כל האנשים המאושרים דומים,
כל האומללים, אומללים על פי דרכם

הנסיכה הקטנה. אני לא בטוחה איך אפשר לתאר אותה, כל כך חצוייה,
מלאה סטירות פנימיות, מבולבלת, חסרת מנוחה, עייפה, הנסיכה
חלשה, המלכה החזקה, הכל יש בה, קצת מהכל.

הולכת במסדרונות בית הספר, לפעמים זה נראה כאילו שהיא עפה, לא
קשורה לשום מסדרונות או קירות צרים, לא קשורה לכלום ועם זאת
כבולה להכל. הבגדים השחורים, הצמודים, הצמידים שמסתירים צלקות
קטנות, שמות של להקות רוק על התיק NIRVANA, RADIOHEAD - מלכי
הדיכאון, והמבט התוהה, מסתכלת על האנשים, מבט חודר ועדין, מנסה
להבין מי אלו, לאן היא נפלה, איפה הכוכב שלה, עם השושנה?
היא כנראה באה מכוכב רחוק שם הכל היה במיוחד בשבילה, אולי היא
רבה עם השושנה שלה וברחה ועכשיו, כבר אין לה איך לחזור, היא
נשארת פה, לבדה, בינינו.

היא לא לגמרי לבד, די הרבה אנשים מתרוצצים סביבה, נסיכי השקר
שבטוחים שאהבתם תציל את הנסיכה הנרדמת, שבטוחים בכוחם לגרום לה
לזרוק את כל המחשבות על הכוכב הרחוק, לשלב איתם ידיים וללכת
קדימה, לעתיד שכולו ורוד... והנסיכה? היא כבר מזמן ויתרה על
אהבה, היא הבינה, וכל רצונה זה לא אושר עילאי, כהבטחת אותם
צפרדעים תמימות, אלא קצת שקט, לרגע לאבד את כל המחשבות על
העבר. היא לא בדיוק זוכרת את הכוכב הקטן, את השושנה שלה, אבל
היא יודעת שמשהו שונה בה, שהיא מתגעגעת, כמהה אל משהו אחר, היא
חווה רגשות שהאנשים בכדור הארץ לא מסוגלים להרגיש, היא רוצה
לחזור ולא יודעת לאן, אם הייתה יודעת למה היא מרגישה ככה, אולי
היה לה טוב יותר, עדיין עצובה אבל בלי המבט המחפש, רק לכמה
דקות, זה כל מה שהיא רוצה. שקט.

היא אומללה, היא יודעת את זה, היא יודעת שזה לא ישתפר, שזה
גורלה, שאין איך לחזור אל הכוכב הרחוק, בלילה היא לא נרדמת,
היא מתיישבת בחוץ ובוהה בשמיים, בכוכב, היא לא מבינה למה דווקא
בו, בכוכב החיוור הזה, אולי הוא כבר מזמן לא קיים, רק האור
שלו.
לילה אחרי לילה, ואותו כוכב קטנטן שעליו גודלת לה שושנה אדומה
ופשוטה, וזה הכל. כוכב קטן,
כוכב קטן בלי נסיכה קטנה ועדינה.


-"איפה האנשים? כל כך בודד פה במדבר..."

-"גם בין האנשים בודד"