כשעידו מת, זה לא היה אותו דבר...
אף אחד לא בכה או התאבל, אבל גם אף אחד לא היה שמח במיוחד,
כולם כאלו התעלמו ממותו.
אני דווקא הייתי עצוב (בין היחידים שהיו כאלה) אבל לא הצלחתי
להראות את זה... ובאמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי.
עידו היה טיפוס מוזר...
פעם, כשחזרתי הביתה מהחוג טניס, ראיתי את עידו יושב על איזה
ספסל בודד בשכונה ומעשן, אחרי שהוא נעלם מזווית הראיה שלי,
שמעתי יללה חזקה של חתול... לא סובבתי את הראש! פחדתי שעידו
יראה שאני מסתכל עליו... ואולי אני אראה משהו שאני לא צריך
לראות?!?!?
כולם ראו בעידו מין דמות של "הילד המפחיד והמוזר" מין "פריק",
וזה לא כי הוא היה מגודל או משהו כזה, הוא פשוט היה מפחיד...
היו לו עיניים בצבע שחור ממש ממש כהות, אף אחד לא העז להסתכל
עליהן.
פעם אחת, ממש בטעות, הסתכלתי לעידו בעיניים, באמת שבלי
כוונה...
התפלאתי לגלות שהן בכלל לא מפחידות! אומנם הן היו שחורות אבל
היה בהן משהו אחר שעורר בי איזשהו רגש, לא פחד ולא אימה! היה
בעיניים של עידו מין עצבות כזאת... משהו שמעורר חרדה ורחמים!
כמובן שלא סיפרתי לאף אחד שהסתכלתי לעידו בעיניים, כולם היו
חושבים שאני מטורף.
את עידו כמעט ולא ראיתי בביצפר, וזה בגלל שהוא כמעט ולא הגיע
אליו.
תמיד הייתי רואה את עידו במקומות חשוכים או מפחידים כמו החורשה
שלנו, שהייתה מקום מבודד.
עידו אף פעם לא הופיע למסיבות או למקומות שיש בהם הרבה אנשים,
בכלל, הוא לא אהב במיוחד אנשים.
לפני כמה ימים, אורי (שהוא החבר הכי טוב שלי) בא אלי,
הוא סיפר לי שהוא ראה הרגע את עידו, מרביץ לאיזה גור חתולים
קטן ששייך למשפחת רוזנבלום (השכנים של אורי).
אורי סיפר לי את זה ועיניו היו פתוחות לגמרי ומתוחות מכל
הכיוונים, כאלו ראה הרגע שד.
"מסכן החתול" אמרתי לו באדישות גמורה.
אורי התעצבן והתפלא על האדישות שלי.
"ומה אם זה היה החתול שלך?"
"אבל זה לא" עניתי לו בייבוש.
"מה יש לך דן? תתעורר... אתה לא רואה למה עידו גורם? מה יש
לך?" התעצבן אורי.
"אז אתה רוצה לדעת מה יש לי? סבבה!
אני עזרתי לעידו למצוא את הגור הזה!
כן, פשוט מאוד... הוא שאל אותי איפה יש הרבה חתולים, ואני
אמרתי לו שלמשפחת רוזנבלום יש מלאן חתולים בחצר ושהם בטח לא
ישימו לב אם הוא ייקח איזה אחד או שניים..."
הייתי צריך לנשום אחרי המשפט הארוך הזה...
עידו הסתכל עליי המום, ולא האמין... שנייה אחר כך הוא כבר לא
היה בחדר.
גם אני לא האמנתי לעצמי...
אני לא יודע למה שיקרתי לאורי?!?!
אבל אני חושב שהערצתי את עידו, כן, פשוט מאוד! ורציתי להראות
לאורי משהו, אולי שאני גיבור?!?! שאני לא מפחד מעידו?!?!
שאני דומה לעידו במשהו...
לא ידעתי אם לשמוח על זה שבטח אורי חושב עכשיו שאני גיבור, או
אולי בעצם הוא חושב שאני טיפש?!?!
ולמה בכלל אני משקר לחבר הכי טוב שלי?!?!
ואיך זה שהוא מאמין לסיפור שלי? הריי הוא החבר הכי טוב שלי,
הוא אמור לדעת שבחיים לא הייתי מסוגל לעשות כזה דבר...
ומה אם מישהו ישאל את עידו אם זה נכון?
על זה לא חשבתי לפני זה... מה אם זה ייודע לעידו???
עידו בטח ממש יתעצבן... הוא בטח לא ישמח לשמוע שמישהו סיפר
שהוא דיבר איתו, הרי הוא תמיד מתרחק מכולם.
ועכשיו, אחרי שיספרו לעידו את מה שסיפרתי , הוא בטח יתעצבן...
כי עידו לא רוצה חברים...הוא אף פעם לא רצה!
הריי כמה פעמים כבר פנו אלינו היועצות בבצפר בבקשה שננסה
להתחבר אתו? אבל עידו כמובן סרב והפנה לנו את הגב...כרגיל!
אחרי שחשבתי על זה קצת...פחדתי מעידו!
יותר נכון, פחדתי מהתגובה שלו, כי אף פעם לא ראיתי את עידו
מתעצבן או כועס... לפחות לא במקרה כמו שלי.
מה שלא ידעתי זה שכל המחשבות האלה היו לחינם...
כן, אחרי יומיים עידו התאבד!!!
ילד בן 14 התאבד!!! ואף אחד לא יוכל לספר לו עכשיו את מה
שסיפרתי.
אבל כשעידו מת, זה לא אותו דבר...
כי אף אחד לא שמח או עצוב, כולם פשוט אותו הדבר!
אני דווקא כן עצוב, אני הערצתי את עידו, תמיד רציתי להיות
כזה...נו... שונה,
ועל עידו בהחלט היה אפשר להגיד שהוא שונה, וזה מה שגרם לי
להעריץ אותו כל כך.
ההלוויה של עידו התקיימה יום אחרי שמצאו את הגופה שלו מוטלת על
הדשא בחורשה, חנוק לגמרי משקית שהייתה תקועה לו בפה.
ליד הגופה שלו מצאו גם מכתב שעידו כתב... שאותו פרסמו גם
בעיתון באותו היום, היה כתוב שם משהו שהיה כל כך נכון, כל כך
אמיתי...
"לעולם המסריח הזה, שלום ולא להתראות!
אני עוזב עכשיו אותך בלי דמעות...
גם יומי הגיע לשלם על מעשיי...
לא רצית לקחת אותי, אז לקחתי לעצמי את חיי.
אף אחד לא הכיר אותי, גם לא אתם, הורים שלי...
רק מי שהעז אי-פעם להסתכל לתוך העיניים שלי... ולא היו הרבה
כאלה.
אם אנשים היו מעזים להסתכל לי בעיניים, אולי הם היו יודעים מה
רע לי ואולי לא הייתי כותב את המכתב הזה בכלל...ואולי לא הייתם
צריכים למצוא אותי ככה באמצע החיים.
אבל אתם פישלתם...וגם אתה עולם מסריח!
אם לא תעזו להסתכל לאנשים בעיניים...ככה יראה העולם הזה!"
אני הייתי באמת בין היחידים שהסתכלו לעידו בעיניים... ואני
ראיתי את הכאב שלו, את העוצמה, את האמת!
אני לא יודע למה, אבל פחדתי לבוא להלוויה שלו.
בדרך הביתה מבצפר באותו היום, עברתי דרך בית הקברות, התחבאתי
בין השיחים, והסתכלתי על ההלוויה שלו.
לא התפלאתי בכלל לראות שהיו שם רק ההורים שלו, שהיו כל כך
דומים לו...
הם לא בכו ולא הראו שום סימן חיצוני לעצבות, אבל מי שהסתכל
להם בעיניים... ראה כמה שהם עצובים! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.