New Stage - Go To Main Page

עמרי מתתיהו
/
ערפילים מעל נורמנדי

המיני דיסק שמחובר בצורה מאולתרת לשני הרמקולים שקניתי
בלה-באול, לחוף האוקיינוס האטלנטי, פולט לחלל המכונית את קולו
החם של אהוד בנאי בשיר 'ממשיך לנסוע'. יש לו, לאהוד, נשמה של
טרובדור. כמו אלו שהיו נודדים פעם בדרכים ושרים על מה שהם ראו.
גם הוא כמוהם צופה מהצד על המין האנושי ומדי פעם תורם את חלקו
לסאגה הבלתי נגמרת הזו.
הכביש שלפנינו מכוסה לחלוטין בערפל. ערפל כזה בחיים לא ראיתי.
בארצנו הקטנטונת אין ערפילים כאלו, לפחות לא איפה שאני גר. אני
מחזיק את ההגה ביד אחת ומוריד הילוך. הטרקטור שלפנינו זוחל
לאיטו במהירות של עשרים קמ"ש בקושי. בקושי מספיק בשבילי
להיגוי. אני מעיף מבט לעבר שותפי למסע. הוא מביט בייאוש
בטרקטור הירוק שמזדחל על כל רוחב הכביש לפנינו. לעקוף אותו זו
משימה שגובלת בחצי התאבדות. הנהגים הצרפתים הוכיחו לי שוב כי
זהירות היא לא מילה שהם מכירים. אני, שנוהג כבר לא מעט שנים על
הכבישים המוטרפים שלנו, נותר נדהם מהשטויות שהם עושים על
הכביש. ארבעה ימים אנחנו בצרפת וכל יום הייתה לנו לפחות חוויה
מסוכנת אחת על הכביש. אולי זה השעמום פה שגורם להם לנהוג ככה,
אני חושב, בעודי מסיט את ההגה מעט שמאלה כדי לנסות לראות מעבר
לערפל, אם הנתיב הנגדי פנוי ואפשר לעקוף.
כאילו לבקשתי הערפל מתרומם קמעה ואני רואה שהכביש פנוי. אני
סוחט את הדוושה והמנוע מתעורר בנהנה עמוקה ודיזלית ושולח את
האוטו קדימה בדהרה. אני מעלה הילוך ואז עוד אחד וחולף במהירות
על פני הטרקטור הזוחל. "תן לה בקציצה!" זועק שותפי בגיל ואני
צוחק וחוזר לנתיב הימני. זה כבר הפך לבדיחה בינינו. כל פעם שיש
אפשרות לתת לאוטו להשתולל קצת המשפט הטיפשי הזה יוצא החוצה...

הוא קצת מתוסכל, השותף שלי. החלום שלו היה לנהוג פה בצרפת. הוא
והסטייה הפיז'ואיסטית שלו. לנהוג 406 בכבישי נורמנדי. מודה, זו
סטייה שגם אני לא הייתי מתנגד לה ממש. וכשהגענו למדינת הבאגטים
התברר שהוא לא יכול לנהוג כי הוא צעיר מדי. שלל הקללות שיצאו
מפיות שנינו היו גורמים לכל מלחי העולם להסמיק (למה תמיד
אומרים את זה בעצם? מה, למלחים יש אוצר קללות יותר גדול מלאדם
אחר? אז מה אם יש לו כמה קעקועים והוא מבקר בכל נמלי העולם?)
ובנוסף לכל קיבלנו אוטו יפני. אוי לאותה בושה שבמדינה עם גאווה
לאומית כמו צרפת נותנים לך אוטו יפני. כנראה שהם לא לאומיים
כמו פעם. נו שוין שיהיה. כמו שהיה אומר סבא שלי. העיקר שיתרומם
כבר הערפל המחורבן הזה...

אהוד שר עכשיו את 'כולם יודעים' ואני חושב על איך הייתי רוצה
להיות כמו הבחור הזה בשיר שמנסה לברוח מהכל והכל רודף אותו
והוא מוצא עצמו חוזר חזרה בגלל אותה אהובה. אותה אחת שמובילה
אותו חזרה אל הכל אבל גם נותנת לו את הכוח להתמודד עם הכל. רק
שלי אין מישהי כזו. אני מן הסתם אברח ולא אחזור. אז אני מסתפק
בטיול בצרפת כדי לנקות את ראש. הלוואי והייתי טרובדור. לפחות
הייתי יודע לנגן על גיטרה. רק על העצבים אני מנגן. וגם בזה אני
לא משהו. אני נזכר במה ששותפי כל הזמן אומר: "בא לי לבכות".
צודק. גם לי. לפעמים.

הערפל הופך סמיך עוד יותר. אני מאט שוב. בא לי לבכות.


מוקדש לאלעד.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/2/02 5:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמרי מתתיהו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה