[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן ורד
/
עונת הקיפודים

החדר שבור, קירותיו מכותמים ירוק. נכנס אדם, יקרא בפנינו
פתולוג. בעקבותיו שניי אנשים נוספים, יקראו בפנינו שוטרים.
בחגורת מכנסיהם מטלטלים משני צדי הגוף אלת עץ ואקדח, לגופם
בגדים אזרחיים. צעדיהם, קוממיות.
המשלחת תרה מעט בחדר, מצחם מחורץ, שפתותיהם מכווצות, עיניהם
מבועתות ובהן  הבזק שוקק חיים ומגואל סקרנות ילדותית. בפניהם
נתגלה מחזה שיקרא בפנינו זוועה. שניי קרני אור טריות, שמנות
מאוד, חודרות בעד שני חלונות פרוצי קרשים. אחד השוטרים, הנמוך
יותר, סובב כל העת על צעדיו באי שקט, כוסס ציפורנים כסוסות.
באחד מסיבובי קרסוליו על ריצפת הבטון הוא מפיל מבלי משים בקצה
אלתו החופשייה שלושה חפצים השעונים על אדן החלון: הראשונה, כוס
זכוכית סדוקה ובה מיי ברז פושרים המתנפצת בבהלה אל הקרקע
ומקפיצה את הנוכחים. לאחריה מוטחת מצלמה ביתית בקוטר 8 מ"מ
ופולטת קסטה שסרטה קרוע. בו בעת פוגעת  ברצפה שנרטבה בובת
קיפוד עשויה שיירי סמרטוטים ופותחת ללא לאות בספחת המים
השפוכים. סביבה, רסיסי זכוכית רבים, שטופים בקרני השמש המנחמות
ומנצנצים לעיני הנוכחים באורם המסנוור של אלפי יהלומים.

הפתולוג מחדיר שתי אצבעות עטופות כפפת גומי אל בית החזה הפתוח
שעל המיטה, אחר לוחץ פנימה את כל אגרופו ומכריז קבל עם ועדה כי
הלב חסר, פותח פנקסו והחל רושם את סיבת המוות; המנוח מת מוות
לא טבעי ע"י החדרת אובייקט מוארך וחד אל מרכז הגוף. כתוצאה,
נשברו עצמות בית החזה ונקרעו הריאות, לאחר מכן הוצא הלב ועמו
פיסות מהריאה השמאלית. מנהגו של הפתולוג לקרוא בקול את
רשימותיו, וכתוצאה, שומר חוק אחד יוצא  את החדר כשיד מכסה את
פיו ולחייו נפוחות מבגידה פתאומית של הקיבה. חברו, לבן כסיד,
מורה באצבעו על נקודה מסוימת ברצפת החדר השבור. קצה האצבע
מוכוונת אל עבר גוש בשר בגודל אגרוף שבהחלט יכול למלא את החסר
בבית החזה של נקבה לבנה בגיל שתיים עשרה לערך ובגובה מטר וחצי.
כפי הנראה הפתולוג מסכים עם הנחה זו שכן מרימו מהרצפה, מחדירו
אל הבקע שבגוף וסוגרו בתנועה מהירה המפיקה קולו של גזע עץ
נשבר. אחר, מוכנסת המנוחה אל תוך שק פלסטיק שחור שמולא עד כדיי
מחציתו. אחר, מקפל רשימותיו, וחסל.
בנקודה זו יש וראוי לציין כי דו"ח הפתולוג  איננו שלם. רחוק
מכך, ברשימותיו על סיבת המוות היה עליו להוסיף דברים מספר
ולציין נקודות נוספות עליהן פסח בהיסח דעת או מסיבות כאלו
ואחרות.

בחדר השבור היו שניי החלונות חסומים בקרשים. קירותיו צבועים
ירוק חולני דהוי. כשהובאה לשם בראשונה, מגוריה נקבעו בתא צר
בעל תקרה נמוכה הצמוד אליו. רהיטים בחדר השבור לא היו, מלבד
מיטה גדולה ומזוהמת שהייתה במרכז,  ומספר שקים מלאים נוצות
אווז הזרוקים בפינות. הם, ישנו על השקים. היא, הייתה נשכבת בתא
הקטן על רצפת הבטון, מבדרת עצמה בציורי קיר מבדלי גירים.
פעמים, רחצה עצמה כשניתנה לה הרשות לכך. כשהחלו לצלם היו
מוציאים אותה אל החדר השבור, כשסיימו היו מחזירים אותה אל
התאון. בחלף הזמן קהו חושיה וגברה אדישותה אך בפעמים, הימים
לבשו גוון בהיר יותר, שטפו אור ועניין שכן תשומת לבה נכרך ע"י
דבר מה שצודד ליבה. הייתה מציצה מבין האברים הגונחים והמיוזעים
סביבה ומחדדת עיניה אל עבר שניי הבזקיי אור שקרצו בחיוך מפינת
החדר.  בחזרתה מרחצה לילית אחת שהורשתה לפנק עצמה בו, ניגשה
בזריזות למוקד הניצוץ המבהיק, חטפה את הקיפוד בחוצפה  וברחה אל
התא. תכף ומייד נתנה לו שם: כפתור, על שום עיניו, זוג כפתוריי
מכנסיים. לאחר זמן מה החל גם לענות לה. בתחילה מילים בודדות אך
לאחר מכן גם משפטים שלמים:
"אני אוהב את השם שנתת לי"
"לא, אינני רעב"
"אני קצת מלוכלך בקוצים, נקי אותי"
"שמי כפתור, נעים מאוד"
בתחילה קיים היה הפחד שיילקח ממנה אך ראתה כי אין הדבר מפריע
להם כל עוד היא עצמה ממושמעת ועונה על ציפיותיהם, כמריונטה
יעילה ומיומנת. גילתה כי עם כפתור הזמן עבר מהר והפך ליותר
נסבל. ככל שנשאר אתה יותר, כן גברה הידידות בינם, וזו האחרונה
ניערה ממנה מקצת האדישות וקהות החושים שעטפו הווייתה כאורה של
מלאכים. בלילות, היה מתכרבל ככדור, נרדם לו כעטרה על ראשה,
מחמם חלומותיה.  
לא עבר זמן רב ובראשו שלו עלו רעיונות אותם מיהר לחלוק עמה;
"כשעושים לך דברים הגישי אותי אל החלון, בין הקרשים חרך צר
וניתן לראות את הגינה שבחוץ".
החלה לסגל לעצמה את הנוהג למקם את כפתור אל מול החרך אימתי
שחמדו בה.
"כן, ממש עוד מעט הם יהיו פה ואני אצטרך ללכת ואם תרצי, בואי
איתי"
סיכמו כי תבוא אתם
"על תשכחי לשים אותי בחלון, כשעושים לך דברים, רק כך רואה אני
אותם מגיעים"
אתמול בבוקר או בצוהריים עשו לה דברים.
"שכחת להניחני בחלון אתמול, לא ראיתי אותם... ואולי באו והלכו,
צריך הייתי לראות אותך... והתביישתי"
כשהזמן החל נוקף אצבעו ונותן אותותיו בתשחורתה, הרגישה כי
דכדוכו של כפתור וסלידתו ממנה גוברים.
"את כבר לא רואה בעין, והשער תלוש כולו... כבר לא יפה, שימי
אותי יותר טוב שאוכל להיטיב ראות, לבטח הם שם"
השתדלה ללכת לאורו, לבצע את שדרש בהצלחה יתרה והייתה מניחה
אותו בשיא הזהירות, דיוק ותשומת הלב. בצילומים האחרונים כבר
ירקה דם וניתן היה לראות כי הזדקנה מאוד.
כל  אותו הלילה הבטן בערה ונזל בין הרגליים, מהמעט שראתה בעין
הטובה כפתור נראה כועס מאוד אך בכל זאת הסכים באופן חד פעמי
לישון בחיקה למרות שניתן היה לראות בברור כי נגעל. את חסדו הזה
לא שכחה. נשכב אל בין זרועותיה לאורך כל הלילה, מפיס את דעתה,
לוחש ברכות שהנושא הנו בעל חשיבות עצומה, ולה יש חלק בלתי נפרד
בו, ויודע כי תצטער באם לא יבואו ולכן חייבת להיות מרוכזת
מהרגיל ולשימו  בדיוק אל מול חרך האור והיא תדע שהוא במקומו
כשקרן האור הדקיקה תזכך את עינו ותנצנץ באור יקרות כי הפעם הם
חייבים...חייבים להגיע.
ואז כך לפתע הוצאה מהתא. ובעודה רעבה ולא רחוצה הושלכה על מיטת
הזרקורים. הזדקפה מייד על רגליה היחפות, וצלעה חזרה לכפתור
שנשאר זרוק על רצפת הבטון בתא. הייתה מבוהלת כי בדרכו של הכלל
ניתנה לה השהות לקחתו ובעצמה הייתה נשכבת וכנועה ללא עזרה מהם.
מזל גדול היה והספיקה להניחו על אדן החלון בדיוק אל מול החרך.
"זה בדיוק מול החור, עכשיו בטוח יבואו" קרא ועיניו מנצנצות
אליה. קצה נעל כבדה עיסתה אז את רקתה. התעוררה על המיטה במרכז
החדר השבור והראש הלום פטישים. ואז קליק, ותאורה והחלו בצילום
ובהתחלה היה רגיל  ואחר כך באו גם הדברים האחרים. ורק חשוב
לשמור על העין בריאה בכדי להיות בטוחה מעל לכל ספק שכפתור רואה
אותם באים. אולם אויה... וקרה המקרה ואחד שפשף את קוצי הכותנה
במרפקו והזיזו מהחרך. הו אז הריכוז אבד כליל, נכנסה לבהלה
עצומה, החלה לזוז ולהתפתל לנסות כוחה לקום אך הכל היה נפוח,
וחוץ מקור וחום ואש וקרח לא הרגישה דבר. אז עלתה המחשבה שכשאחד
מהם יגהר אל שפתותיה בכדי ללקק או לחתוך היא כבר תלחש לו על
כפתור. רק שלא דיברה כל כך הרבה זמן שהמלמולים שלבסוף יצאו היו
חצאי מילים וגמגומים שבורים. והיא, לא נותר לה אלא לכעוס על
עצמה על כך שכפתור נמצא כל כך קרוב לחרך, רק מרחק כפית ועדיין
לא יכול היה לראות כלום.

 על הפתולוג היה להוסיף את כל הפרטים הללו לטובת שלמות הדו"ח.
לחתום בדיו שחור כי לא היה בה מתום; אצבעות רגליים וידיים היו
חסרות, השיער הערמוני תלוש בחלקו, השיניים הקדמיות שבורות,
העין האחת ירוקה ויפה וכתם לידה בגודל ציפורן על כתף שמאל
מעוטרת כפרח בכוויות סיגריות. לציין כי באותו עמק בכא קטון,
בתאון האפלולי, נמצאו שיירי גירים על רצפת הבטון, ואילו על
הקיר...קשקוש של קיפוד ענק ממדים, עיניו מכופתרות, ידו מחזיקה
בכף יד זעירה, וכך השניים מנופפים בגאון אל כל רבבות ואלפי
הקיפודים שעשו דרכם אל ציור של בית ירוק ושבור. היה עליו
להדגיש כי אותו היום היה חם, או בעצם קר מאוד, שירד גשם, או
אולי זה היה שרב, שכאב לה, שהיא לא הרגישה כלום, להוסיף פסיקים
ונקודות וסמני קריאה ודקדוק במקומות המתאימים. לכתוב את השעה
המדויקת, את היום, את השנה, את שם הרחוב, העיר,  המדינה,
היבשת, הפלנטה... להמשיך ולחרוט בדף המצהיב שבחלקיק השניה
האחרונה של תפקיד חייה כשהמאכלת הונפה כך מעל לחזה עוד הספיקה
להגות רעיון מבריק שאין כמותו וללא דחי החלה בתפילה.
תפילה...ברבור חסר מילים מוגדרות שכן שכחה את כוחן ואופן
גלגולן על הלשון, ברבור שהוא עלבון לתפילה הפשוטה ביותר, גמגום
שכולו אומר קולות ונאקות לב חזקות, כשציפורניה כל העת חודרות,
חופרות ונאחזות בבחורים ובחורים שיצרו בבד המזרון. אך אולי
בעצם לרגע אחד נעמדת ההמולה סביבה דום, או שמא זהו דמיונה
הילדותי, אולי לרגע חרך האור הדקיק זעזע אמות הסיפים וקרע החדר
לגזרים והנה הם כבר כאן והיא מחייכת שכן הם מדגדגים כפות
רגליה, ואולי לחלקיק של זמן נתכבדה תפילתה בדקת דומיה.  

  אחר, עטה בשרה נשרים...  

וכך, באחד מסיבובי קרסוליו על ריצפת הבטון מפיל אותו שוטר מבלי
משים בקצה אלתו החופשייה שלושה חפצים השעונים על אדן החלון:
הראשונה, כוס זכוכית סדוקה ובה מיי ברז פושרים המתנפצת בבהלה
אל הקרקע ומקפיצה את הנוכחים. לאחריה מוטחת מצלמה ביתית בקוטר
8 מ"מ ופולטת קסטה שסרטה קרוע. בו בעת פוגעת ברצפה שנרטבה בובת
קיפוד עשויה שיירי סמרטוטים ופותחת ללא לאות בספחת המים
השפוכים. סביבה, רסיסי זכוכית רבים, שטופים בקרני השמש המנחמות
ומנצנצים לעיני הנוכחים באורם המסנוור של אלפי יהלומים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעתם שאת הסרט
"לול" צילמו
אצלנו בבית?



אפרוח ורוד,
ותשאלו את צביקה
הלולן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/12/00 3:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן ורד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה