הורד הרך לא מכיר טעם סבל,
ככוכב הנוצץ בשמי לילה קודרים.
ואי שם במרחק נקשר חבל-
הקושר את ההוא היושב במרומים.
ולפתע קול רעם מהדהד באויר,
יותר לא נשמע קולו של זמיר.
לאיטו, הוא שוקע בים העמוק-
נדמה שהחוף כל כך רחוק
הטל הכסוף לא מרפה מהלחי,
הכאב נעוץ בתך ורד לבן.
שיא התמימות נסתר בו, בבכי,
והנה הוא חוזר כאויב נושן.
ואולי כחבר וותיק וקרוב,
שאותו צריך ללמוד לאהוב.
שהולך וחוזר-
לעיתים לאט, לעיתים מהר.
ועוד ורד לבן לא יקום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.