New Stage - Go To Main Page


כששמעתי שסוף העולם מגיע מייד חשבתי על דן. דן בטוח היה רוצה
לראות את העולם אחרי הסוף. מתאים לו הרי לרצות משהו שאי אפשר
לקבל אף פעם. דן תמיד רצה רק דברים שאי אפשר. את הדברים שהיה
צריך להתאמץ בשבילם הוא דחה בבוז, ולא הסכים אפילו לשמוע על
דברים שמקבלים בקלות - רק את הבלתי אפשרי - לא פחות.
כשדן היה בן ארבע הוא ביקש מאמא שלו שתגיד לו כשהוא נרדם, כדי
שהוא יוכל לדעת מתי בדיוק זה קורה ולהרגיש את זה. כשאמא שלו
הסבירה לו שאי אפשר לומר למישהו כשהוא נרדם הוא התחיל לבכות
ולצרוח. אז במקום להתווכח סתם אמא שלו אמרה "בסדר, בסדר דן.
אני אשב לידך היום בערב עד שתירדם ואודיע לך כשזה קורה." וזה
מה שהיה. דן הלך לישון ואמא של דן הלכה איתו לחדר, וישבה לידו
עד שהיא ראתה שהעיניים שלו מתחילות להיסגר. ואז היא ניערה אותו
קצת ואמר לו "דן, אתה נרדם." וכל מה שהיה לדן לומר לה היה "לא
נכון, אני ער. הערת אותי. הרסת לי את השינה." ומאז אמא של דן
ודן לא ממש מדברים. דן זוכר לה, ולא משנה כמה שהיא התחננה
לתשומת לב והסבירה לו שזאת לא אשמתה. דן רצה לדעת מתי הוא
נרדם, ולא הסכים ששומדבר יעמוד בינו לבין השגת המטרה שלו. גם
לא אמא שלו.
אחר כך, כשדן גדל קצת, הוא רצה לקבל נשיקה מהילדה שהכי שנאה
אותו בעולם. דן היה בטוח שאם הוא רק ילך ויבקש ממנה נשיקה הוא
יקבל. למה לא? מה, הוא לא יפה? הוא לא חכם? הוא לא מצחיק? בטח
שכן. אז למה לא? הבעיה הייתה שלילדה הזאת היה חבר שלא כל כך
אהב את זה שדן רוצה נשיקה מהחברה שלו, אז במקום נשיקה מילדה דן
קיבל בעיטה מילד. ומאז דן לא מדבר עם הילדה הזאת יותר, אבל עם
החבר שלה הוא דווקא נהיה ביחסים טובים מאוד, והם כמעט שכחו את
הבעיטה ההיא.
אבל אחרי התיכון, כשדן כבר היה בצבא, הגיע השיא של כל הדרישות
המוזרות של דן. כשדן היה בסדיר בתותחנים, אחד החברים הכי טובים
שלו, ההוא מהבעיטה, עלה על מוקש באיזה
אימון-גיבושי-סיירת-מטכ"לי והתפוצץ לחתיכות קטנות. דן החליט
שהוא רוצה לדעת למה דווקא החבר שלו מת. הוא לא רצה לדעת איך זה
קרה, איזה מוקש זה היה, מתי זה קרה. רק למה דווקא החבר שלו.
למה לא החבר החדש של אמא שלו? זה שלקח לו את הכיף של לא לדבר
איתה אחרי שהיא התחילה לבוא לדן ולבכות לו כמה שקשה לה איתו
כשהוא מרביץ לה? למה לא הילדה ההיא, ששלחה את החבר הטוב שלו
לתת לו בעיטה? למה לא דן? למה דווקא החבר שלו? מה, חסרים חברים
בעולם שדווקא הוא היה צריך להתפוצץ בשדה מוקשים ישן? ואף אחד
לא נתן תשובה לדן, כי אף אחד לא יכול הרי באמת לענות על שאלה
כזאת. זה בלתי אפשרי. אבל דן רצה רק לדעת את זה. זה כל מה
שעניין אותו. כל הזמן הוא ניסה לחקור, ולשאול אנשים חכמים
ואנשים פחות חכמים, אנשי צבא ואזרחים, קוראות בקפה
ואסטרולוגים. עד שנמאס לו לחפש תשובה ולא למצוא והוא החליט
לברר לבד.
כששמעתי שסוף העולם מגיע וחשבתי על דן, נזכרתי שהרבה זמן לא
ביקרתי בחלקה שלו. באמת מאז האזכרה של השנה לא הייתי שם, וכבר
עברו איזה שנתיים. המצבה שלו מעוצבת בצורה של סימן שאלה - מין
הומור מעוות של אמא שלו, כנראה. זה היה אחד הדברים שדי מנעו
ממני ללכת לשם. הסימן שאלה הזה שהידהד כנראה כל הזמן בראש של
דן ומנע ממנו לחיות חיים נורמליים. הסימן שאלה הזה שהיה גם
הצורה המדוייקת של העניבת חנק שדן תלה את עצמו איתה. אותו סימן
שאלה שמהדהד לי עכשיו בראש. מעניין אם הוא מצא תשובה בסופו של
דבר. ומעניין איך ייראה העולם אחרי שסוף העולם יגיע.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/12/00 3:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטלי פ.

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה