[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דארק סקיי
/
בוקר רומנטי להפליא

חם הבוקר.
אני הולכת לאט לאט, בדרך לתחנה שהמצאנו, אני והילד שיושב לידי
על המדרכה.
הטל עדיין נשאר על הצמח ההוא שנראה קצת כמו עץ אשוח מפלסטיק,
וקרן האור שחוצה אותו, ומאירה אותו, ואת שקיות הבמבה שזרוקות
בתוכו ולידו גורמת להם לנצנץ בדרך רומנטית להפליא.
השמש מאירה לי ישר לתוך העיניים, ואני יכולה לראות את כל האבק
שאני נושמת , מתערבל מולי בקרני האור.
אני הולכת לאט, סתם מנסה ללכת לאט לשם שינוי, בצעדים קטנים,
במקום ההליכה המהירה בצעדים הענקיים שלי, שאני תמיד הולכת בה.
אני מסתכלת על כמה עצים שהתחברו ומנסה להחליט כמו מה הם
נראים.
לרגע אני חושבת שכמו צב, אבל אז אני מתחרטת ומחליטה שהם נראים
אולי כמו תרנגול או דרקון.
כן, ככה אני אקרא להם, הדרקון התרנגולת....
אני שומעת את האוטובוס מגיע ומתחילה לרוץ במין דרך מגוחכת-
אני מתכופפת קדימה בגלל התיק שלי, ונותנת למעיל שאני מחזיקה
ביד להתנופף מאחורי, כמו דגל.
אני עוד רואה מזווית העין כשאני מתיישבת כמה ילדים צוחקים
וביניהם הילד שיושב לידי בתחנה, שאתמול התחנן לפני לניקוב ואמר
שהוא יעשה הכל ושממש אין לו משהוא אחר שינקב עליו.
אני רואה את הילדה שיש לה זין עם שערות שמחובר לתיק, שאני
והחברות שלי קוראות לו מושי מושי גדליה, צועקת לי בזמן שאני
מחפשת מקום באוטובוס " את נראית מטומטם". אני סורקת את המושבים
ולא רואה את החברות שלי, כנראה הן הגיעו באוטובוס הקודם.
אני צועקת לה בחזרה" תודה, גם את" ומתיישבת במבט שפל רוח ליד
ילד שעסוק בלצעוק דברים לזה שיושב מאחוריו.
חרא של יום אני מסכמת לעצמי - חרא של יום.
האוטובוס נוסע ואני שומעת את הילד שיושב לידי מדבר עם החבר שלו
על זה שאחד הגלגלים מפונצ'ר ושאולי נמות עוד שניה, או משהוא
כזה.
אתמול מעוז ואור ומיכאל שמתעקש שנקרא לו מייקל זרקו באוטובוס
פצצת עשן וכולנו נתקענו בפנים עד הצהרים- שאז לקחו אותם לתחנת
משטרה ועשו להם תיק פלילי, או משהוא כזה.
אני נועצת מבטים עיקשים ברצפת גומי השרוטה של האוטובוס- מעדיפה
לא לראות את הדרך שאני עושה כל יום בדרך לבית ספר ובחזרה.
האוטובוס חונה ליד הבית ספר שלנו והצעקות של המורות מנסרות את
האוויר של הבוקר, שעד לפני עשר דקות היה מלא רומנטיקה
ואפשרויות.
אני יורדת אחרונה, מגניבה מבטים מהוססים לילד שאני חושבת שאני
מאוהבת בו, רק חושבת- לא בטוחה.
אני רואה יחידות משטרה סביב הבית ספר, וריח חזק של דלק מסביב.
גם שני ויסמין עומדות ליד השער מתווכחות בצעקות שאני יכולה
לשמוע עד לכאן- בצד השני של הרחוב.
אני מתיישבת על המעקה הפרדה בין הכביש למדרכה נדחקת בין כל
הילדים והתיקים שתלויים עליו.
הן עדיין לא ראו אותי ואין לי כוח לחייך ולהגיד שאני עייפה
ושהכל בסדר, ושאז הן ישאלו אם דברתי איתו באוטובוס ואני אגיד
שלא, ושאני לא בטוחה שאני רוצה.
אני משפילה מבטים אל התיק שלי כשהשוטר עובר בנינו ומבקש מאתנו
להתרחק כי עומדים לפתוח את השערים הגדולים, שאף פעם הבית ספר
לא פותח  כי המורות תמיד אוהבות לעמוד בשורה ליד השער הקטן
ולעשות לנו ביקורת- מי עם מסטיק, מי עם חולצת בטן או סקייטבורד
וישר רושמות הפרעה או מחרימות.
אני רואה עוד צמח כזה, כמו עץ אשוח מפלסטיק. מוזר שאף פעם לא
ראיתי אותו, כשהוא ממש על הדרך שאני עושה כל בוקר.
גם עליו יש טיפות טל כאלה, שמנצנצות בשמש, אבל אפילו קצת
רומנטיקה אין בטיפות האלה , שנראות כמו הדמעות האלה שאני
מרגישה שמציפות לי את העיניים- סתם, בלי סיבה.
חרא של בוקר- אני מסכמת לעצמי כשהדמעה הראשונה מתחילה לזלוג לי
במורד הלחי-חרא של בוקר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ליפה זה לא
אוכל
גילדה זה לא
איגוד מקצועי
מימי הביניים
דמניוק זה לא
נאצי


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/02 6:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דארק סקיי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה