוד שוב... בטח שאסור לי לגעת, בטח
שאסור...
מקשיבה אל המלים שיוצאות לו מהפה... מדבר, וזוכרת את הידיים
שליטפו לפני רגע את גופי, מנסה לענות, ויודעת שאין תירוץ למה
שעשיתי, יש רק גורמים וזרזים, והוא טוען שידע מהרגע שחזרנו
שאבגוד בו עם המאהב שלי, אבל לא ידע שככה, ולא ידע שלא יספיק
לי רק אחד... וחשב שאצא משם היום ולא אספר לו, על אף שהיה בטוח
שלמאהב יש יד ורגל בדבר... והנה סיפרתי, וכמה הוא כועס, ולא
חשב שיכאב ככה, כי הכין עצמו, ולא חשב שוב פעם, שנכנסתי לו
ללב, והמילים כמעט אותן מילים כמו שאמר לי אז "לא ידעתי שלהבין
את זה יעלה ברגשות שלי, ברגשות שלך" והמשפט הזה מהדהד לי
בלב... ואני מדברת על שיקום, אם בכלל, אם באמת הוא מבין את מה
שאמרתי על תוכן, והתכוון למה שאמר לפני שסיפרתי... והוא אומר
שהכל נהרס, האמון, הרגש, הביטחון... וששיקום זה לשקם עצמו על
חורבותיי, הוא יהרוס אותי כדי לשקם את עצמו, הוא עשה את זה כבר
בעבר... ומדברים, ויודעת שלא אתן לו לעשות לי את זה... אבל
פתאום אני רואה טעם אלינו ביחד, טעם רחוק ונשכח... ואני באתי
להפרד ממנו, ועכשיו אני כבר לא בטוחה בכלום, לא בטוחה בשום
דבר...
והוא אומר שלמעני צריך לסיים את זה, למעני צריך לחתוך, כי הוא
יהרוס אותי בזעמו, כי אני בגדתי והוא יכאיב לי, כי הוא לא יודע
אם יסלח... ואני לא בטוחה בשום דבר, בשום דבר, בשום דבר. ומתוך
החושך הזה פתאום הכל נעשה בהיר...
ואני מבינה שמה שחשבתי וכתבתי והרהרתי בו לאחרונה הוא נכון,
אני כבר לא אוהבת אותו... אני כבר לא אוהבת אותו כמו שאהבתי...
יש דרגות לאהבה, הנעלה והנחותה... הנעלה בה אוהבים קודם ואח"כ
רק מתאהבים בגבר שלך, והנחותה בה מתאהבים במישהו, נדלקים עליו,
עוד הרבה לפני שמכירים אותו לעומק, משהו שלפעמים נראה עמוק אבל
הוא רדוד ועליו לא יכול להתקיים קשר אמיתי... ורק אחרי זה
אוהבים, והאהבה גדלה וצומחת למדרגה הראשונה של האהבה הנעלה,
ורק אחרי שצומחים אותה, מתאהבים בו באמת... ופתאום ידעתי
שנפלתי מהמדרגה ההיא, שהייתה לי אהבת אמת ביד, ואני כבר לא
אוהבת אותו, אני כבר לא אוהבת את הגבר שלי, אני אוהבת אותו
אהבה נחותה, מאוהבת בו, אבל לא אוהבת... שנים שלא אהבתי ככה,
בנחיתות, לא מתוך אמונה, מתוך נאמנות לעצמי. מבינה שלא רק צריך
לשקם את הקשר, אלא גם את האהבה, כי ברגע שבחרתי לבגוד בו בחרתי
לאבד את אהבתי אליו, בחרתי ליפול למשהו נחות, שמעולם לא
התפשרתי עליו, ואם לשקם, אז לשקם את האהבה... והוא הרי לא אוהב
אותי, ואולי אולי אפשר לבנות אהבה ביחד... והלב שלי מפרפר
בעוצמה כזו של כאב...
לוקח אותי בידיו, ושפתיו על שפתיי, ככה קרוב נוגעים, נוגעים,
עד שהשפתיים נפתחות, והדמעות שלי אתן, נשיקה פשוטה, שלאט לאט
גדלה... וכל כולי שם בין ידיו, ולא יודעת היכן אני ומה אני
עומדת לעשות, כאילו העולם חדל מסבב, כאילו אין דבר ביקום
מלבדי... והלב שלי שפועם כאילו עומד להתפוצץ...
ויודעת שאני נמצאת באותו מקום בו הייתי בדיוק שבעה חודשים קודם
לכן, ואני צריכה לעשות את הבחירה, הבחירה שכיניתי אותה באוזניו
במהלך השבוע טעות, אז לפני שבעה חודשים, אם להיות איתו או
לא... ואני ניצבת בדיוק באותו מקום... והלב שלי איתי, והבגדים
שלי עלי.. הוא מולי. ושוב צריך לבחור... ואין לי תשובה, אין לי
תשובה...
הוא נותן לי את הרגעים שלי... שואל שוב ושוב אם להמשיך, אם אני
בטוחה, אם להמשיך... ואני מכבה את האור, והמחשב, והטלוויזיה,
ושוב אני בין ידיו... וחומה ועוד חומה יורדת, הכנתי את עצמי
בבית לסרב לו, ושאם אני בכל זאת ארצה שיהיו לי הגנות ברזל
שיזכירו לי את זה, שאני לא אמורה להתמסר לידיו, שאני באתי לפה
כדי להפרד, כדי לחתוך כדי לגמור את זה... והוא קורא את ההגנות
האלו, את חגורת הצניעות שלי, ושואל שוב ושוב אם אני בטוחה...
שלא תהיה פה טעות... וגם כשנעלמים הבגדים מעלינו והוא עוד אי
שם רחוק מעלי, שואל בפעם האחרונה, אומרת לו שאני בטוחה, שאין
לי תשובה, אבל את זה אני יודעת שכן, ואולי זה מה שיתן לי
תשובה... כי לי אין תשובות, יש לי רק שאלה...
ולא אני לא רק זיון עבורו, אני כבר יודעת את זה... הוא איתי
ואני יודעת את זה... הוא איתי כי הוא רוצה אותי, כי אני
המיוחדת עבורו, כי אני המדהימה, כי אני האישה שלו... והוא?
הגבר שלי?
ולא הולכים לישון אחר כך שעתיים מדברים... ויודעת שהוא היה לי
טוב. וכבר מאבדת לגמריי את עצמי ומה אני רוצה ואת מי. ועצוב
לי, עצוב לי כל-כך...
חושבת על החייל המאמין שלי שמחכה לתשובה, שיודע שאחזור אליו עם
תשובה... ואני רק עם שאלות, הרבה תשובות חדשות אבל לא יודעת,
אם זה נגמר, האם זה נגמר??
יורד כבר הלילה, אני צריכה לחזור לצפון, לא יכולה להשאר, מחכים
לי, והוא נוסע עוד פעם לארץ החלומות שלו... וחייבים ללכת...
והבגדים שוב עלינו, הדיסקית של החייל המאמין שלי עוברת בהחבא
מהנעל אל הכיס... אח"כ אחזיר אותה אל הצוואר שלי, הצוואר שהוא
נשך, שכיסה בסימני תאווה וגעגוע, אל האישה שהיא לא שלו... אל
האישה שחושבת שזה נגמר.
ובכל זאת אני יוצאת משם מאושרת.. אפילו שלא יצאתי חופשייה, היה
לי טוב איתו, היה לי נפלא... והוא שואל אם עשינו אהבה, ואני
עונה שלא... שכשנהיה אחד, אז זו תהיה אהבה, אז הוא ידע, ובכל
זאת היה משהו שם בשעתיים האלו, ובכל שלוש השעות השיחה שלפני
והשעתיים שיחה שאחרי, היה בהם משהו, כנות אינסופית כמעט, בלתי
נתפסת... ועוד משהו שאני לא יודעת, המשהו שגורם לי לרצות
להשאר.
וחוזרת צפונה, להורים... אל הטלפון של החייל... אל שיחה שאני
לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל... כי אין לי תשובות לתת לו, כי
אין לי תשובות אפילו לעצמי... והגימגום המטופש הזה והניסיון
להתחמק מתשובה, ובסוף מספרת לו, אומרת שמה שנראה לי זה שאני
אקח זמן לעצמי, ואתחיל לצאת עם עוד אנשים, ואבחן מחדש האם הגבר
שלי בכלל נועד להיות הגבר שלי, או שיהיה לי טוב יותר עם אנשים
אחרים, מה שנראית כמסקנה הטובה ביותר שיכולתי לחשוב עליה...
ומדברים, ואני שומעת את הכאב שבו... כי אני הרי הייתי כל כך
בטוחה שזה יגמר, שזה נגמר, שאני באמת אבחן ברצינות אם להיות
איתו, והחושבת על הלילה ההוא שלנו במכינה על השבת ההיא... ועל
היחד הזה... ולא מצטערת על רגע, ומצטערת על הכאב שאני גורמת...
על חוסר העקביות הדיעה...
ולמחרת אני פוגשת אותו, אחרי שיחות חמודות להפליא עם הגבר שלי,
שיחות שמעודדות אותי, החייל מתקשר בצהריים מבריז מהצבא כדי
לראות אותי, מתחפף ונעלם עד כדי שכמעט והזניקו כנגדו משטרה,
ועכשיו הסיכוי הגדול שהוא יחטוף על זה ובגדול... בגדול מידי...
ואני מחזירה לו את הדיסקית שלו, ולא יודעת איך להתבונן לו
בעיניים, הוא עם המדים שלו, הנשק, והכיפה שמכסה לו את הראש,
מתבונן בי... קונה לי לאכול... ומה אני אומר לו? כל טבריה לא
תספיק לי כדי לברוח מעצמי, כדי לברוח ממנו... והוא מציע שאקח
לעצמי זמן הפסקה ממנו, ואני מתנגדת... אומרת שאם הוא רוצה
להפסיק אז שיגיד, ושאני עוד לא יודעת, לי באמת עוד אין שום
תשובה... והעצב ניבט מעיניו, על אף החיוך שלו... ועל אף הצחוק,
יודעת שהיה חייב לראות אותי, ולכן הוא כאן, לא בגלל הדיסקית,
לא בגלל הניירות, בגללי, ואני כל כך טיפשה. כשיורד הלילה הוא
מבין שאם לא יחזור לביקעה כבר ישחטו אותו, ואני לא יודעת איך
נפרדים ממי שבעצם לא אמרת לו שלום... את כל מה שהיה בי נתתי לו
ברגעים ההם, כי משהו בי יודע שזה אולי הרגעים האחרונים שלנו
יחד, ככה באמת...
כי הגבר שלי עוד בתמונה, והחייל המאמין לא יעיז להכנס באמצע,
ואני לא יודעת איך לבחור.
וכשחוזרת הבייתה טלפון מחברים, ואח"כ טלפון ממנו, מספר על
הבהלה של הצבא...
ואני מתקשרת אל הגבר שלי, ומספרת לו על מה שהיה... ומדברים
שיחות קטנות, וקובעים ללילה, והוא כל כך מדהים אלי, ולא ברור
איפה הכעס שלו מוחבא, אבל הוא כמו אז בבית, רך ומלטף ומחמיא...
"טילטלת אותי כהוגן" הוא אומר... ויודעת שהוא לא ציפה לא, לזה,
לא ככה, לא באמת חשב שאני עומדת לעזוב... ואפילו שבגדתי, הוא
יודע שהוא מסוגל לאבד אותי בשניות, ויודעת שהוא לא רוצה את
זה... כי הוא מרגיש משהו, כי כנראה שאני באמת משמעותית...
והשיחות שלנו נמשכות, ערב, ולילה שלם, והוא אומר שזה הלילה הכי
טוב שהוא עבר שם במרחק, ושהיום ההוא איתי היה יותר טוב מהביקור
שלו אח"כ בארץ החלומות המתגשמים שלו, ואין מחמאה גדולה מזה...
שמחה, אבל הלב שלי על בהונות, לא לדרוך ולא לפגוע כי הכל כל כך
זהיר, שביר עכשיו... ואני לא רוצה לשבור, ואני לא רוצה לעזוב
אותו...
כרמינה בורנה הסתיים כבר מזמן, גם השישית של ברהמס, באמצע של
שופן נעצרת, מביטה על חמש המילים האחרונות שרשמתי... ותוהה אם
זאת תשובה... כל כך הרבה השתנה מאז יום שבת, כל כך הרבה דברים
עברו עלי במהירות כזאת... ואין לי תשובה... רק שאלות שצצות כמו
פטריות אחרי הגשם... ואנשים שאני לא יודעת איך לעמוד מולם.
וכמה שאנסה להרגע, קלאסי הכי יפה שבעולם, לא יתן לי את השקט,
ואולי אני צריכה להסתער... רק שאלות יהיו לי... ומחפשת רק
אהבה.
תגובות:
נושא: תמשיכי.......
מאת: erika badu
תאריך: 17/12/01 22:49
"לפעמים את מרגישה שאין חזק ממך בעולם...
לפעמים לרגע את חושבת שהכל תם ונשלם,
ואז...
כאילו דווקא, ממש בכוונה,
בשביל להרוס את כל המחשבות,
בא גל ייסורים שקוטע את החלומות
ואיכשהו מבלי להתכוון
מצליח לשבור לך את כל התקוות
מבלי למהר,ליצור,תקוות חדשות...
ואז,
את לרגע בוהה בתקרה וחושבת:
היש משהו ששווה את הכאב???"
ומיקי,את אדם יקר
שלך,
אריקה
נושא: קשה לקרוא ולא להרגיש את הכאב
מאת: mr A
תאריך: 18/12/01 1:13
את נשמעת כל כך מבולבלת מצד אחד, אבל כל כך יודעת מה את עושה
מצד שני.
את עושה כל מה שנכון ,בעינייך. כל מה שמבחינה הגיונית אחרים גם
היו עושים.
אני יכול רק לאחל לך הצלחה
ותקווה שהכל ייסתדר ויגיע הקץ ליסורייך.
נושא: אבל מי לא...?
מאת: -A-19
תאריך: 20/12/01 18:46
את לא לבד שם, כמו שאת כתבת...
ומי אני שאזכיר לך את זה?
אחרי שקראתי כל מילה, ואני מדגיש שוב, כל מילה הפעם...
אני נשארתי תוהה..
-אני-.
נושא: מיקי..
מאת: psycho girl
תאריך: 24/12/01 0:22
קוראת מילה ומילה, מרגישה הזדהות, כאב, את נותנת לחוות לקוראים
לחוות את מה שאת חווה. הנאמנים שלך אבל רק במשפט אחד חלקה
דעתי, אני לא חושבת שיש דרגות מסוימות לאהבה,
אהבה זה משהו בלתי מוגדר וברור, ורגש כזה אצלך זה רגש אחר אצל
האחר..
מקווה לשמוע ממך בקרוב.
פסייכו גירל
נושא: ולאן את נעלמת???
מאת: erika badu
תאריך: 29/12/01 15:40
שלחתי לך היום בבוקר אימייל תחת הכותרת: "חיכיתי שתחזרי"
האם לא קיבלת אותו?
תעדכני אותי
שלך,
אני
יומן: יום שבת, 29 בדצמבר 2001.
זמן לחיוך חדש...
שבוע מלא אידיאולוגיה עבר עלי, מלחמות קיום עצמי, אמונה
פנימית, מאבק על סף שברון... והצלחתי. והצלחתי. שמונה שנים אני
צימחונית, שמונה שנים שאני חיה אורח חיים אחר, שונה, בוחרת
לוותר על מנת לשנות משהו בעולם, לפחות בעולמי שלי... ומיום
ליום הבחירה יותר קלה אבל המחיר יותר ויותר כבד. כתבתי לפני
שבוע מאמר על צמחונות, זה היה עבורי מן סיכום כזה, סיכום שרק
הגביר אצלי את החשש הגדול מפני מה שידעתי שעומד לבוא.
טוב לי במכינה שלי, טוב לי מאד, אנשים מעניינים, לימודים
מרתקים, נוף עוצר נשימה, חברים שמטפטים לנו שיהיו לכל החיים
ומיום ליום נראה לי שכך באמת יהיה... וידעתי שאני מוכנה להקריב
את כל זה, את כל הדבר הנפלא הזה על מנת להשאר נאמנה לעצמי,
לערכים שאני פועלת לפיהם, כדי לשמר אידיאולוגיה צימחונית שאני
פועלת לפיה... והמחיר כאמור בכתבה.
אנחנו עובדים במכינה למען הקבוצה, יש לנו קופה קבוצתית ממנה
אנו מוציאים כספים על כל מיני צ'ופרים, הפעלות וסתם כל מיני
מוצרים שמשפרים את חיינו... ומקופה זו יגיע גם הטיול סיכום
שלנו, שרוצים שיהיה כמה שיותר מפואר וכמה שיותר ארוך ומהנה.
אנחנו עובדים בכל מיני עבודות שמוצאים, אני למשל עבדתי כמצילה
בלונה גל לא פעם ולא פעמיים למען הקבוצה, אחרים עבדו בשימורי
זיתים בבית השיטה, שבוע הבא יהיה שבוע עבודה בקטיף בכל רחבי
הארץ גם למען הכסף וגם למען ערך האדמה והחקלאות, עבודה בפלחה
כקשר לאדמת הארץ... בסופ"ש הזה נשארו אנשים במכינה לעבוד
בספירת מלאי בסופרמרקט, לא חסר עבודה, אבל עדיין חסר כסף. ואז
הגיעה ההצעה לעבוד בשיווק עופות, שיווק עופות זה דבר אכזרי
מעיין כמוהו שאין לו תחליף כדי להמשיך ולתפעל את תעשיית הבשר,
שאני כמובן מתנגדת אליה נחרצות. מה זה שיווק עופות בעצם? אם יש
בלול 160000 עופות שנועדו לשחיטה וצריך להסיע אותן איכשהו
למשחטה, אז לוקחים משאית מחולקת לתאים קטנטנים שמספיקים בדיוק
לתרנגולת (דחוס, דחוס, דחוס) מכניסים אותן פנימה, (מיותר לציין
שתרנגולת לא ששה להדחס לתוך תא פצפון שאין לה בו מקום או דרך
לזוז, והתנגדותן לא פעם מובילה להתעללות מצד המשווקים) ויאללה
יוצאים למשחטה. מי שנתקל במשאיות כאלה על הכביש יודע שהמראה
מזעזע, רבות מהן מנקרות לעצמן את הרגליים דוחפות את הראש החוצה
נתקעות בין הסורגים ונחנקות, זוהי נסיעת המוות שלהן בסופה ירצו
או לא ירצו הן ימצאן עצמן תלויות על וו פשוטות עור בדרך לבית
האריזה או אל השוק שיובילן אל הבתים של כל מי שבוחר לאכול
בשר.
אני לא אוכלת בשר, אידיאולוגית אני בוחרת שלא לאכול בשר, שלא
ללבוש עור פרווה וכד', להתנגד לרצח בעלי חיים באשר הם,
וכשהמכינה שלי מוכנה לצאת כמכינה לשווק עופות, להשתתף במעשה
שבעיני הוא נתעב, והקבוצה כאמירה מכינתית מוכנה לשלוח את חבריה
(חברי) לעשות דבר כזה, ובכך לא להתנגד בעצם ואף גרוע מזה לתמוך
כמכינה (לא כאינדיבידואלים פרטיים) בתעשיית הבשר והרצח, מעלה
בי תהיה אם מקומי במכינה, ובקבוצה... כי אידיאולוגיה וערכים,
דרך חיים גדולה בעיני מערכו של כסף, וזה גם חלק מרעיונות
המכינה, לפעול אידיאולוגית, דרך האני מאמין שלך, מקום בו אפשר
להגשים חלומות ושיתמכו בך...
השיווק הקודם עבר בלי שנצטרף אליו כי לא היה זמן להצביע במליאה
שלנו על העבודה ההיא, אבל כבר אז נשמעו קולות של חברותיי
הצימחוניות ושלי שלא יקום ולא יהיה שיווק מכינתי, וכשהשיווק
הזה עמד בפתח והחלו הדיונים, אני הרגשתי איום גדול על מקומי
במכינה, אנשים לא הבינו את ההתנגדות שלי, את האידיאולוגיה
שעומדת מאחוריה, וחזרו שוב ושוב באוזניי שאני לא חייבת לצאת
לשווק, ושבכלל איך אני נותנת יד (בכך שאני לא אוסרת) על הריגת
עכברים במכינה, ועוד כל מיני שאליתות וטענות שהופנו כנגדי...
ושוב ושוב הסברתי שאין קשר, שאני לא מוכנה לקחת חלק בקבוצה
ששולחת את חבריה לשווק, במכינה שלא רואה בדבר כזה כפסול, ובין
חברים שלא רואים באידיאולוגיה של חברתם כדבר מקודש מספיק כדי
לא לדרוס אותו... והרי אם הם יוצאים כקבוצה מהמכינה לשווק הם
דורסים אותי, את החברות שלי, ואת האידאולוגיה שלנו אעפ"י
שאנחנו מיעוט, למען כסף, חומרי, אידיאולוגיה מול חומר... טיול
מול הרגשות שלי.
שבועיים סוערים מאד של דיונים עברו עלי, בתוכם הספקתי לבקר אצל
ההורים להתעצבן מכתבת הפרוות האופנתית של לרית לוי ולכתוב מאמר
על האידיאולוגיה הצמחונית שלי שגם הוא עורר סערה... וכשחזרתי
למכינה הרגשתי כאילו אין סיכוי שהם יבינו, ולי אין סיכוי שאוכל
להשאר ולהיות חלק מקבוצה, להסתכל אליהם בעיניים אם ידרסו את
האידיאולוגיה שלי... לא יתחשבו בי בדרך החיים שלי. אז שלחתי
לאבא פקס שהסביר את הכל, שאמר לו שיכול להיות שאחזור בקרוב,
אעזוב את המכינה, ושלא יתעצבן וינסה להבין אותי, פקס שהכניס את
המשפחה שלי להיסטריה, שגרם לי סופית להבין כמה מהותי עבורי כל
הדיון הצימחוני והערך שבחרתי לי לחיי...
ובסוף המליאה אחרי שעתיים של דיון של הסברים של כל צד ושיחה
בלתי נגמרת, הם הצליחו להבין, וברוב קולות מוחץ נפסלה הצעת
העבודה, כי כסף לא שווה אידיאולוגיה, כי כסף לא שווה לערכים.
ואני הייתי מאושרת, גאה לקחת חלק בקבוצה כזו, גאה לקחת חלק
במכינה שגם עומדת מאחורי המילים שהיא מחנכת אליהן... עם חברים
שגם אם הם לא מבינים את דרכי ולא תומכים בה הם נותנים לי את
הכבוד והאופציה לחיות בה עד הסוף, ולא דורסים אותי רק בגלל שהם
הרוב, רק בגלל שהם אוכלים בשר ואני לא.
כאינדיבידואלים שיעשו מה שהם רוצים, שישווקו עופות, מצידי
אפילו שיתרמו את הכסף למכינה... אבל לא כחלק מהקבוצה, לא בשם
המכינה, כמו שאני לא מכריחה אף אחד להיות צמחוני ואני מבינה
שתעשיית הבשר מופעלת מאנשים שערכיי לא חשובים להם, כך אני לא
יכולה להכריח אנשים לא לשווק בשר או לא להרוג בעלי חיים, כי
חוקית יש להם את כל הזכות שבעולם, סה"כ המוסר שלהם שונה מהמוסר
שלי, ואיש באמונתו יחיה... אבל לא כשזה בא על חשבוני והם
מכלילים אותי בתוך המוסר שלהם על אף שאני מתנגדת אליו...
בקיצור, אני גאה שההחלטה שנפלה היא שנפלה, ואני גאה להשפיע
ולשנות ולו בקצת...
חוץ מזה היינו בסמינר על יהדות שהתחבר לי לסופו של החודש הקודם
בו דנו במכינה בזהות יהודית, ופגשתי אנשים מעניינים וחברים שלי
שהלכו לשנות שירות נוספות... ישבתי לילה שלם והקשבתי למישהי
שהדרך בה היא חייה את חייה דומה מאד לשלי, והיה נחמד לראות את
זה מהצד, ושוב למצוא עוד מישהי שתרתק אותי גם אם זה לילה
אחד... והיה לי נעים והיה לי טוב. (מה שעלה לי בשעות שינה
ארוכות כשהגעתי לפה, אבל זה היה שווה את זה).
שבוע של אידיאולוגיה כי אנחנו דנים עכשיו בשאלת "זכותנו על
הארץ" במכינה, וזה דרש ממני להתמודד מול אנשים שדיעותיהם
כדעותי, אבל עכשיו אני "בצד השני", דווקא כי אני בגולן, כי
עכשיו אני מתנחלת, פתאום מנתקים לי בפרצוף, בגלל שאני בכלל
מעלה להעלות את השאלה הזו, אנשים שאני חלק מהם, וכשזה קרה זה
גרם לי להרהר במוסר השמאלני, והאם ההבדל שלעיתים הרגשתי שהוא
כל כך גדול בין ההתנהגות שלי לבין ההתנהגות של הצד השני הוא
כל-כך גדול... ועוד היה בשבוע האידיאולוגי הזה הרצאה שהיא
חוויה בלתי נשכחת של אחד מהמורים שלי שלפתע הסתבר לי שהאדם הזה
שעומד מולי כל חודש ומדבר איתי על מזרחנות הוא הרבה יותר ממה
שהוא נראה והחויות שהוא עבר והסיפור שלו הוא מדהים, ואין לי
מילה אחרת לתאר את זה, וזה היה מצמרר להאזין לו, וגרם לי לחשוב
כל כך הרבה על דברים שכבר היו לי מובנים אבל עכשיו החוזק
והמשמעותיות שלהם מגדילה את כל מחשבותיי, ואת כל הדברים בהם
בחרתי להאמין. וזה לעומת כמה ניתוקים של טלפון משמעותי הרבה
יותר לחיזוק הדיעות שלי, לבחירות שאני בוחרת לעשות כשמאלנית
אקטיביסטית...
ובינתיים בין כל זה לסיים את כל הקצוות והקשרים, כי הגעתי
למסקנה שאני נותנת לגבר שלי צ'אנס אמיתי, כי הגעתי לתשובה
בינתיים, שאני רוצה לנסות עכשיו לראות מה יהיה איתו ולבדוק
מתוך היחד שנוצר ביננו בשבעה וחצי החודשים האחרונים, ומתוך
התוכן שגדל ועולה בתוכם בשבועיים האחרונים שמאז סוף האולטימטום
אם הוא הגבר הנכון בשבילי, אם הוא באמת הגבר שלי... ודברים
הולכים ומשתפרים מיום ליום, והגעגועים שלו אלי מונחים על
השולחן, רק בעוד שבועיים נראה זו את זה, והגעגועים שלי אליו
גדולים, במיוחד בשבוע הזה שהיה לי קשה, כי התנדנדתי בין שמיים
לארץ במכינה, כי התרגלתי ברגילה לדבר איתו כל יום ופתאום היו
לי מגבלות של זמן... אבל גם היה לי במה להתעסק השבוע, וכפי
שתיארתי פה לא היה מעט... כך שגם היה לי זמן לא להרהר בו...
אבל קשה לנו זה בלי זו ועם המרחק הגדול הזה... ואני כל כך רוצה
להרגיש אותו בי, כי הזמן האחרון שלנו יחד היה כל כך מטמטם, כל
כך מיוחד, ואני מרגישה שבאמת השתנה משהו בסיסי ביננו על אף כל
הכאב שבבגידה... אבל הוא איתי עכשיו ואני איתו, רק איתו, אומרת
לא לילד, ואומרת לו לידיד שלי שהיה פעם חבר שלי ונזכר לפתע
שהוא שוב רוצה אותי, ולאיש המילים, שצורבות לי מילותיו והשיחה
עמו קשה לי כשמתקשרת אליו סופסוף, וכמה שהוא מיוחד... ואומרת
לא לחייל המאמין שלי שמתרוצץ במחשבותי, שכשאני כותבת שירים
השבוע על זהות יהודית עולה וקם בי, בתוך ראשי, בליבי, בבילבול
שהוא עורר בי בזיכוך שלנו יחד... ומדברת איתו ועדיין אומרת לו
לא, והוא מבין, אומר שידע וזה הרי מה שרציתי, וכמה שקשה לי...
כמה שקשה אבל מוותרת עליו כי מבינה שזה הכרחי כדי שאוכל להיות
עם הגבר שלי, כדי שיהיה לנו צ'אנס אמיתי [ומחשבות מהסוג הזה לא
מקובלות, גם אם זה רק שיר: "נשקתי לבן האלוהים/ שפתיי על שפתיו
עורו על עורי/ ובנגיעה אסורה קידשתיו/ להיות לי ללחם להיות לי
לחול./ טומאתי דבקה בהוד קדושתו/ אורו על עורי/ זוהרו בזהב
שערי,/ ובגדי שבת - המלכה/ הדורים משתחווים ארצה/ בין העולם
הזה מעיין העולם הבא/ לפני/ חוטים לבנים קושרים אותו לשמיים/
ממותניו (הצמודות חבוקות לגופי)/ נכרכים נקשרים סביב ידי/ כמו
תפילין לידיו, אותות על גופי כאזיקים מצמידים ידי למיטה/ עורו
על עורי, עוטה אור, עטוף בי./ ובאיחוד גוף ונפש היטהרנו/
וחיבורינו שמיים ושילובינו אדמה,/ קודש של חול,/ עוון בתוך
צדק,/ אבדת ישועים,/ חטאת ברוכים,/ מיזוג טהרה./ ובן האלוהים
אהבני,/ וקידשתיו במצוותי/ יהדות שאין בה מילים."] אז אומרת לא
כי זה הדבר הכי נכון. וכל הגברים אינם עוד, ממשים הם, אבל לא
עוד איום ממשי, והגבר שלי הוא אחד, ואני יחידה לו, איתו,
בינתיים, עד שאבין מהי הדרך הנכונה לי איתו. ומתגעגעת, כל כך
מתגעגעת אליו...
שבוע עמוס, שבוע מלא, שברים קטנים, נתצי זכוכיות על ליבי
לאורכו, והוא היה קשה והוא היה מספק, כפרק חשוב בחיי, שבוע של
מבחנים, ושל אהבה גדולה לכל מה שמסביבי ולכל מה שעשיתי, ואני
שמחה שהוא היה, ושמחה, שמחה שהוא נגמר.
צדק צדק ארדוף באמונה שלמה בנאמנות אמת, וזהו זמן, זמן לחיוך
חדש.
יומן: יום ראשון, 30 בדצמבר 2001.
שבחי ירושליים, עיר זרה.
נחתתי בירושליים עיר הקודש, פספסתי את ההסעה לגוש עציון של
המכינה ובכך בעצם את יום הסיור הראשון באזור... הסתובבתי פה
קצת, דיי מבוהלת מהרעיון שאני במדרחוב, מתבוננת בכיכר ציון
שקראתי עליה לאחרונה (מישהו לרוץ איתו של גרוסמן) בבתים
המיוחדים של העיר הזו בניחוח המיוחד שלה, הצבעוניות מחד וחד
הגונייות מאידך, ונזכרתי בבמאית היפה שלי שלקחתי לטייל פה, אז
כשעוד היינו יחד מאוהבות ומרחפות, הרבה מעל כולם, הרבה לפני
שנפרדנו, והימים פה איתה עוד נשארו לי קסומים וחרוטים בזכרון
המחשבה... כמה אהבתי אותה... והעיר הזו שחוברה לה יחדיו כמה
אמביוולנטית אני כשאני בה, חושבת עליה, ועם המחשבות הללו שכל
רגע אני עלולה להתפוצץ, והמבטים החקרניים הללו של כל עוברי
האורח על התיקים הגדולים שעל גבי...
כמובן שיצאתי לחפש אחרי קופי-אינטרנט, המחירים גם כאן מרקיעים
שחקים, כנראה שאין כמו ת"א במובן הזה... מחפשת אי מיילים שלא
נכתבו מאז הבוקר, ומוצאת את הגבר שלי שחזר סוף סוף הבייתה און
ליין על האי סי קיו, כמה נחמד שאפשר להשתמש בזה גם דרך
הרשת...
בלילות האחרונים דיברנו המון, ובכלל לאחרונה, כל לילה, הוא
בשמירה שלו, אני בחדר כביסה של ההורים בשעות הכי קטנות של
הלילה עם השמיים הורודים שצבעו את רקיע הלילה אתמול... והוא
חודר לי לנשמה ואני מתגעגעת למגע ידיו, לשפתיו לחיבוק שלו,
להרדם ערומה בין ידיו, וכל כך רוצה... מאזינה לו שעות מדבר
מספר לי נחשף סוף סוף בפני ומבין את כל מה שדיברתי עליו, מדבר
על כך ששיניתי בו משהו, ששיניתי אותו... ומודה לי, לא ברור לי
על מה, (על זה שבגדתי?!) ויודעת שעכשיו כבר הרבה יותר טוב...
ומספרת לו דברים, הוא מדבר כל כך ישר ואני המומה ממה שסיפר,
ואולי מתוך הכאב שלי על כל מה שלא ידעתי אני מספרת לו את
הדברים שלא חשב שאני יודעת, והוא המום נדהם מכל מה ששמעתי,
נזעם מכך שגיליתי את כל הדברים הללו עוד לפני שממש התחלנו
להיות ביחד, משהו כמו לפני 8 חודשים... ואני יודעת, יודעת יותר
מידי... אבל השיחה עדיין טובה, קולחת, דבר לא ישנה את הרגשות
שלנו, הרי היו כל כך הרבה "בומים" החודש, שמשהו ישן כל כך לא
יערער אותנו, אבל כן יוסיף ויערער אותו... ואולי זה לא בסדר
ואני צריכה לתת לו יציבות, כל כך הרבה דברים משתנים עכשיו
בחייו, מן מעגל כזה שפתחתי ומתגלגל לו כמו כדור שלג נזרק
בירושליים...
ואני איתו, ואני שלו עד כמה שיכולה, וגם כשהשיחה מתנתקת כי
נגמרה הסוללה, אני מצלצלת שוב, משאירה לו הודעה, ובבוקר לפני
שיוצאת מתקשרת, ויודעת שבגלל שהשיחה מתארכת אני אאחר לאוטובוס
של המכינה אבל הגבר שלי חשוב יותר, הגבר שלי מיוחד הרבה יותר
מכל מתנחל שיספר לי בובה מאייסס, ומדברים, והוא לחוץ, כועס,
מאשים אפילו שאין על מה, ומסבירה לו, לא מגוננת על עצמי, מנסה
לתת לו פתח לחלון חיי אז, כשדברים רק התחילו ביננו, ועל שיחות
שהיו לי אז... והוא מקשיב, ויודעת שהוא לא כועס באמת, הוא רק
המום וקצת חסר אונים עכשיו, אבל זה יעבור לו, כי מה שהיה אז
ממש לא משנה... באמת שלא, בטח לא לי, בטח לא עכשיו, אני את
הבחירות שלי איתו הספקתי לעשות מאז לא מעט פעמים, ובכל פעם אני
בוחרת להיות איתו...
ורק ב9:30 מנתקים את הטלפון, שעה אחרי שהייתי אמורה לצאת,
וההקפצה של אבא לצומת הסמוכה לא ממש עוזרת, כי לירושליים כאמור
אני מגיעה בשעה איחור, אחרי עוד שיחת טרמפים משעשעת, שתמיד
נגמרת בזה שמודיעים לי שאני מדהימה, וכמה חבל ש... כי גם בחיים
אני כמו ביומן פתוחה וססגונית ומספרת, ויש לי סיפורים כל כך
הרבה ואני נהנית מהבמה הזו שהכביש מספק לי, מבני שיחה מזדמנים
שאני מטביעה בהם חותם... שכשיחזרו לדרך או לצומת יזכרו בי ומי
יודע אולי גם יעלו חיוך... כמו שעולה על פני כשאני נזכרת באיזה
טרמפ נחמד, מיוחד...
ומגיעה לירושליים, ויודעת שיש לי יום שלם, עד הערב להעביר...
ותוהה כיצד לנצל את העיר הזו, ולא מצליחה להתגבר על הפיתוי...
מחפשת קופי-נט, מסתובבת ברחובות ותרה אחרי אחד כזה שלא יבזוז
אותי בו כמו השאר... וקניתי כל מיני דברים, וכמעט התפתיתי
להכנס לאיזה סינית ולאכול, רק שנזכרתי בו בגבר שלי, שהיה
האחרון שאכל איתי סיני, אז עוד בימי האבן שלנו, ערב שהיה כל כך
מתוק, פשוט יודעת שחייבת למצוא אינטרנט לראות אולי הוא שם...
אז ויתרתי על האוכל ומצאתי אותו מולי, מתגעגע, כמהה בדיוק
כמוני, פרנואידי קמעה אך מקסים כהרגלו, מרגישה איך הוא כובש
אותי, ואת האודם עולה על לחיי בקריאת מילות התאווה שלו, ואני
כל כך רוצה אותו לידי...
צהריים עיר זרה, עיר לא לי, שחוברה לה יחדיו אך הרסה כל כך
הרבה, הציתה אש תיקווה אך גם אש מרד וחורבן תקוות, אבא שלי היה
מהצנחים שכבשו את הכותל, והוא לא בכה על החומות, הוא רץ להתקשר
לאמא שלי... (לחשוב שפעם הם היו מאוהבים) הוא לא חוזר אל העיר
הזו, הוא שונא את מה שעבר עבורה, וחומות, חומות וקיר אבן לא
שווים את חבריו המתים... כך שלא הגעתי לפה הרבה בילדותי, אך
מזמן שנעשיתי נערה התחלתי לחקור את העיר הזו במסעות טרמפים
לפעמים לבד ולפעמים בזוג... והעיר הזו כל כך יפה, ומיוחדת...
אבל היא לא עושה לי טוב, ירושה כנראה מאבא... או אולי מעצמי,
כי לא יכולה לשכוח שלא כולה שלי... יותר מידי אידיאולוגיה אני
מדברת בימים האחרונים, אולי כי אני כזו, אבל בטח מעלה קצף וחמס
של כל מיני על כתפי, דווקא אוהבת לעמוד בעין הסערה, ככה זה
כששחקנית.
ומתקתקת לחפש עקבות של הלילה של אתמול באי מייל שלי, ולא מוצאת
עוד סימנים אליה, ואיך שהיא... מטריפה, רחוקה וטוב שכך, לא
רוצה להכוות, לא מעיזה לטעום אותה... בורחת אל הגבר שלי גם אם
זה בלילה, גם אם זה אתמול, לא מעיזה לתת לה מעצמי, שתקרא,
שתלטף אותי בקול הג'אז שלה, רק שלא תעז לגעת, כי אני אברח,
אברח אליו, אני הרי גם כן מפחדת, היא לא היחידה... ואיתו בטוח
לי, וטוב לי איתו, והכל בינתיים נורא בינתיים, ואין לי גבר אחר
על פניו, לכולם אמרתי לא, ועומדת במילתי, והיא כמו עשן סגול
שמתפשט, בכלל לא שואלת ונכנסת אל מחשבותיי... לא אומר לה כן,
ואין צורך לסרב, זו רק פנטזיה כלשונה, לשון חלקלקות יש לה,
חתולה מתפנקת... שתהיה פנטזיה, שלא אגע.
ואני רוצה את הגבר שלי כאן לידי שיגע בי, בממשות שאין לה סוף
להתמסר אליו, בנאמנות שמפתחת, כי הוא שונה עכשיו, כי הביחד
שלנו סוף סוף אמיתי... כי אני יכולה להרגיש את הכמיהה שלו אלי
לא מסתתרת מאחורי מילים, ישירה בוטה, מנסרת בגופי, ואני נפתחת
אליו, בגידיי הנשמה, בתחלואי הגוף וביפי המחשבות... וטוב לי
איתו, ורוצה בו כל כך לידי, לגעת לגעת, לשמוע, לחוש,
להרגיש...
קור של ירושליים, הרים של ירושליים, רעשים של ירושליים
(מפחידה) אנשים של ירושליים קריאות של ירושליים, שפה שאני לא
מבינה... ומה יש בה בעיר הזו שכולם רוצים אותה? איפה הקדושה
הגדולה? ובטח שאם אשב פה כל היום באינטרנט שלא אמצא... אבל
הכתיבה מזככת אותי, ופה אני גם יכולה לעדכן... וזה טוב לי,
אולי אשב לכתוב גם קצת אח"כ בחוץ, על דפי יומן אמת, אוויר של
ירושלים, זך שישרה אווירה אחרת, ואולי תדבק גם בי הפעם
הקדושה...
החייל המאמין שלי דיבר איתי כל כך הרבה על ירושלים סיפר על
רחובותיה ושהוא יכול למצוא עצמו לוקח אוטובוס ועולה הנה כי זה
בעצם הבית יותר מכל מקום אחר, ככה זה כנראה אצל אנשים
מאמינים... לכותל לא אלך, לא אוהבת... מצחיק הקיצור שנתנו לה
י-ם, הרי זה הדבר היחידי שבעצם חסר פה... ים... אבל מה זה
משנה, עיר בלי מחר חיה חיים של אתמול, ואני בתוכה, ואני פה
עכשיו. ואעלה את ירושליים על ראש שמחתי.
תגובות:
נושא כשהפנטזיה מתממשת...
מאת: erika badu
תאריך: 30/12/01 18:04
היא ממצה את עצמה...
וכשהיא ממצה את עצמה,
היא כבר לא פנטזיה...
המסתוריות נעלמת...
הקדושה...
והיא הופכת להיות לעוד אדם...
נושא: ירושלים...
מאת: mccoy
תאריך: 30/12/01 19:06
יש בה מה שאין בה מה שרואים ממנה...
ים...
נושא: זכרונותי מירושלים... הם זכרונות שלוקח חיים
שלמים לשכוח...
מאת: erika badu
תאריך: 31/12/01 13:19
זכרונות שהייתי מעדיפה לברוח מהם...
העיר הקרה, המלנכולית, היפה, העצובה, שכולם חושקים בה...
הבתים... האווירה... האדם שאתמול התקשר אלי משם... ואחר כך
נעלם... והותיר אותי כמו ירושלים... מלנכולית, עצובה, יפה...
אך לא... לא... לא קרה...
נושא: ראש שמחתי...?
מאת: -A-19
תאריך: 31/12/01 19:35
האם יום ששוני הוא יום אסוני?
אני לא רוצה להכנס לי-ם, זאת לא המטרה..
יש לי דברים אחרים בראש, יש לי דמיון שעוזר, לפעמים,......
לשכוח?
את הקשר תמצאי רק בין הבירה והנשר..
-אני-.
נושא: ירושליים
מאת: WeeGee The Famous
תאריך: 31/12/01 22:04
יש משהו בעיר הזאת שאני לא אוהב. משהו שגורם לי לסלוד מלבקר
בה.
אני לא יכול להגיד מה זה.
אני מאוד לא אוהב אותה.
אפילו נגעל ממנה.
ואין לי זכרונות עצובים משם..
נושא: מיקי..
מאת: psycho girl
תאריך: 7/1/02 19:55
את בורחת מאותה הפנטזיה, אותו החשש ואת בורחת לזרועות מוכרות,
לפעמים צריך לנסות להגשים את הפנטזיה, להרגיש סיפוק..
תמיד עוד יהיו פנטזיות... אבל מצד שני יש לך את הגבר שלך,המקום
הבטוח והמוכר...
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.