[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נכנסתי למכולת ברחוב שממול לבית שלי, לבשתי חולצת צווארון לבנה
ומכנס כחול אלגנטי, בגדי העבודה שלי באותה תקופה. לא אהבתי איך
שזה יושב עליי, אבל זה היה קוד הלבוש אצלנו במשרד. היה חם
בחוץ.
בעל המכולת נראה לי כבר בן 40 פלוס והוא מנהל את החנות עם אימא
שלו. לפעמים אני חושב לעצמי אם הבנאדם זין פעם בחיים שלו. הוא
נראה ממש רע, היו לו עיניים גדולות ובולטות, שפתיים דקות ואף
גדול. הוא אף פעם לא היה מגולח, והראש שלו הקריח בטירוף.
אימא שלו בקושי מדברת. יש לה שפם יותר ארוך משלו, והיא לבושה
כמו גבר שלא יודע להתלבש. חשבתי שאולי הם עושים תחרות מי יותר
גבר. מי הגבר בבית. היא יושבת אתו שם כבר שנים והיא עדיין לא
יודעת את המחירים, אפילו לא של חלב או לחם. סתם תקועה שם. לא
עוזרת, רק מפריעה. היא כנראה משגיחה עליו, שלא יגנוב מהקופה
ושלא יחזיר יותר מדי עודף, אחרת אני לא מבין מה יש לה לחפש
שם.
כל פעם שאני רואה אותה, אני נזכר בקטע מסריח שהיה לי שם, מסריח
תרתי משמע. נכנסתי אליהם למכולת באיזה יום חורף קר, וחיפשתי
יין אדום. כנראה שנגמר להם, כי לא ראיתי על המדף של היינות.
ביקשתי ממנה שתבדוק אם יש להם במחסן. היא עשתה לי פרצוף חמוץ
כזה, שתקפו אותי רגשות אשמה שעה שלמה אחרי זה. איך שהיא קמה,
התפזרה עננת סרחון כזאת במכולת שהחמיצה את כל החלב וכל הגבינות
בחנות. היא בטח ישבה שם כל הבוקר והפליצה כמו מטורפת, ועכשיו
הכול התפזר לכולם ישר לתוך הפנים. הלקוחות לא הגיבו, שיחקו
אותה לא מרגישים, אבל ידעתי שהם הרגישו. אי-אפשר לפספס דבר
כזה, בעיקר לא כשהסרחון נדבק ללחות של החורף.
"לא צריך, לא צריך," אמרתי לה, "תחזרי לכיסא שלך לפני שלא
יישארו לכם פה לקוחות". לא יודע אם היא הבינה, אבל אני נעלמתי
משם במהירות האור, לפני שייגמר לי האוויר בריאות.
אבל זה היה בחורף. היום היה יום חם ולח. גם להם היה מאוד חם.
ככה זה נראה. אבל הקמצנות לא נותנת להם לקנות מזגן קטן. הם
מזיעים, מסריחים ועצבניים, אבל לא יוציאו כמה שקלים מזוינים על
מזגן, הרי בשביל לספור כסף לא צריך מזגן. אני לא מבין למה אני
עוד קונה אצלם, כנראה בגלל שהם קרובים לבית שלי.
בכלל, יש כמה עסקים בעיר שעושים כסף על העצלנות שלי. למשל,
הפיצוציה שיושבת רחוב וחצי ממני, ואפילו לשם אני מגיע רק עם
האופניים.
בפיצוציה הזו מוכרים את כל הדברים הקלילים האלה כמו סיגריות,
גלידות, פיצוחים ועוגיות, וגם דברים בסיסיים למטבח כמו אורז,
סוכר, חלב וגבינה. ככה שאם אתה נתקע, אתה יכול ללכת אליהם. הם
פתוחים 24/7. אז בגלל שאין לי כוח לנסוע לסופרמרקט הרחוק, אני
קונה שם מדי פעם ומשלם על כל דבר הכי קטן יותר מעשרה שקלים. אם
הייתי מפסיק עם המנהג הזה, הייתי יכול לממן לעצמי נערת ליווי
כל חודש... או אולי פסיכולוגית. לא ידעתי מה אני צריך יותר:
לזיין למישהי ת'שכל או פשוט לזיין מישהי.
אבל אני חייב להודות שהפיצוציה הזאת עשתה לי פעם כל-כך טוב,
שאני חייב לה כל קנייה שאני מבצע שם. יש שם כל מיני מוכרים
ומוכרות שמתחלפים במשמרות, והייתה שם מישהי כזאת פצצה שהייתי
בא לקנות שם רק כדי לראות אותה.
לפני לא הרבה זמן, ביום שבת, קמתי מאוחר בצהרים והלכתי לקנות
סיגריות. לבשתי גופייה צמודה ומכנסי שבע שמיניות. הייתי כולי
שזוף משעות הים שצברתי הקיץ.
"תביאי לי, בקשה, ווינסטון לייטס," אמרתי לה בחיוך.
היא הסתובבה למדף של הסיגריות, שלפה חפיסת ווינסטון לייטס
והניחה על הדלפק. נתתי לה את הכסף. הסכום היה מדויק, לא חיכיתי
לעודף.
"אפשר לשאול אותך שאלה?" היא חייכה אליי.
"אפשר גם שתיים, או שלוש," עניתי.
"איך זה שגבר כמוך מעשן כל הזמן ווינסטון לייטס? כל פעם שאתה
בא לפה ומבקש ווינסטון לייטס, אני שואלת את עצמי את השאלה
הזאת. אני אישית מעדיפה גברים שמעשנים מלבורו אדום או מינימום
מלבורו לייטס."
אקצ'לי, אני לא ממש נראה כמו הגבר האידיאלי מהסרטים. אני רק
מטר שבעים וחמש. כמובן בלי מה שמוסתר לי עכשיו בתחתונים, אבל
את זה היא לא יכלה לראות. חשבתי שהיא צוחקת עליי, אבל זרמתי
אתה.
"זה לא בשבילי. אני באמת מעשן מלבורו אדום. את הלייטס אני קונה
בשביל השכנה השפנפנה שלי, יש לנו מן עסקה כזו," עניתי לה.
חשבתי לעצמי 'באמת? איזו עסקה? עם איזו שכנה? תספר לי על זה
בהזדמנות'.
היא נתנה לי את החיוך הזה שבא לך לקפוץ על הדלפק ולקרוע לה את
הצורה, אבל החזקתי את עצמי.
"את לא יכולה לחייך ככה ללקוחות, זה יכול להיות מסוכן.
מסתובבים פה טיפוסים לא ממש סימפטיים" אמרתי.
"האמת שלא אכפת לי להסתכן אתך היום אחרי המשמרת שלי," היא
ענתה.
לא האמנתי. חשבתי שאני חולם. לא שתיתי ולא עישנתי, מה קורה לי?
שמרתי על קור רוח. הרגעים האלה הם רגעי המבחן האמיתיים. עליהם
יקום או ייפול זיון.
"תהיי אצלי בשמונה, ביאליק 69 קומה ראשונה," אמרתי לה.
"עם מספר דירה כזה אני אגיע כבר בשבע וחצי," היא צחקה.
"אני אחכה לך מותק. או הו אני אחכה לך."
בשבע שלושים ואחת, הייתה דפיקה על הדלת.
בשבע שלושים ושלוש, הייתה דפיקה על המיטה. זה נמשך 40 דקות. 40
דקות של הרבה כוס, הרבה זין, ובעיקר הרבה שדיים. 40 דקות של
זיעה, דפיקות לב, אולי 12 פוזות וסוף אחד רטוב וצעקני ששמעו
בכל הרחוב. היה לה חזה ענק עם פטמות בצבע בורדו, כמו שאני
אוהב. היא הייתה כל-כך רגישה בפטמות שמתישהו התחלתי לפחד לגעת
בהן. רק הייתי מניח את האצבע, והיא 'אאאאאאאאאההההההההה',
הייתי תופס את הפטמה 'אאאאאאאאאאאאאאההההההההההההה', ליקקתי
'או אה או אה או אה או אה'. חשבתי לעצמי 'תשתקי, מה את צועקת?
את מפחידה אותי. לא נוגע לך יותר'.
אחרי הזיון שכבנו על המיטה. כל החזה הגדול שלה השתטח ונשפך
לצדדים. הדלקנו סיגריה. כמובן שהדלקתי ווינסטון לייטס, הרי אני
לא באמת מעשן מלבורו אדום. היא קלטה את זה.
"אופס, פתחת לשכנה שלך את הקופסה," היא אמרה.
"וואלה, לא נורא, גם ככה אין לי סיגריות אחרות," עניתי.
לא יודע מה נכנס לה בראש, אבל היא קמה מהמיטה, הלכה לכוננית
והסתכלה במאפרה. היא הייתה מלאה בבדלי סיגריות. של ווינסטון
לייטס כמובן.
היא זרקה את המאפרה על הרצפה. כל הבדלים התפזרו על השטיח שלי.
"יא בן זונה, אמרת שאתה מעשן מלבורו אדום," היא אמרה לי בקול
כועס.
"מה את עושה? משוגעת. זרקת את המאפרה על השטיח שלי. נו אז מה,
אני לא מעשן מלבורו אדום. זה לא עושה את הזין שלי פחות מושלם,
נכון?" עניתי לה.
"יא בן זונה, אמרת שאתה מעשן מלבורו אדום," היא חזרה על אותו
משפט. זה הפחיד אותי. מה קורה לה? כולה סיגריות.
"תגידי, מה העניין? אז אני מעשן ווינסטון לייטס. אז מה?"
"אני הולכת מפה. אני הולכת מפה עכשיו, יא בן זונה. אני לא
מאמינה שהזדיינתי עם ווינסטונר. ועוד לייטס," היא אמרה ואספה
את הבגדים שלה.
היא התלבשה מהר. לא דיברנו. רציתי שהיא כבר תיעלם מפה. היא
נראתה לי קצת משוגעת. חשבתי לעצמי מה זה משנה קיבינימט, אם אני
מעשן מלבורו אדום או ווינסטון לייטס. שניהם מסריחים באותה מידה
ושניהם הורגים באותה יעילות. אנשים דפוקים. אם זה הקטע שלה,
שתלך להזדיין. אותי זה שעשע, כל הקטע הזה. חוץ מזה, שאני
מווינסטון לייטס, לא נפרד בשביל אף אחת.
אבל זה היה פעם. עכשיו נכנסתי למכולת השכונתית שלי. לקחתי חלב
בשביל השייקים הבריאותיים שלי, ולחם שחור וקוטג' לארוחת בוקר.
אקצ'לי, אני קונה רק לחם שחור או לחם מלא. לחם לבן זה גוש של
מחלות וקלוריות, זה רע לגוף. במוצרי חלב אני מקפיד על אחוזי
שומן נמוכים, זה איזה מן קטע שחבר שלי הדביק אותי בו כשהתחלנו
ללכת לחדר כושר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לבמה חדשה יתקבל
אוטומטית:
סלוגן מהלל
סלוגן מקלל
סלוגן שהוא שיר
סלוגן של עשיר
סלוגן לא ברור
סלוגן על כיעור
סלוגן תנ"כי
במה הכי, אחי


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/02 13:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עופר מ. כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה