[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








החדר הינו יותר מחשוך, יותר מאפל. כה חשוך עד כי הפרט היחיד
שניתן להבחין בו הוא העדרו המוחלט של האור, תחושת בדידות צמיגה
ועומדת - כמו כיבו את השמש ואחר כיבו את הירח והכוכבים, עולם
ומלואו נתעטף כולו בבטון שחור.
בתוך החדר שוכב האדם ובוהה בחשיכה האילמת, הקהה, הקשה. אפילה
שכזו חודרת מבעד לעיניים ומעוורת את הרצון, אימה קרה מן הלא
נודע. אפילה שכזו! רק פעימות הלב קוצבות את הזמן העובר, אותן
שניות המתארכות כדור! רק פעימות הלב מאמתות את קיומו של
בן-תמותה נלעג ושכוח, שכוב על מצע הבטון הקר. מעת לעת, מבעד
למסך האפל, רפאים מתגשמים, קרבים ומשככים רעבונם
בשבבי-זיכרונות, ברגעי ילדות עמומים. מחשבות עולות צפות
ממחשכים, תשוקות לובשות גוף, חוברות יחדיו ומסתחררות, תופסות
ממדי ענק. מינוטאור איום, מענה את הנפש בפרגול, בצליפותיו חושף
טפח ועוד טפח, מערטל, אין כמצפון תליין אכזר. רק פעימות הלב
קוצבות את הזמן העובר זוחל, לאטו, כאילו גוסס.

גם חלומות פוקדים את האדם, ואותם הוא מוקיר יותר מכל. שינה
מותקת לאות באיבריו, וזמן שוב זורם, סמיך כדם, נשפך שוקק
ממעיין לתהום אפל. כשמיכה קהה עוטפת אותו השינה, מפייסת
ומזמינה כמוות. הוא חולם. נפשו משוטטת, תועה, חוקרת כוכים
אפלים שנשכחו, צופה בדמויות מכונפות מתגוששות, מלאכים שסרחו
ושרפים אוחזי חרב העוסקים במערכתם הנושנה ואינם שמים את ליבם
לדבר.
הוא חולם, נפשו משוטטת, תועה באין הכרה. במחשכים סיזיפוס הזקן
מגלגל סלע זיכרון ממחצבת עברו, ומטפס במשעול התלול, אל אור
היום. פירורי הכרה נקרעים מן הסלע, נושרים. הדרך ארוכה היא
וקשה. זקן אומלל, רק אבק נותר בידיו עת הוא רואה את קצה דרכו,
ושביבי אור דקיקים מרצדים עליה, לאים. החולם מסרב להיזכר, נפשו
משוטטת, תועה בנפתלים.
למעלה משם, על ראש ההר, יושב פרומטאוס ומחריש בשמש בין ערביים.
עיניו צפו דורות, גם עונות שגוועו ונערמו זו על זו כאלומות
החיטים. סבלותיו איבדו את מובנן לפני עידנים, ונשכחו. על כן
אינו כבול אף לא מעונה, או שאין הוא מרגיש עוד בכך. זקן הוא עד
מאוד. מי ידע למה ימתין? על ראש ההר, יושב פרומטאוס ומחריש
בשמש בין ערביים. אך הנפש תשוטט עוד, תתעה, במחוזות שם אין אדם
קרב, בטרשים ומכתשים זרים אובדת היא כסהרורי על הלבנה.
לבסוף, על מדף סלע מבודד, קדור, תגלה הנפש תאומה מעונה, מאכלת
מגואלת בידה. כנפיים צחורות יגדמו, תונחנה דומם על הקרקע,
מוכתמות דם כתינוק הנולד. הידיים יפרשו לצדדים כמחבקות גואל,
העיניים נעצמות, הערפל סביב סוגר עליה כיד קמוצה, ולבסוף,
הקפיצה!

גם חלומות נועם פוקדים את האדם, ואותם הוא מוקיר יותר מכל. גם
סיוטים לא יחסר.
הוא ניעור בבהלה, גופו ספוג זיעה, עצביו מרוטים. הוא מביט לכל
עבריו כדי להרגיע עצמו - - -
החדר הינו יותר מחשוך, תחושת בדידות צמיגה ועומדת - כמו כיבו
את השמש... עולם ומלואו נתעטף בבטון שחור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חוקי פיזיקה
שווים לתחת.







מרפי


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/02 0:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביעד רוזנהק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה