החיים שלי כמו ארמון של זכוכית,
הבנוי חדרים, חדרים.
אלה הפונים לשמש, תמיד שטופי אור,
וישנם חשוכים, נשקפים אל השחור.
לאט ובזהירות את הארמון בניתי
וחדר אחר חדר באהבה מלאתי.
יש חדר אחד לילדות רחוקה ואחר לאהבה ראשונה.
וחדר הורים וחדר נישואים
ואחד מלא צחוק - חדר ילדים.
יש אחד רציני- חדר עבודה
וחדר קצת סבוך המוקדש לחברה.
ובנוי הארמוןבצורה מוזרה,
מסובכת מעט ולא כל כך יציבה
מספיק רגע אחד נמהר, לא נבון. וסביבי מתמוטט לו כל הארמון..
ואני עומדת, צופה בהריסות, שחוחת גו ועיני דומעות.
הלב מושך לכרוע, לגהור על הרסיסים לחבוק אותם חזק אלי- להעמיק
את הפצעים
ולא להאבק יותר ולא להלחם, לנוח בכאב בתוך ההריסוןת ההן.
אבל אפשר גם קצת אחרת,
אפשר לרכון לערמת הרסיסים ולמיין ולסווג את השברים
ולהתחיל שוב לצרף בסבלנות,
רסיס אל שבר, לאט ובזהירות
ולחבר אותם שנית שורות, שורות
לקשור אותם יחדיו בחוט של זכרונות ולהדביק את השברים בדמע
אהבה
ולהקים את הארמון שנית קומה אחר קומה.