New Stage - Go To Main Page

איתי ליברמן
/
לקראת סיום

-מבוסס על תסריט סרט ביוזמת עמרי יהלום.


היה זה ערב יום שישי, עשן הסיגריות מילא את המועדון, אנשים
עמדו  במרכז החדר ורקדו או, לפי הקצב, סתם התנענעו לכיוונים
שונים.
מבעד לעשן, בעקבות ריח השתיה החריפה, ניתן היה להבחין בקבוצת
אנשים המנגנים לקהל.
היו אלה להקת הרוק העברי, 'כרום ניקל', סוף סוף הצליחו אנשים
להחזיר את הרוק הפרוגרסיבי לעולם, ועוד בעברית.
הלהקה הצליחה בתקופתה, ארבעה אנשים עם דיסק שיצא לא מזמן
ומעריצים מספר, לא ברמה עולמית, אך היתה זאת מטרה בהחלט.
החדר היה מלא במאה-מאתיים נערים לרוב, חלק צרחו, חלק רקדו, חלק
שתו לשכרה וחלק סתם צרחו לחברי הלהקה שישתינו עליהם.
ההופעה היתה לקראת סיום, ככל הופעה רגילה כבר עשו החברים כעשרה
שירים, חלק מהדיסק החדש, 'זברה מינרל', וחלק שהמציאו בשבועות
האחרונים, הקהל נהנה ללא ספק.

ההופעה הסתיימה בשיר הדגל שלהם, 'התרסקות', לאחר השיר חלק
מהקהל הלך הביתה וחלק נשאר להופעה הבאה של להקת 'סופרמרקט'.
בזמן שמוטי, יוני ודרור ארזו את מטלטליהם יצא מיכאל לעשן במשך
זמן מה סיגריה במדרגות שמחוץ למבנה.
מוזיקת הפאנק של הלהקה המצליחה שהופיעה  וצהלות הקהל רק העמיקו
על כאב הראש העמוק של מיכאל, זמרה המוביל של להקת 'כרום
ניקל'.
הוא ישב שם בשקט ושאף ונשף בקצביות, כבר זמן רב הוא עסוק
במחשבות ובכאבי ראש שלא מפסיקים. הוא לא יכול להפסיק לשיר,
הכסף חשוב לו, וגם החברים והלהקה.
"מיכאל אלטמן!", נשמע קול נשי מאחוריו.
"וואלה", אמר בפליאות והסתובב.
"אהלן!, אוו, הופעה נהדרת היתה לכם!", אמרה נערה כבת 17-18
שקיפצה שם.
"הא..כן יופי.."
"אתם ממש מגניבים!, אפשר שכטה?"
"הא..כן", אמר בחולמנות ונתן לה את הסיגריה.
"אה, אני..מאיה ביינשוק", אמרה בלחש, "קרא לי מנדי..", חייכה
בין שאיפה לנשימה.
"הא, יופי..מנדי!", הם החליפו חיוכים.
בואו של יוני המתופף שברה את השתיקה בניהם,
"אחי, אנחנו זזים עוד מעט..", צעק לו ממעלה המדרגות.
"אני לא בא מנג'י..אחזור אחר כך..", אמר בהחלטיות.
"אבל..טוב נו..יאללה ביי!, תשיג מונית..", השחיל וברח.
"לאן אתה הולך?", שאלה אותו מאיה.
"אני?, הא? בינתיים שום מקום..", אמר בביישנות שלעולם לא
הכיר.
"אוה.."
"כן..נו..רוצה לבוא לשתות משהו..?"
"הא, בטח..אני רק אגיד לחברות שלי..שניה..", היא חייכה
והתרוממה.
מיכאל החזיק בידה, "לא..לא צריך, בואי עכשיו..", הוא אמר ומשך
אותה לכיוון הרחוב, היא שיתפה פעולה.
הם הלכו לפאב 'תגמנטול' אשר שכן אי שם באזור המועדון, הם
התיישבו וניסו להתעלם מהעיניים הננעצות בהם.
"מה לך, אחי?", שאל הברמן את מיכאל.
"אה, אני..הממ..בירה.."
"איזו..?"
"משהו טוב..", אמר בשמחה לא אופיינית.
"ולבחורה?"
"אה, אני..הממ..גם,  גם בירה טובה..", הם חייכו אחד לשני.
במשך מספר שעות הם דיברו על חייהם ועל ההופעה ומה שמסביבה, הם
נהנו בכלליות- נהנו מאוד, וגם שתו די הרבה, מאוד.
"הגיע הזמן לצאת, אחי..", אמר הברמן.
"כן..כן", אמר מיכאל ונתן לו חופן שטרות מצבע מסוים.
הם יצאו החוצה והלכו למקום מסוים, שיכורים.  מיכאל הרשה לעצמו
לספר בדיחות וסיפורים מבדרים.
"....ואז בכלל הוא התחשמל באמצע השירותים!, עם הצב!!", הוא צרח
לעצמו באמצע הרחוב ושניהם צחקו.
שני שיכורים למחצה, הולכים ברחובות, הם דידו לא בזהירות ומדי
פעם נתקלו בדברים, לא נזהרו ביותר. חומר מרשים לצלמי פאפרצי,
אך בכלל, הם נהנו.
"אז איפה הבית שלך?..", שאלה בהפכפכות.
"הא..המ..שם!", הצביע לכיוונים שונים והסתובב.
"בטח..", חייכה והחלה לדלג. מיכאל נעמד מאחורה והסתכל עליה,
אין לדעת מה חשב, אך חייך. היא דילגה והוא הילך באיטיות, לפתע
נפלה לתוך ערמה של זבל.
"מנדי?, את בסדר?", הוא התקרב בריצה ובדאגה. היא צחקה שם.
מיכאל הסתכל עליה וצחק גם, הוא הושיט לה יד להרימה והיא קפצה
עליו.
הם התנשקו בחופזה והמשיכו ללכת, צחקו לעצמם בדרך.
"אה..הינה..הבית", גמגם.
"כן..יפה.."
"את עולה..?"
"אה כן..בטח..!"

מיכאל עלה עם מאיה לביתו וכך עבר הלילה בעניין, עבר..בעניין,
והגיע הבוקר.
"זה היה..אחלה..", אמרה מאיה.
"כן..אחלה..", אמר וניסה לתמרן בין שיחה לבין כאב ראש ענקי.
"...כן...", אמרה ונאנחה.
מיכאל קם והתיישב על המיטה, הוא חיפש משהו במגירה.
"מה אתה עושה?", שאלה מאיה בסקרנות.
"הא..אני..כלום..", אמר והוציא כדור מסוג כלשהו מהמגירה.
"אוה..כאבי ראש...?", חייכה.
"אה..משהו כזה.."
"מה?!", צרחה.
"כן כן, שקט..סמים,נו.."
"למה?"
"כי זה טוב..זהו.."
"ידעתי!, ידעתי תמיד..!, איזה קטעים", חייכה לעצמה..שתיקה הכתה
בחדר.
"לא נורא.."
"מה טוב בזה בכלל?", שאלה בסקרנות.
"זה בסדר, זה כיף...תופסים ראש והכל סבבה בעולם.."
"אוח..", נאנחה.
"טוב, נו..אז רוצה?", שלף לה יד עם שפע כדורים
לאחר שחשבה מספר שניות ענתה ללא היסוס,"כן בטח", הרי לא רצתה
שיחשוב שאינה מגניבה דיו.
תוך מספר דקות הכדורים השפיעו, וכך גם הם, על עצמם.





כך עברו להם חודשים מספר;  חודשים של הופעות, של סמים,  של אי
ודאות, של קשיים, של כאבי ראש, של סבל, של הלהקה, של הצלחה
גובלת,  של עיתונים, של טירוף חושים,
--חודשים משוגעים, של מנדי ושל מיכאל.

מאיה ומיכאל שכבו להם במיטה, בין הופעה להופעה, בין הזרקה
להזרקה.
"אז מה יוצא לנו מזה?", שאלה אותו בלא הקשר.
"ממה?"
"מכל מה שקורה.."
"מה קורה?"
"שום דבר...זה העניין!"
"נו אז?"
"אז זהו! אוח, אתה והחברים שלך.."
"יהיה בסדר..", חייך לעצמו.
"לא, לא יהיה, נמאס לי כבר.."
"ממה?..", שאל בתמיהה.
"מהכל!..אני לא יכולה יותר.."
"את לא חייבת..", אמר בלית ברירה.
"הא כן!?- בסדר..", היא צעקה וקמה מהמיטה.
לפתע, בלי כל התרעה מוקדמת,  קמה מאיה ויצאה מהחדר.
מיכאל רץ אחריה, "לאן את הולכת?", שאל.
"רחוק מכאן..חוק מהכל..ממך..", אמרה ודמעותיה זולגות באיטיות.
"מה?! ככה..?..את..את..זורקת אותי?"
"כן, כן.."
"אסור לך!", צרח.
"מה אסור לי?, מה?!, אתה סך הכל מסומם, זמר מסומם, בהנף אצבע
אני יכולה להרוס לך את הקריירה, אבל במקום זה...אתה הורס את
שלי.."
"איזה?, מה?, לעולם לא תיהי שחקנית ולא כלום.."
"יודע מה...לך תזדיין..נאמס ממך..", היא צעקה ופתחה את דלת
הדירה.
"כבר הייתי שם!", מאיה נאנחה ויצאה מהדירה.
מיכאל הלך לו לחדרו, שכב חזרה על המיטה.
הוא הרעיף לעצמו או לאוויר אוסף קללות מרשים, הוא צרח, בכה,
היכנה בדברים ובעצמו. סך הכל- השתגע.
"טיפש..איך הרסת..הכל..",אמר לעצמו.
מיכאל פתח את מיגרתו הקבועה והוציא משם קופסא מלאה בכדורים.
הוא לקח מספר לא רשמי של כדורים ונשכב על המיטה, נפל.

"חכה חכה הוא ישמע מה קרה..!", אמר דרור באושר.
"תירגע, תירגע...", חייך אליו מוטי.
"בסדר מוט'קה.., אבל תראה..זה לא סתם!- מבין אותי?", התלהב
אליו חזרה.
"שתקו, יאללה נו, דפוק בדלת..", ניסה יוני להשתיקם.
בזז, נשמע הצילצול האופייני.
הם חיכו בחוץ במשך מספר שניות וצלצלו שוב, אין עונה.
"אחח, הבנזונה בטח ישן, דרור יש לך עדין מפתח כאן?", שאל
יוני.
"בטח, אחי..אלא מה..", אמר והוציא את המפתח מכיסו.
דרור פתח את דלת הדירה בשקט יחסי וכולם נכנסו.
"צא מהמבטח!", צרח יוני למוטי.
"רק לוקח משהו קטן..נו..", צעק מהמטבח.
"ממ..חברה..אני חושב...שמשהו קרה למיכאל..", גמגם יוני.
"מה?!", צעקו דרור ומוטי ואצו לחדרו של מיכאל.
"אוי"
"כן.."
"הוא נראה מת..", אמר דרור.
"כן..", הוסיף יוני.
"הממ, טוב..מה נעשה..?", שאל דרור.
"נתקשר לאמבולנס!", הציע יוני.
"לא, לא..אסור..יאשימו אותנו..לא טוב..", אמר מוטי בחרדה.
"אז מה נעשה חכמולוג!?", אמרו יוני ודרור יחדיו.
"נתקשר..נעשה..הא..כן...זאת..הפסיכית..מנדי..", גמגם מוטי
לעזרה.
"וואלה, כן..שניה..", אמר יוני ולקח את הפלאפון מהשולחן שבחדר
והתקשר למאיה.
"המ..מנדי?"
"כן..היי, מה נשמע?", שאלה בחברמניות מוחלטת.
"אצלי..אצלנו, בסדר..אבל..", החל להגיד,
"אבל מה?...נו מהר אני פה על הקטנוע..מסוכן..", צחקקה.
"מיכאל..אני חושב..", שוב החל להגיד.
"מה יש לבנזונה..?",
"הוא מת, אני חושב..", שלף במהירות.
"מה?!",
"המ..הוא נראה כחול כזה..מת.."
"איך?!", שאלה בפליאה.
"לא יודע..מאיפה לי..ציפיתי שאולי את תדעי.."
"אוח..אויש...אני אשמה..", אמרה לעצמה..
"מה?"
"לא משנה, ביי..", אמרה וניתקה את הטלפון במהירות.
"מה עשיתי?", אמרה לעצמה, "עכשיו הוא מת..ואני
כאן..ובגללי..אוחח", התרגזה.
בלית ברירה נכנסה מאיה במשאית שחלפה מולה.
מתה.
"אוקיי..מה נעשה עכשיו?", שאל דרור.
"...אין לי מושג.."
"בסדר..רגע..יש לי רעיון...", אמר דרור.
"חכו רגע..הוא...הוא..חי..כן..", אמר יוני.
"מה!?", אמרו יחדיו מוטי ודרור.
"אהלן חברה..מה נשמע?", שלף מיכאל, חצי שפוך ומסומם להפליא.
"הא!! מיכאל!!", אמר דרור וטפח על שכמו.
"וואלה כן..הכל בסדר..מה נשמע אתכם? מה אתם עושים פה?", שאל
באדישות יחסית לאדם חצי מת.
"אנחנו..באנו לספר לך משהו..", יוני לקח יוזמה כדובר השלושה.
"ש..?",
"כן..תראה..אנחנו.."
"מה? מה?", איבד מיכאל מסבלנותו.
"אנחנו יוצאים לסיבוב עולמי!! עולמי!", צרח.
"וואא! מגניבבב, מתי?", קפץ וריקד.
"עוד היום.", אמר דרור.
"עוד היום?", שאל בתמיהה.
"עוד היום...כן..תתחיל לארוז..", חייך.
"וואלה, יאללה אחלה...שניה..אארוז..", ציחקק ורץ להביא מזוודה
מרחבי הבית.
"וואלה יוני, תדליק רדיו...כבר 2 יש חדשות..", אמר מוטי.
"מה הקטע שלך עם החדשות?"
"מה זה משנה..תדליק.."
"טוב טוב".
יוני הדליק את הרדיו, החדשות החלו והיו כתמיד עם המלחמות
והרציחות והצרות הרגילות, אך קצת לפני מזג האוויר, במקביל
לפינת הספורט היה דבר אחד:
'היום נהרגה בתאונה מאיה ביינשוק, חברתו לחיים של הזמר השנוי
במחלוקת, מיכאל אלטמן, סולן להקת 'כרום ניקל''.
"קטעים!", אמר מוטי, "אנחנו ברדיו!", התלהב.
"שתוק!", אמר יוני, "אוח שיט..היא מתה.."
"טוב מילא..מיכאל!!, מנדי מתה!", אמר דרור.
"לא נורא!" צעק מיכאל מהחדר השני, "אנחנו כבר לא ביחד".

ארבעת חברי הלהקה עלו למטוס המיוחד שסיפקה להם חברת ההקלטות
הבין-לאומית, 'באנטיוס רקורדס', והתיישבו במקומות המוקצים
להם.
היתה זאת שעת לילה מאוחרת, מזג האוויר בחוץ היה סוער וסופת
ברקים עגנה מעל חוף תל אביב ופנים הים התיכון.
"לא מסוכן היום, הא?", שאל יוני דאגה.
"שטויות..", ענה בהחלטיות דרור.
המטוס התרומם באוויר וטס לכיוון ארה"ב, לשם המופע הראשון שלהם
שם, כל המסע הופעות..
לאחר מספר דקות של טיסה, פגע ברק במטוס.
המטוס החל נופל מטה, מתרסק, זמן רב לא עבר בין פגיעת הברק
להתנגשות במי הים התיכון, בסמוך לחוף.
דבר אחד היה אפשר ואמר מיכאל בזמן זה,
לא משהו חשוב, לא משהו עצוב..סתם, "סעאמק..".
וכך כל חייהם עוברים כנגד עיינהם, ממש כסרט זול, כל הפחד והכאב
וההמשכיות, נגמרו..כל ההצלחה, אין יותר, מי יודע מה יהיה כתוב
בעיתונים, הם מוכנים למוות, בעל כורחם.
המטוס התנגש בים, והתפוצץ.
חלקיו עופפו לכל עבר והעשן הסמיך שיצא מגוף המטוס נראה למרחקים
עצומים.
תוך רגעים מספר הגיעו ספנות משמר החופים וחיל הים למקום,
לעזור..איכשהו.
לא הרבה ניצלו, אף אחד לא ניצל בעצם, רק מיכאל, במזל.





מיכאל יצא עם פגיעות גופניות ושברים רבים, הוא הוכנס למרכז
השיקומי המצליח ביותר והשמור ביותר שם לא רק גבר על השברים
שספג מההתרסקות, אלא גם על ההתמכרות שלו, לסמים..ובכלל, על
הסבל שלו, מות חבריו, מות להקתו.
לאחר מספר חודשים שוחרר מיכאל מהטיפול השיקומי, הוא הרגיש קצת
יותר טוב, עדין מתגעגע אך לפחות לא שבור פיסית או שוב בעסקת
הסמים, או המוזיקה.
ללכת לנגן היה מיותר לדעתו, גם ללכת לקברם של חבריו, זיכרונם
לברכה, היה די מיותר לדעתו, הוא רק היה שם.
הוא החליט ללכת לקבר של מאיה, 'מנדי', הזאת שספק מתה ספק
התאבדה לאחר שנודע לה שמת הוא, עצמו- כביכול. הוא לא יכל לשכוח
ממנה פשוט.
בהגיעו לקברה הניח פרח ודיבר איתה, עם קברה, עם רוחה.
"נו..אז..מצטער..", אמר לאוויר.
"כן, אני יודע שכל הסמים והעסק המלוכלך של המוזיקה עשו לנו
צרות, מכל מיני סוגים, אני לא יודע מה איתי..כל חבריי הטובים
מתו, כולם, ועכשיו לא נותר לי דבר..", הוא החל לבכות.
הוא לא יכל לדבר יותר, אבל דבר מסוים אמר לו שהוא אולי חסר כל,
אך הוא צריך לפחות לעזור לאחרים, שלא יחזרו על אותה הטעות.,
מיכאל הניח אבן מאבני המדרכה על קברה והלך לדרכו.

וכך יכל מיכאל לעזור, לעצמו או לכולם, לפחות למישהו. אך עכשיו
מיכאל היה חסר כל, חסר להקה שמשמעה חסר עבודה, חסר מאיה שמשמעה
חסר אהבה, חסר הכל..אך המשיך הוא לשיר, שר בלי סמים, שר נגד
הסמים.





...וכך תמצאו אותו בתשדירי השירות בטלויזיה, שר עם כוכבי
הבידור העממים.
זה היה ביום הזכר ללהקת "כרום ניקל' המצליחה, ביום הזיכרון
האישי שלו למאיה,מנדי, ביום המלחמה בסמים, יום המלחמה
לעצמו...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/2/02 21:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי ליברמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה