מסה... חמוד... אם במציאות היו לנו הגדרות כאלה מגניבות...
אולי היינו נראים אחרת...

בלייסנס של הוורד כתוב kfir&atida . ראבאק.
רק אתה יכול להבין אותי עכשיו.

העיצוב האוטומטי הזה...הלוואי שהיה אחד כזה לחיים.

אף פעם לא היה לי מה שהגדרת ידידת שפיכה.
למרות שאני מתקשרת יותר טוב עם בנים, מעדיפה להתרחק מהם. תמיד
נוצר מצב של תלות...
אני מוצפת חברות. באמת- אין לי תלונות.
אבל ברמה היחסית. ורק בביצפר.
תכלס? יש חברה אמיתית אחת, ומשום מה היא לא ממש נחשבת אצלי.
עד שימאס לה ממני, מהשטויות שלי, ותקלוט שאין תוכן לבולשיט
שאני שופכת לה, ושאני גם לא ממש מקשיבה לה... וכשימאס לה- היא
תעזוב. כמו רבים לפניה שברחו בהתחלה, באמצע, אפילו לקראת מיצוי
שיא הקשר. כמוך? רק אתה יכול לענות על זה. אין תלונות. לא
מאשימה אף אחד. לא אותה, לא אותך, לא רופאים, לא חברי שלום-
שלום, לא מורים, לא הורים, לא אח... ובטח עכשיו תגיד את כן-
אבל את פשוט לא מודה בזה לפני עצמך.
הו- הא. גאווה מתחילה לצוף.

להחזיק את עצמי?
להתמוטט?
הייתי רוצה להרים ידיים ו... אני אתחרט על זה אח"כ. אני כל כך
טבועה בחרמים שהטלתי על עצמי, שאני מרגישה ממש מטומטמת עכשיו,
ואני בטוחה שאני ארגיש יותר חרא מעכשיו עד כמה שזה אפשרי,
כשאני אקרא את זה אחר כך. נו, מה יהיה..? אולי עוד קצת רחמים
עצמיים...?? יופי רותם, יופי.
הייתי רוצה להרים ידיים... ופשוט לעוף... לברוח... לא לראות,
לא להראות, לא להרגיש... לפרוק הכל...
לא בדיבור. אני שונאת לדבר, אני גם אף פעם לא מגיעה ממש
לנקודה, אלא אם אני מתכננת מראש מה אני אומרת. אין כל כך תוכן
לדברים שלי. גם לא יודעת מה אני מתכוונת להביע כאן. סתם מוציאה
דברים שאין למי להוציא... עד שיימאס...
הוא טוען ש...אני כועסת על כל העולם, ואני פשוט לא מודעת לזה.
איפשהו הוא גם רמז שהוא יעשה משהו לפני שאני אעשה אותו.
הוא לא.
החיים שלו יותר מדי טובים. לפחות למראית העין.
מזכירה לעצמי את הפסיכיאטר מהמיון. כמה עלוב.

אני מתגעגעת למה שהייתי.
איך שראיתי את עצמי, איך שראיתי את החברה.
איך שחשבתי, איך שחלמתי.
אני מתגעגעת לתאוריות, להשקפת עולם שנבעה מתוכן- עד שקלטתי
שאני פשוט בוחנת הכל דרך התאוריות, ואז הרצון לברוח...לא להיות
סגורה בתאוריות...אז התאוריה התפוצצה...ולאט לאט נוצרה חדשה.
אני מתגעגעת למה שחשבתי. אני מתגעגעת לסקפטיות במחשבות שלי,
שהייתה מעסיקה אותי עד שהתאוריה הייתה פגה.
היו לי אשליות, הזיות...תמיד הייתי קשורה לצורת חשיבה... רק
איתה הגעתי לכל הנ"ל...

אז עכשיו איבדת את זה. את הכל. את נהנית להתרפק על מה שהיה, על
מה שהיית. אבל את מפחדת לרצות כל כך לחזור לשם ואז תהיי יותר
מזויפת ממה שאת עכשיו. אז אני מפחדת. כן, הגיע הזמן להודות-
בפני עצמי ובפני כל העולם, ואני מניחה שאין מקום וזמן יותר
מתאימים מכאן ועכשיו.
שמונה בכיכר.
תשע נשמע לו יותר יפה כשכותבים. מי אני שאסרב?
תשע בכיכר.
הוא לא התעורר. שישן, הוא צריך את זה.
עשר בכיכר.
הוא צריך לעבור בביצפר לקחת פקס. אוזני המן לגמלאים יצילו את
העולם.
אחת עשרה בכיכר.
הוא עדיין בביצפר, המשכתי לכיוון. אין דרך חזרה.
פגשתי עוד מישהו שלא יצא לסיור, והוא חיכה איתי עד שהוא יצא.
הגיע הזמן באמת. לא, אני סתם פוסטמה עכשיו.
לא רציתי שיגיע הרגע, לא רציתי שהוא ייצא... שיישאר שם...
זה בלתי אפשרי להסתיר כל כך הרבה כל כך הרבה זמן, ואז בבת אחת
לגלות הכל.
רציתי לבכות, לברוח, למות...
הכל חוץ מזה.
עכשיו באמת אין דרך חזרה...איך את תמיד מצליחה להכניס את עצמך
למצבים האלה?? ואת אף פעם לא יוצאת מהם... סיטואציה בתוך
סיטואציה בתוך סיטואציה...
ועדיין תקועה בתסביך מכתה ד שרבת עם דנית על הקלטת ההיא, ונחרב
עליך עולמך.
דנית... איפה אני ואיפה את... כל מה שאי פעם רציתי להיות...
אבל האישיות שלך נדפקת מיום ליום...
אחרי שנים של ניתוק, כמה שפיזית היינו קרובות, הייתה בינינו
תהום אדירה.
אז בחופש עוד פעם רבנו. אולי לא החשבנו את זה כקשר...לא ממש
מחשיבים יסודי עכשיו.
שלא תביני כמו שאת אף פעם לא מבינה אותי... את לא חסרה לי
מבחינת הקשר.
את פשוט חסרה לי. אני רוצה שתהיי כאן. פשוט לדעת.
אז חזרנו לדבר... ואולי השתנית. ואולי לטובה.
ואני לא אשכח מה שאמרת.
אולי את גרמת לי לעלות על הצוק...? והחיים סתם דחפו אותי...?
אין סיכוי... בלי לזלזל, כלומר את חכמה, ואינטליגנציה לא חסרה
לך... אבל את לא ממש משמעותית בשבילי כמו ש... בעצם אין אף אחד
שישפיע עלי. אני כבר לא כל כך נוחה להשפעה. וזה לא פוזות כמו
נעמה. אני לא מתכוונת עכשיו לרוץ ולצעוק בהלוויה של קרן "שכבתי
עם דור ויש לו כזההההההה גדול".
כאילו לקחו אותה, ופוצצו אותה בבולשיט. אם לא הייתי מכירה אותה
כמו שאני מכירה אותה, לא הייתי חושבת שזה אפשרי. כמה פעמים
אפשר להיכנס להריון בשלושה חודשים..??
אולי את בכל זאת לא מי-יודע-מה משפיעה. איך הגעתי לנושא הזה
עכשיו...? ולמה...לעזאזל...

זה היה יפה...כמו פעם... מחשבות, תאוריות צצות בראש ומוחקים
אותם בהנפת יד...נוסטלגיה...

הלב דופק ועולים על 74. יורדים בקרייה.
עם סחרחורת ובחילות, עולים על 51. 50 החליט להבריז לנו.
נזכרתי בסוכריות גומי שהוא הבטיח לי.
ואז התלהבנו מהפרסומות ברמת גן ופתח תקווה. כל הכבוד. בוגרים
שכמונו.
הסחת דעת.
בדיעבד, במבט לאחור, אחרי שהגדירו אותי כאנורקטית ופסיכית בעלת
נטיות התאבדותיות מול ההורים שלי, לא הבנתי כלום עד שהטיחו לי
עובדות בפרצוף.
חסרת חופש, נטולת חיים, ונקייה- חזרתי הביתה.
זה היה בדיוק כמו שאמרת. אם אני לא אחשוב שאני חוזרת נקייה
למקום נקי- זה לא יעבוד.
חוץ מזה, כל מה שאמרת, היה בולשיט.
כי לא היו מוכנים לאשפז... נראה לי שהסכמתי בגלל הכימיקלים...
אתה היית מוסיף עכשיו גררררררררר...
והאמנתי בזה. באמת.
חזרתי נקייה- לפחות ככה רציתי לחשוב- למקום נקי- ככה שנינו
רצינו לחשוב.
הבעיה שטעינו.
הכל חזר להיות אותו דבר לפני שנסענו... חוץ מזה שהם יודעים.
איפה אתה כשצריך אותך? כשבאמת צריך אותך? שהבטחת שתהיה שם?
ניתקת קשר.
החלטתי לא לפתח תלות... איכשהו צפיתי את זה מראש, ובכל זאת
הסכמתי לנסוע.
אז לא התקשרתי. בביצפר יותר משלום- שלום לא היה. כמו שאתה
רוצה.
אז המשפחה יצאה יותר ממוטטת ממה שהיא הייתה, אני נשארתי אותו
דבר (או יותר גרוע?) רק עם שמירה של 24 שעות, ואתה...אי שם.
אני לא מאשימה אותך בכלום.
לא היית חייב לעשות את זה.
אז עכשיו הם חושבים שאני שונאת את עצמי חיצונית, וזאת הסיבה
היחידה...
האמנם...?

עכשיו תחייך.. תמיד אהבתי את החיוך שלך. היו פעמים שכל כך
רציתי... ואז חשבתי עליך...
עצרת אותי כל כך הרבה פעמים, שאתה לא יכול אפילו לתאר לעצמך...
ואפילו לא ידעת על זה.
משפט יפה...ואפילו לא ידעת על זה... אני בטוחה שאני ארגיש אח"כ
יותר חרא מעכשיו... ועכשיו עוד נראה שאין יותר חרא מזה...

אם היית נותן לי לדקה להפנות אצבע על עצמי לפני הכל, כשאתה
כאן, הייתי אומרת שיכולת לחשוב גם עלי. כלומר אם הייתי עושה מה
שתכננתי כ"כ הרבה זמן, וציפיתי לו בשארית התקווה (?),  בלי שום
קשר להתעללויות שלי בעצמי, אז הייתי מאושרת. הרי זה ידוע
שהמוות גורם לאנשים לחוש את החיים. ורק הוא גורם לזה. לאנשים
מסביב, ולעצמך... כשאתה שם, באותו רגע- זה השיא.
גם אם זה רק לרגע. היית יכול להיות בטוח, שלראשונה בחיי, הייתי
באמת מאושרת. לרגע. דקה. שניה.
אבל הייתי הולכת. וזה לא התאים לך. למרות שהייתי הולכת עם
חיוך... פשוט לא התאים לך. כי גם זה היה נופל עליך.
לאחר חשיבה ממושכת, דחית את הבלתי נמנע. דחית בהרבה- אבל זאת
עדיין רק דחייה.
כדי לא להאשים את עצמך. למה לא עשיתי כלום? ראבאק, יכולתי
לאיים, לצעוק, להתעצבן, לכפות...
כדי לא לשמוע אותם מסביב. כדי שלא יגידו איך לא ראינו? איך לא
שמענו? איך לא הקשבנו? איך לא שמנו לב?
כדי לא לשמוע הספדים. כדי לא לשאת הספדים. אני שונאת את זה.
תמיד אומרים אותו דבר ותמיד משקרים.
בטח היו אומרים עלי "היא הייתה ילדה שקטה ומופנמת. כולם אהבו
אותה. לא הייתה לה סיבה."
אני רואה אותך רואה את זה.
אתה רואה אותי רואה את זה.
ביקשתי שלא תתערב...
איימתי כדי שלא תכניס את עצמך לזה...
רק רציתי את השגרה שלי... עם כל הסקפטיות וסימני השאלה- שלי,
שלך...
לא יכולת לשאת את זה, אני יודעת... בגלל זה כל כך ביקשתי.
ואם היית נותן לי להיות מאושרת, זה היה רק עניין של זמן עד
שהיית יכול להגיד ידעתי, ולשפוך הכל... ולא היה אכפת לי בפני
מי... הרי אני כבר לא שם.
עכשיו כשאין לך ידידת שפיכה, זה מתאסף, אני בטוחה.
ערמות... על גבי ערמות... ותמשיך להתרפק על מה שהיה, כי זה כל
כך יפה- אבל אתה לא תשבר.
וזה יותר ממה שאתה יכול לעשות עכשיו...
אתה באמת רואה אותי שורדת...?
שנינו יודעים את זה. אתה פשוט עדיין לא מודה בזה... מפחד
להודות שנכשלת..? לא... אני חושבת שאתה עדיין לא יודע, כי בחרת
להתנתק...

באמת אין לי סיבה...?

תפתח את העיניים שחר.
זה לא נגמר.
עדיין לא.