"הכל כל כך יפה בזמן השקיעה"
אתה אומר ומסתכל עלי -
גם אני יפה.
"יש לך מין אדום כזה בתוך העיניים"
אתה אומר ומחייך נבוך.
כתמומיות של רוך.

"זו השעה שבה הכי קשה לראות דברים
הדקות האלה, שבין אור לחושך"
אני קובעת ובוהה בים.
אתה מניח את ראשך על ירכי
ומחייך
"אבל עכשיו לא צריך לראות שום דבר"

כאילו לרגע אלוהים עוד לא הבדיל,
ולא ראה כי טוב.
תוהו ובוהו בשלל צבעי שמים
וערפול נעים עמוק בפנים.
שמת את ראשך על ירכי,
ליטפתי את זוהר שערך,

ויהי ערב יום ראשון.