יושבת בסלון ובוהה במבט ריק בתמונות המרצדות על מרקע
הטלוויזיה.
קולות דיון מאיזו תוכנית אירוח זניחה נשמעים כמלמול חסר פשר.
צלצול טלפון מטריד.
עיניה מתנתקות מהמרקע לכיוון הטלפון בתהייה.
פוסעת לעברו בהיסוס, מסדרת את בגדיה, מעבירה יד בשיערה ועונה.
אמא מודאגת מתעניינת בתוכניות להערב, יש עולם נפלא בחוץ
ונעורים הם לא נצח.
מבטה מתרוקן שוב, היא עייפה.
גוררת את עצמה למטבח שם הרדיו פועל והשיר "יום שישי את
יודעת..." מתנגן לו ברקע.
מתיישבת בכבדות על כיסא, נאנחת ולא יכולה שלא לחשוב, למה הוא
לא בא?