ביום חורפי אחד קר וגשום, סיימתי את הלימודים מוקדם מהצפוי
(הברזתי, לאלו מכם שלא הבינו), הנעתי את הרנו מגאן החדשה שלי
וחיכיתי שהאוטו יתחמם (היה ק- פוא), בדמיוני כבר ראיתי, איך
אני מגיעה לדירה האהובה שלי בשדרות מוריה, מזנקת למיטה החמה עם
איזה כוס קפה מהביל ומזפזפת בשלט... פתאום נהיה נעים ברנו מגאן
שלי, מעניין למה?
אבל אז נזכרתי שזה יום רביעי, או כפי שהוא מכונה בבית הוריי,
"יום המרק של שוש'קה".
שוש'קה, אימא שלי, היא בשלנית שופרא דשופרא, אבל זו לא חוכמה
כי הרי אתם תגידו שרוב האימהות הן כאלו...מה שלא תוכלו להגיד
(מבטיחה לכם) זה שיש מרק תפו"א משובח יותר משל שוש'קה.
ידעתי, (בכל זאת יודעים כאלה דברים אחרי 25 שנה) שהיום זה
היום, נא להכיר "יום המרק במשפחת שוורץ".
הכנסתי להילוך ראשון, האוטו התחמם ובלוטות הרוק שלי כבר התחילו
לרייר...המרק של שוש'קה.
"ש-לום" קראתי בהתלהבות, כשנכנסתי לבית הוריי, "קור אימים בחוץ
את יודעת?" שאלתי. "נועה'לה, איזו הפתעה..." אמרה אימי וחייכה,
"רק תעשי לי טובה ותורידי נעליים, ואל תדרכי לי עם הבוץ על
השטיח כי הרגע העוזרת סיימה לנקות...". שתיקח נשימה מידי פעם,
הרהרתי ביני לבין עצמי.
"אימא, אימא " נאנחתי בקול... אני נוטפת מים והיא בשלה...
העיקר הניקיון!!! הסיטואציה הזו הזכירה לי בדיוק למה אני שוכרת
דירה ש"חולבת" ממני את מרבית המשכורת.
בעודי נאנחת ופורמת את שרוכיי נעליי, היא מצידה כבר מושיטה לי
נעליי בית. "את יודעת שכל המחלות מתחילות מזה שהולכים בלי נעלי
בית ", פסקה בטון פדגוגי .
בטח, שאני יודעת, חשבתי לעצמי, ואיך לא בעצם? הרי חורף חורף
מזה 25 שנה טורחים להזכיר לי, ורק בשביל הפרוטוקול (בינינו)
שתדעו, בדירה שלי אני תמיד יחפה... דווקא כזה...
"נו, אז איך היה בלימודים?" היא ניסתה לפתח שיחה, והגישה לי
צלחת מרק תפו"א מוקרם.
אההה.... ריח מדהים, שאפתי מלוא ראותיי וליקקתי את שפתיי.
"מדהים, מאוד מאתגר, לומדים המון דברים חדשים" השבתי בציניות.
הגנבתי לעברה חצי מבט והבנתי שהתשובה לא לטעמה, אבל אין מה
לעשות היא כבר ילדה גדולה וצריך לחשוף אותה בפניי עובדות
החיים- האוניברסיטה משעממת!!!
לכן הוספתי ביובש גלוי "אין חדש תחת השמש, אימא, אין חדש".
"אבל את לא הברזת משיעור עכשיו, נכון?", שאלה, מהססת מעט
ובעיניה מבט מתחנחן שקורא לי "תגידי שלא הברזת נועה,
ב-בקשה..."

אימא, לך תסביר לה שזה לא עובד ככה באוניברסיטה, שלא חייבים
להגיע לשיעורים בשביל להצליח. הרי אם אני אגיד לה שהברזתי היא
תרוץ לבדוק במחברת "קשר" אם ה"מורה" (מרצה) לא מזמין אותה
"לשיחה דחופה" בחדר מורים.

מאחר שלא עניתי ורק חייכתי אליה חיוך ערמומי,הוסיפה "שזה לא
יסבך אותך בסוף..."
"עם מי?" שאלתי ובאמת לא הבנתי עם מי זה יכול לסבך אותי.
"את חושבת שלמרצים איכפת, הרי ראית בעצמך הם שובתים כל הזמן.
להם אין כוח ללמד ולנו אין כוח ללמוד, הכוחות מאוזנים לעניות
דעתי, זה לא בית ספר אימא זו א ו נ י ב ר ס י ט ה..."
"טוב, טוב", אמרה בהתרצות "לא נתווכח על זה".
"ובעבודה איך?" שאלה וחייכה, היא בטח חשבה שמכאן תבוא הישועה.
"סלקום שלום, מדברת נועה, במה אפשר לעזור?"- דקלמתי בחוסר
התלהבות, וקרבתי אל פי כף נוספת של שמנת שבתוכה צפו להם ריבועי
תפוחי אדמה קטנטנים ורכים.
"זה עונה לך על השאלה?" שאלתי לאחר שסיימתי לגמוע את כף המרק.
היא שתקה. מין שתיקה כזו שאומרת שהוצאתי לה את כל הרוח
מהמפרשים. הרגשתי רע!
"היה טעים כ-רגיל" החמאתי לה בעודי "מנקה" את הצלחת מהשרידים
האחרונים של הנוזל שבעבר הלא רחוק היה מרק. אתם יודעים, עד
הטיפה האחרונה כי הרי יש מיליוני ילדים רעבים באפריקה.
"יש עוד מרק" שב האור לפניה, וכבר ראיתי אותה פוסעת לכיוון
המרק "אולי עוד צלחת, נועה'לה?" שאלה בחינניות.
"לא, אימא" השבתי, באופן נחרץ.

האימהות האלו מה הן חושבות לעצמם, מאיפה בא להם הרעיון שצריך
לפטם ילדים עם אוכל, מאביסות ומאביסות... ואחרי זה מותירות
אותנו להתמודד עם העודפים המצטברים, ולשלם אלפי שקלים על מכוני
כושר ודיאטות פלא...

"אז שאני אכין לנו קפה?" שאלה והציתה סיגריה.
סיגריה באמצע היום, אירוע חריג למדי אצל שוש'קה. מיד נכנסתי
לעמדת לחימה וכל חושיי התחדדו. התחלתי לנוע בכסא בחוסר נוחיות,
הנה מגיעה לה שיחת אימא- נועה,חשבתי לעצמי, איזה פחד היא
מתקרבת אליי בצעדי ענק ומאיימת לחנוק אותי...
"אז למה שלא תחפשי משהו בתחום?" חזרה אימי שוב לנושא העבודה.
"הרי הציונים שלך טובים וזו כבר שנה שלישית, תתחילי עכשיו
ויהיה לך "פור" על האחרים".

אימא שלי, חשבתי לעצמי, כזו רציונלית מסדרת לי קריירה כבר
בסמסטר הראשון של השנה השלישית. אני סולחת לה, כי היא אימא כמו
כל האמהות, והיא הרי רוצה בטובתי (כהגדרתה).
הבטתי לתוך עיניה, שם עמוק בפנים -ראיתי את זה.
זה פשוט עמד שם לנגד עייני, במבט המזוגג הזה שלה, מבט מלא
ציפיות.
ראיתי אותה רוקמת חלומות בדמיונה, איך תוך שנתיים (לכל היותר),
אני מגיעה אליה עם בעלי (הכמובן מהנדס) ועם התינוק/ת המקסים
שלי לארוחת יום שישי בערב. ובעודנו אוכלים ובעלי המהנדס מחמיא
לה על התבשילים המופלאים, היא חוקרת אותי על ההתפתחויות
האחרונות בקריירה המזהירה שלי... וכולה זורחת,קורנת ומאושרת
כמו כל אימא פולנייה.
כזו שיודעת שביום ראשון יהיה לה מה לספר לרבקה'לה וליוכי
במכולת השכונתית. ובינינו, אני לא ממש רואה את זה...לא בקרוב
וגם לא בעוד שנתיים, אני מצידי רואה את מה שבא לי לראות...וזה
עולם "קצת" אחר.

"אימא ", פניתי אליה בחביבות, ידעתי שזה עומד להיות קשה.
"אני מסיימת את השנה הזו ועפה מפה...", הרמתי את יד ימין כאות
למטוס.
שתיקה.
"לטייל" נאנחתי, "את הרי יודעת את זה אז תפסיקי להתכחש..."
המשכתי, בלא מעט כעס.
"עוד פעם את והטיולים שלך" הפטירה בכעס גלוי בחזרה.
"מה, שוב למזרח נכון?" שאלה כמי שכבר יודעת את התשובה, והמשיכה
"בשביל מה? לעשן סמים ולחיות עם כל הפריקים האלה, הא?", היא
הפסיקה לשנייה קלה, ושינתה את הטון, עכשיו היא כבר לא הייתה
אמוציונלית או עצבנית אלא פשוט מודאגת.  "רק שתדעי לך, נועה,
שאני מאוד מודאגת, חרדה(אם לדייק זו הייתה המילה בה היא
השתמשה), את שמעת על הבחור ההוא שמת מאקסטזי במועדון בת"א?"
שאלה, "ורק שתדעי לך שאני מאוד בעניינים" הצהירה בביטחון,
"שמעתי תוכנית עם ג'ודי מוזס והיא אמרה שמספיק ג'וינט אחד
בשביל לדפוק את כל החיים".

ג'ודי מוזס, רשמתי לפניי את השם, בזה הרגע זכית ג'ודי היקרה,
להתברג במקום הראשון בפנקס השחור שלי, מישהו צריך לתפוס אותה
ולנער אותה כל כך חזק, כדי שתבין שהיא חייבת להפסיק לזרוע
זרעים של פאניקה אצל כל הורי הגוזלים של מדינת ישראל.

"ג'ודי מוזס" חזרתי על השם בקול רם הפעם, ובלא מעט לגלוג.
"אימא, כדאי לה, לג'ודי הזאת שתשמור לעצמה את המשבצת שקיבלה
בערוץ 2 ושתמשיך לשדר את התוכנית הטיפשית שלה, כי חוץ מזה היא
לא ממש מבינה משהו מהחיים שלה..."
"אז מה את בעצם אומרת?" גיששה אימא שלי "שסמים זה בסדר?" שאלה
ועל פנייה הפרצוף הזה. מכירים? הפרצוף ששואל- "איפה נכשלתי
בחינוך?"
"ממוש ", פניתי אליה בפייסנות, ידעתי שאני צריכה להיות
משכנעת.
"מה עובר עלייך? מה את רוצה ממני? מה הקשר בייני לבין סמים
ולג'ודי קיבינימט מוזס...  את הרי יודעת שאני לומדת
באוניברסיטה, ואפילו מוציאה ציונים יפים, מפרנסת את עצמי
בכבוד, מסתובבת עם חבר'ה טובים, אז מה העניין?"
"העניין הוא כשכבר שלוש פעמים היית במזרח הזה שלך שאין לי מושג
מה יש לחפש שם עוד פעם, וחוץ מזה הגיע הזמן שבגיל 25 תתפסי
כיוון עם החיים שלך. וכל הסמים האלו מכניסים אותי לחרדות וגם
עניין ה... (שתקה) את יודעת על מה אני מדברת, מלחיץ אותי...."
ואוו, באיזה להט נאמרו הדברים האלו, חשבתי לעצמי, "מאיפה זה
בא?"
"עניין המה?..." שאלתי אותה וניסיתי למשוך אותה להגיד את מילת
ה- ס' (סקס) תמיד היה לה קשה עם זה ואותי מהצד השני תמיד שעשע
לראות אותה מתפתלת בכל פעם שאומרים את המילה סקס.
"את יודעת, טוב מאוד על מה אני מדברת, נועה", אמרה בעצבנות
מופגנת.
"סקס אימא, סקס?" שאלתי ולגמתי מהקפה בנון שלנטיות.
כן, היום עם כל האידס והשטויות שאתם עושים... אני יודעת שיש לך
כל פעם חבר חדש, אבל אני לא יודעת אם את נזהרת?!", זו הייתה
עובדה או שאלה, התלבטתי ביני לבין עצמי.


"אימא", הרמתי את קולי.
"מה זה כל הפחדים האלו? מהודו, מסמים, מבחורים, ממה יהיה על
העתיד שלי ועל הלימודים, מאיפה זה בא? אני בת 25, חיה לבד כבר
שלוש שנים, טיילתי בכל העולם וחזרתי אלייך בריאה ושלמה, אני
מממנת את עצמי, לומדת ביום עובדת בלילה, בין לבין אפילו ציונים
טובים הצלחתי להשיג (זו נקודה שאני נוהגת לשחק עליה), אז איפה
פה יש בעיה?, כי אני (הדגשתי) לא רואה אותה. מה גורם לך לחשוב,
שהבת שלך עושה שטויות?" שתקתי לרגע לבחון את תגובתה, היה נדמה
לי ששוש'קה כבר מתרצה.
"אל תדאגי אימא'לה, אני נזהרת" אמרתי בקול מתחנחן.
בזוית העין ראיתי אותה לוגמת מהקפה, ומביטה בי במבט בוחן, ואז
לפתע ירתה בלי מעצורים.
"את מעשנת חשיש, נכון?"
"אימא", נאנחתי, "זה לא כמו שזה נשמע... ניסיתי לשכנע אותה, את
יודעת איך זה פעם ב..."
"פעם ב...מה?" שאלה.
"פעם במיליון שנה, וזה לא סוף העולם, ב- אמת" עניתי באדישות,
על מנת להוריד את הנושא מהפרק. "זה מכניס אותי לחרדות", ענתה
והרגשתי את המחנק בגרונה.
"מה?" זעקתי, "על מה לעזאזל את חרדה?"
"על זה שכבר כל כך הרבה שנים את חיה מחוץ לבית ואני לא ממש
יודעת מה ב א מ ת קורה איתך, עם מי את הולכת לישון בלילה, אם
את נזהרת, אם את מעשנת לי סמים, אם את נוהגת מהר בלילות
גשומים, וכל העסק הזה שלך עם הודו בגיל 25, כל הכתות האלה...את
יודעת, זה לא נראה לי, כל יום אני שומעת ברדיו סיפורים על
ילדים ממשפחות טובות שהתחרפנו לגמרי מסמים או שנשארו בהודו עם
כל הארי קרישנה האלה, זה מלחיץ, נועה זה מלחיץ...
"אין על מה אימוש" אמרתי בקול המשכנע ביותר, שיכולתי להפיק,
"אין לך על מה", נתתי לה חיבוק גדול, נשיקה ונסעתי לדירה שלי.

בדרך, חשבתי על זה, כמה פעמים באתי כדי לאכול מרק וקיבלתי שיחה
מעיקה, כמה פעמים אימא הודיעה לי שהיא חרדה לי ושיכנעתי אותה
שהכל בסדר עם הדרך בה אני חיה את חיי, כמה פעמים אמרתי לעצמי,
שהיא מציקה לי ונכנסת לי מתחת לעור, ושדיי ומספיק ואני לא ילדה
קטנה, כמה פעמים צעקתי עליה ואמרתי לה "תסמכי עליי, תני בי קצת
אמון..."
ועדין, אחרי כל צלחת מרק, מגיעה לה הדרשה היומית. מה לא בסדר
אצלי? שאלתי את עצמי... מה לא בסדר אצלי שגורם לה לדאוג? אני
הרי לומדת באוניברסיטה, עובדת בעבודה לא רעה, היא צריכה להיות
מרוצה...


החנתי את הרנו מגאן שלי, מתחת לבניין שלי בשדרות מוריה (שלי),
חייכתי לעצמי, ראיתי שהאוטו של גיל, החבר של השותף שלי שהוא גם
בערך החבר שלי כרגע, חונה שם.
היה כל כך קר בחוץ, שמחתי שגיל שם, איזה כיף יהיה להתכרבל אתו
עכשיו מתחת לפוך, אני ממש צריכה את זה אחרי ההרצאה הזו מאימא
שלי.
מאיפה החוסר ביטחון הזה שלה בי שאני לא יודעת איך לשמור על
עצמי? חשבתי בזמן שטיפסתי במדרגות. למה היא חושבת שאני לא
מספיק אחראית? מה עשיתי (שהיא יודעת עליו) שגורם לה להגיע
למסקנות האלו?"
איזה מזל שאני לא גרה יותר עם ההורים נאנחתי לעצמי, לא הייתי
יכולה לסבול את ההרצאות האלה יום יום, זה אפילו קצת מעליב,
החוסר אמון הזה... יש לה חרדות לגביי, שתתמודד היא עם החרדות
שלה, הן בכלל לא באמת קשורות אליי ניסיתי לשכנע את עצמי, הן
הרי קשורות אליה כי היא אימא. ומתוקף תפקידה להיות פולניה, מה
שאומר לחיות בחרדה מתמדת לגורל גוזליה.

פתחתי את הדלת, ענן עשן קידם את פניי, גיל ואורן (השותף שלי)
היו שרועים על הספה ומרוכזים באיזו תוכנית על הודו בנשיונל
ג'יאוגרפיק,
"הלו, מותק " חייך אליי גיל, ה"חבר" החדש שלי בשבועיים
האחרונים, אותו אחד מתוך שניים (הוא ואני) שלא אוהבים להשתמש
בקונדומים...( ותהרגו אותי על מה אמא שלי חרדה?)
"איך עבר עליך היום? ", שאל כשרכנתי אליו לתת לו נשיקה.
"קשה", נאנחתי וחייכתי אליו חזרה.
זרקתי את הקלסר עם המאמרים שאני צריכה לתרגם למחר, והפנתי את
מבטי למרכז השולחן.
"תפנק אותי" חייכתי אליו חיוך מתחנחן... והוא במקצועיות רבה
דחף "ראש" לתוך הבאנג.
"בבקשה יקירתי" הוא הושיט לי את המכשיר.

"בא לך מרק?" שאל אותי אורן השותף שלי אחרי דקה, "אימא שלי
שלחה לך" הוסיף.
"לא, תודה" אמרתי, לאחר שנשפתי את העשן החוצה והתחושה הנעימה
התחילה לחלחל בכל אבריי. "מרק אחד הספיק לי להיום...", מלמלתי,
ושניהם הביטו בי במבט תמוה.
"סיפור ארוך, סיפור ארוך " הפטרתי לכיוונם.
מילאתי את המבחנה בראש נוסף.
מצחיק, חשבתי לעצמי כששאפתי את העשן לריאות, את אימא שלי
הצלחתי לשכנע שהכל בסדר, אבל מה עם לשכנע את עצמי?


מהרהוריה של נועה על נועה...