הפתק שמונח לי בין האצבעות מורה לי על התפתלות קטנה ברחובות
ירושלים ולהגיע לרחוב קטן ולא מוכר. כתוב לי לגשת למספר 7, אני
רואה את השלט "מוסד קרן אור". יצאתי מהאוטו ונעלתי אותו בלחיצת
שלט. ניגשתי לדלת וצלצלתי בפעמון. מסביבי ראיתי גינה מטופחת,
עם פטוניות שתולות בחזית וגרניום באדניות מאורכות על צדי
השביל. עץ גבוה התנשא מימיני, מטיל צל על חצי גן.
אחרי המתנה קצרה פותחת את הדלת אישה מבוגרת, בשנות ה-40- 50
לחייה. היא לבשה חצאית ארוכה וחולצה דקה גם כן ארוכה. על ראשה
היה מונח באלגנטיות כובע שחור, מסתיר במעט את שערה החום. על
אצבעות יד ימין שלה צבע ירוק יבש. היא נראתה עייפה. "שלום",
אמרתי לה, "באתי לעבוד פה". היא סוקרת אותי במבט חשדני, מעבירה
עיניה על הג'ינס וחולצת הטי האדומה שלי. "
את העובדת החדשה?"
היא שואלת, קצת בזלזול. "כן", אני עונה לה. "אני שרה, ואני
הממונה כאן. הכנסי בבקשה וחכי רגע במסדרון, אני צריכה לעשות
טלפון מהמשרד". שרה נעלמה מאחורי דלת העץ למשרד בצדו השמאלי של
המסדרון. התיישבתי על אחד הכסאות השחורים שעמדו בשורה בצד
המסדרון, והנחתי את תיקי על הכסא הסמוך. הייתי עייפה באותו
בוקר חם. אספתי את שערי ל"קוקו" מרושל והמתנתי. מתוך המשרד
שמעתי את שרה צועקת למי שדיברה אתו בטלפון. "יפה, אני ביקשתי
בפירוש עובדת הגונה! תראי מה הבאת לי!". הפסקה ושרה נאנחת.
"יפה, את יודעת טוב מאוד שהתכוונתי שתהיה דתייה! אחת שתהיה
דוגמה נורמלית לילדים!". האמת, דווקא שמחתי. רציתי ששרה תעיף
אותי לכל הרוחות מהעבודה הזאת. יש לי חיים, יש לי חבר, ונדפקתי
כי ילד קטן קפץ לי לכביש. הדבר האחרון שרציתי לעבוד בו הוא
מוסד לילדים מפגרים, שמנוהל ע"י חבורת דוסיות. "טוב, טוב. אני
אשאיר אותה למשך שבוע ונראה כבר מה יהיה". שקט שרר. "גם לך,
בעזרת השם". שמעתי את שרה מניחה את השפופרת בכעס מה. לאחר שתי
דקות היא יצאה מהמשרד. "בואי אחרי" היא אמרה, כמעט בלי להביט
בי. "איך קוראים לך?" היא שאלה, כשהתחלנו ללכת. "ענת", עניתי
קצרות. שרה המשיכה לדבר. "מוסד קרן אור הוא מוסד לילדים
בעייתיים. חלק מהילדים מגיעים לכאן עם מחלות נפש קטנות, חלק עם
פיגורים שונים. כל הסייעות כאן צמודות לילד אחד לרוב הזמן.
אנחנו עוזרות לילדים, מעסיקות אותם מעט, רוחצות אותם, אוכלות
איתם. אין כאן הרבה ילדים, המקום לא מוכר, אבל הייתה חסרה לנו
סייעת אחת, בשביל מיכאל. אתו את תעבדי". המשכנו ללכת במסדרונות
מתפתלים. תהיתי עד כמה הבניין גדול, כי מבחוץ הוא נראה נורא
קטן. תהיתי גם על המיכאל הזה שהולך להיות ה"מטופל" שלי. עניין
אותי לדעת איך הוא ומה הבעיה שלו. "כולם כאן... דתיים?" שאלתי
את שרה. "כן" היא ענתה בזעף קל. היא עוד הייתה קצת עצבנית על
היפה ההיא, שתקעה אותי בעבודה הזאת. "את תתחילי היום. נסי
להתיידד עם מיכאל בשלב הראשון, הוא לא כל כך חברותי. מכאן
בבקשה". שרה פנתה למסדרון ארוך עם הרבה דלתות. התקדמנו עד לדלת
השביעית מימין. היא פתחה אותה ולעיני נגלה חדר קטן. זה היה חדר
ילדים מוזנח למדי. הייתה בו מיטה, לידה עמדה שידה קטנה עם
מגירות ועליה מנורה ישנה. על קצה המיטה ישב דובי קטן חום. מעל
המיטה ניצב מדף קטן עם קופסאות קורנפלקס של "תלמה". על הרצפה
היה שטיח כחול עם קצוות פרומים שעליו ישב ילד קטן, גבו מופנה
אלינו. הוא שיחק בקוביות. נראה קצת מבוגר בשביל לשחק בהן. "זה
מיכאל. הכנסי, קדימה" אמרה לי שרה בשקט, "אני אחזור עוד שעה
לראות מה שלומכם, ועדיף שמחר תבואי עם חצאית, למען הצניעות".
"אני לא לובשת חצאיות, ויש לי את הזכות לקבוע מה אני אלבש"
אמרתי לה. צעדתי צעד אחד מעבר לסף הדלת, ושרה, במהירות שדונית
למדי סגרה את הדלת מאחורי. מיכאל לא שם לב אלי, או לפחות עשה
את עצמו. הנחתי את התיק על המיטה, ליד הדובי הקטן. לא היה לי
ידע קודם בסייעות, מה גם ששרה לא ממש טרחה להסביר לי מה לעשות.
החלטתי לשבת ליד מיכאל. התכופפתי אל השטיח והתיישבתי לידו. היה
קצת חשוך בחדר. "שלום מיכאל, אני ענת" אמרתי לו. מיכאל שתק.
תווי הפנים שלו היו מתוקים מאוד, יופי ילדותי כזה שאני אוהבת.
העיניים שלו היו מרוכזות בקובייה גדולה במיוחד, שהאות ל' הייתה
כתובה עליה. "ל' כמו במיכאלללל" אמרתי בחיוך מאולץ. הייתי
נבוכה מאוד. על ראשו כיפה שחורה קטיפתית ומלפני אוזניו פיאות
קטנטנות, כל פיאה היתה בעצם רק תלתל חמוד. "מם- יוד- כף- היי-
למד. מיכאל" מיכאל השמיע קול חלוש. התגאיתי בעצמי על כך
שדובבתי אותו. "מם- יוד- כף-
אלף- למד. מיכאל" אמרתי לו. "מי
נתן לך את הקוביות?". "אבא" ענה מיכאל, עיניו לא משו מהקוביות.
"אבא בא לבקר אותך הרבה?" שאלתי, קצת בחטטנות. מיכאל התחיל
לגרד קצת בראש, ולא ענה. "איפה אורית?" מיכאל שאל, והפנה סוף
סוף את מבטו אלי. הריסים שלו היו מאוד ארוכים, והעיניים בצבע
חום כהה מאוד. "אהה... אני לא יודעת. אולי היא בבית?" ניסיתי
להציע, שיערתי שאורית הייתה הסייעת הקודמת שלו. מיכאל חזר
והפנה את מבטו אל הקוביות. הוא שיחק בהן עוד כמה דקות בשקט,
ואז אמר לפתע "לגינה". "אתה רוצה לצאת?". הוא הנהן בראשו. קמנו
ופנינו לכיוון הדלת. מיכאל הוביל את הדרך, ואני דחפתי את ידי
לאגרופו כדי לאחוז בו. יצאנו החוצה דרך מסדרונות הבניין
הארוכים. לעיני נגלתה גינה לא מוכרת. שיערתי שהגינה נמצאת בצדו
האחורי של הבניין. "מי את?" מיכאל שאל אותי. "ענת" עניתי לו
בסבלנות. "בואי נלך לעגבניות" הוא אמר. עקבתי אחריו לעבר
ערוגות מסודרות שלידם היה תקוע שלט באדמה ובו כתוב 'עגבניות'
עם ציור של עגבנייה ליד. מיכאל תפס לפתע בידי בחוזקה והתחיל
לרוץ בין הערוגות. בשביל אישה בגיל 30 כבר לא כל כך קל לרוץ
אבל הצלחתי להדביק את הקצב שלו. הוא נעצר ליד שיח עגבניות פורה
במיוחד. כמעט כל העגבניות עליו היו בשלות, עסיסיות, כמו רק
מחכות שמישהו יאכל אותן. התיישבתי על האדמה כדי לצמצם את הפרש
הגבהים ביני, בין מיכאל ובין שיח העגבניות. קטפתי לי אחת,
שפשפתי אותה, וניקיתי אותה קצת מחול ומאבק. קירבתי אותה לפה
ועמדתי לתת 'ביס' כזה שירגיע את רעבוני הקטן שצץ פתאום, ולפתע
שמעתי את מיכאל בחרדה. "אבל צריך לברך!!!". "אמממ... אני לא
יודעת איך" אמרתי בכנות. מיכאל לקח את העגבנייה מידי וזימר
ברכת תודה לאלוהים על כך שברא לנו את העגבנייה הנ"ל, או משהו
כזה. "עכשיו מותר לאכול" הוא אמר לי בחיוך נבוך. צחקתי ונגסתי
בעגבנייה. "אתה יודע מיכאל, נראה לי שהעגבנייה הזאת הרבה יותר
טעימה אחרי הברכה" אמרתי לו, ושנינו צחקנו. נראה לי גם, שאני
ומיכאל הפכנו לחברים טובים.
הגענו לחדרו של מיכאל ומצאנו בפנים את שרה ועוד כמה נשים. "הנה
אתה! ברוך השם!!!" היא צעקה בהפתעה ורצה לחבק את מיכאל. מיכאל
צחק צחוק משובב. "איפה הייתם?!" שרה שאלה אותי באימה. "בחוץ,
בגינה" אמרתי לה. "משוגעת..." מלמלה אחת הנשים בשקט. עיניה של
שרה התמלאו זעם. "מה? מה עשיתי?" הפניתי מבט מבולבל מאישה אחת
לשניה. "את יודעת איך הדאגת אותנו?! אסור! אסור בשום אופן
לחזור על זה!" שרה צעקה. מיכאל נראה קצת מבוהל, וכיסה את עיניו
כדי לא לראות את הנעשה. "רשות! לבקש רשות! מיכאל- חשבנו- נעלם"
שרה צעקה ביאוש ונפלה לכסא שעמד במקום. שתיים מהנשים רצו אליה,
הרגיעו אותה וניסו להשקות אותה במים. "אם רוצים לצאת צריך לבקש
רשות", אמרה לי אחת מהנשים שעמדו ליד שרה, "אנחנו חשבנו שמיכאל
נעלם. את לא מבינה?" היא שאלה אותי ואני נשארתי שקטה. "הילדים
האלה לא יודעים! הם יכולים להעלם פתאום ואף אחד לא ידע!
כשראינו את חדרו של מיכאל ריק נבהלנו! שרה הייתה בטוחה שהוא
מתרוצץ ברחובות ירושלים לבדו, חשוף לכל הסכנות!". "א- אני
מצטערת... לא ידעתי" מלמלתי לשרה. "חשבתי שזה בסדר, מיכאל אמר
לי שהוא רוצה לצאת לגינה, ו- ואני אמרתי לו שזה בסדר, לא ידעתי
שרה, באמת שלא. חשבתי שהוא יודע, לבד, לגינה רק- פה ממש בסוף
המסדרון ו-" התחלתי לבכות. "בסדר, זה בסדר" שרה הרגיעה אותי.
"את חדשה פה, עוד לא ידעת, תביני רק- זה מסוכן מאוד". היא
הגישה לי מטפחת ואני ניגבתי את הדמעות. "זאת חוה, וזו ציפורה,
והשתיים שם הן דינה ולאה" שרה אמרה, ודינה הרימה את כף ידה
לשלום בביישנות.
בארוחת הצהרים למחרת מיכאל לא הסכים לאכול. אני ועוד כמה
סייעות ניסו לשכנע אותו, אך שום דבר לא עזר, הוא פשוט לא רצה
שום דבר. "אולי שוקולד?" אמרתי נואשות בתקווה שמיכאל יכניס
משהו לפיו, אך גם לזה הוא סירב. "פופקורן? סוכריות? בייגלה?
צ'יפס?", כולם התקבלו בתנודות ראש. אז עלה במוחי הרעיון. "מה
עם קורנפלקס?" שאלתי אותו. מיכאל עצר רגע לחשוב ואז הנהן בראשו
בפה מחייך. "או! מזל טוב!" אמרה דינה וחייכה אלי. מאז התקרית
ההיא עם מיכאל ששרה הראתה שגם חילונים הם בני אדם, כל הסייעות
הפכו לחברות שלי. הם ראו שלי ולמיכאל טוב ביחד, והבינו שרק
טעיתי, ושאני לא כזאת מפלצת. בכלל, המצב השתפר ב"קרן אור".
התחלתי לאהוב את המקום והתפללתי ששרה לא תזרוק אותי משם בסוף
השבוע שהיתה אמורה לסבול אותי. התבוננתי במיכאל אוכל. ילדים זה
דבר כל כך יפה, טהור, עדין. בפעם הראשונה בחיי עלתה במוחי
המחשבה שגם אני רוצה ילד. דמיינתי אותי ואת עידו, החבר שלי,
הורים לילד קטן וחמוד. מיכאל שאב אותי למציאות כשפתאום הרגשתי
את ידו הקטנה חובטת חלושות בכתפי. "ענת! ענת!" הוא קרא לי. "מה
מיכאל? איך האוכל?", "בסדר" הוא ענה. "תראי ענת, תראי איזה
צורות יש לקורנפלקס!" מיכאל דיבר בהתלהבות, "יש עגולים ממש,
ויש כאלה לא בדיוק עגולים". "נכון", עניתי לו, "
רוב
הקורנפלקסים הם לא עגולים מושלמים". מיכאל נראה מאוכזב משום
מה. "אבל, אבל ענת!" הוא קרא ביאוש. "מה יש?", "ענת, אבל, אבל,
אבל למה הם ככה? אין מכונה מיוחדת במפעל שעושה את כולם עגולים
בדיוק בדיוק?" דמעות החלו לזלוג מעיניו של מיכאל. "למה אתה
בוכה מיכאל?" מחיתי את הדמעות מעיניו, "ככה זה בחיים, יש
קורנפלקסים שהם עגולים בדיוק ויש כאלה שלא". הדמעות זלגו בשטף
מעיניו של מיכאל. שרה הורתה לאחת הסייעות לקחת את מיכאל לחדרו.
היא גררה אותו בחוזקה תוך כדי שהוא מיילל "לא! קורנפלקס! אני
רוצה עוד עגולים!". אלו היו המחזות הכי מחרידים, כשאחד הילדים
היה מקבל את "התקף השיגעון" שלו היו לוקחים אותו לחדר ונועלים
אותו שם למשך כמה שעות כדי שירגע. "אני יודעת שיהיה לך קשה,
אבל תתרחקי מהחדר שלו" שרה אמרה והניחה את ידה על כתפי. המשכתי
להביט לעבר הסייעת שגררה את מיכאל הצורח, ואז הפניתי את מבטי
לשרה. "מה הולכים לעשות לו?". "שום דבר. לתת לו להיות לבד קצת,
זה הכל" היא ענתה. "אבל מה אמרתי שלא היה בסדר?" שאלתי אותה.
שרה לא ענתה, ושתינו המשכנו להביט לעבר מיכאל.
למחרת הכל היה בסדר, מיכאל שב לשחק בקוביות ולהתנהג 'כרגיל'.
השעות חלפו להן ביעף ויום שישי הגיע. זה היה היום הגורלי
מבחינתי, שכן בו שרה תחליט אם אשאר או אלך לבצע את עבודות
השירות שלי במקום אחר.
מיכאל קם בבוקר מאוחר מעט. הלבשתי אותו בזריזות. שרה נכנסה
לחדר עם 'בוקר טוב' שקט. "היום אבא יבוא לבקר" היא אמרה
למיכאל. "באמת?" שאל מיכאל נרגש. "כן כן, באמת" שרה ענתה.
מיכאל נראה שמח ביותר. קמתי ממושבי וסימנתי לשרה שתצא איתי
לשניה. בחוץ התחלתי לדבר. "שרה, את לא חושבת שמגיע לי לדעת קצת
על אבא של מיכאל, במיוחד אם הוא מגיע היום?". שרה נאנחה. "אבא
של מיכאל לא מבקר אותו הרבה. כשהוא כבר מגיע מיכאל מאוד מתרגש.
אמא שלו נפטרה כשהוא היה בן שנה וחצי, ואבא שלו חושב
שה"שיגעון" של מיכאל יפתר אם הוא ישאיר אותו פה במוסד. כל
ביקור מסתיים באכזבה מצד מיכאל. הוא פשוט לא מתנהג כמו אבא. לא
מבקר, לא שואל לשלומו ונותן יחס קריר מאוד". "מצטערת שנאלצת
לשמוע את זה", היא הוסיפה כשראתה שנדהמתי, ואז עזבה.
במשך השעתיים הבאות הייתי שקטה מאוד, והתפללתי בשקט שהביקור
הזה יעבור בשלום, ללא נפגעים. מיכאל היה נרגש מאוד לקראת בואו
של אביו. חמש דקות לפני שהאב היה אמור להופיע אני ומיכאל הלכנו
לחדר ההמתנה. השעה חלפה, והוא לא הגיע. ישבנו כך, אני ומיכאל
בערך 45 דקות עד שנשמע צלצול בדלת. שרה קמה לפתוח. לעיני נגלה
אדם דתי- חרדי, בעל זקן ארוך, לבוש בשחור עם מזוודה קטנה בידו.
מיכאל רץ אליו בצעקות "אבא! אבא!". הוא היה מאושר. האב הרים את
מיכאל גבוה עד שכמעט נגע בתקרה. מיכאל התגלגל מצחוק. "מה
שלומך?" הוא פנה לשרה. "ברוך השם, תודה לאל" היא ענתה לו.
"אבא, בוא תראה את ענת" מיכאל קרא, ואני קמתי מכיסאי בבהלה. לא
חשבתי שאני היא משהו שאביו של מיכאל ירצה לראות. "מי זאת ענת?"
הוא שאל. "זאת הסייעת החדשה, אלי, זו שבאה במקום אורית, אבל
אני לא חושבת שכדאי-" שרה דיברה בשטף, אבל לא מספיק מהר. אלי
ומיכאל התקדמו במסדרון לעברי. מיכאל אחז בידו של אביו והצביע
עלי. עד אותה הצבעה אביו לא שם לב אלי. "ז-זו ענת?" שאל אלי
בשקט. "כן! והיא משחקת איתי בקוביות שהבאת לי, אבא!" אמר מיכאל
בהתלהבות. "זאת?" התקשה אלי להבין. "כן, אני" אמרתי לו באומץ.
"מדוע היא לא לובשת חצאית? כיסוי לשיער?" הוא התחלחל. "אני לא
דתייה" עניתי לו. אלי היה בהלם. הוא הביט בי לכמה שניות
קצרצרות, ואז הידק את אחיזתו בידו של מיכאל. "אני לא מוכן,
שהבן שלי ישהה במוסד עם- עם כאלה אנשים" הוא אמר לשרה והצביע
עלי. הרגשתי כמו כלב לא רצוי. "אבל אלי, היא ממש טובה עם
הילד... צריך לחשוב גם על טובתו! הם נהנים אחד עם השני" אמרה
שרה מיואשת. "לא. אני לא מוכן לזה. בוא מיכאל, הולכים" אמר אלי
בנוקשות. הוא הסתובב והחל לגרור את מיכאל אחריו. "חכה מר לוי!
תחשוב על טובתו של מיכאל!" שרה קראה אחריו. אלי החיש את צעדיו
ואחרי זמן קצר הרים את מיכאל והתחיל לרוץ. מיכאל התחיל לצרוח
באימה. "עצור! עצור בבקשה מר לוי!" שרה רצה ונאנחה. "מהרי ענת,
מהרי!" היא פנתה אלי. התחלתי לרוץ אחרי מיכאל ואבא שלו. שמעתי
את מיכאל צורח חזק "ענת! ענת! אבא כואב לי! תוריד אותי!". הם
יצאו מהבניין ואני אחריהם. אלי פנה אל עבר מכונית לבנה, הכניס
את מיכאל לתוכה, נכנס והתניע. רצתי ונעמדתי לפניה. "חכה שניה!
אני לא עשיתי לו שום דבר רע!" צעקתי לעברו אך הוא לא הקשיב.
אלי נסע אחורה ועקף אותי. יכולתי לשמוע את מיכאל צועק מהמכונית
"ענת בואי". הוא חבט בחלון האחורי והצמיד אליו את פניו. כשראה
שדבר לא עוזר ואביו ימשיך לנסוע, הוא נופף בידו הקטנה אלי
לשלום. הרגשתי טיפת מים מלוחה מחליקה לה על הלחי שלי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.