שוב תוקף אותי הרצון הזה, הרצון לכתוב משהו. בערך פעם בשבוע
תוקף אותי הרצון הזה. אבל על מה אני אכתוב? כבר מיציתי את כל
הרעיונות הרציניים שאני יכול לחשוב עליהם. אולי אני אכתוב עוד
סיפור הומוריסטי? פורים מתקרב, וסיפורים מצחיקים קל לשלוף
מהשרוול. אולי סיפור המשך ל"סוכן שניצל" שלי, הפעם במלחמתו
ב"קפטן טופו" האימתני? כן, זהו זה. אצבעותיי מתחילות לתקתק
אותיות אל מסמך הוורד, וכעבור כשעה אני שומע את אמא שלי:
"גידי, השעה כבר עשר וחצי. יש לך שעת אפס מחר, אז לך לישון!".
באסה, הסיפור שלי כמעט גמור, רק עוד כמה פסקות... אה, מילא,
אני אגמור אותו מחר. אני נרדם וחולם על החברה שאין לי ועל
סטייקים.

אני מתעורר בבוקר, ומיד קופץ לחדר האמבטיה. אני עושה מקלחת
חפוזה, מעביר מים וסבון לאורך העור השזוף והחלק שלי. אני שם לב
שרגליי התכסו, כמו כל יום, בשכבת זיפים קוצניים, ומיד אני לוקח
את סכין הגילוח ומסלק את הצ'ופצ'יקים האלה מהרגליים שלי.
אני מתנגב טוב-טוב, לובש את התחתונים השחורים שלי, את המכנסיים
האדומים שלי ואת החולצה האדומה המבריקה שלי. אני בודק
שהמכנסיים צמודים מספיק, שרואים את החלק העליון של התחתונים
כשאני מתכופף, ושלא לבשתי חזייה, חס וחלילה!
"בוקר טוב, כפרה" אני אומר לדמותי במראה, בעודי מורט לעצמי את
הגבות היכן שצריך, מתקין לעצמי שפתון ומסקרה, ולבסוף, לוקח חצי
ליטר של בושם זול ומושח בו את צווארי. אני יוצא מהמקלחת, כולי
מדיף ניחוחות, והולך לסדר את התיק. להפתעתי, אני מוצא בתוכו כל
מיני דברים משונים כמו ספר בפיזיקה, מחברות, וכל מיני שמונצע'ס
אחרים. אני מסלק אותם משם, ומכניס פנימה את הדברים הרגילים:
מראה, כלי איפור, קלמר מלא בטושים צבעוניים, ויומן. אני בודק
שהיומן מלא בקשקושים ולבבות בשלל צבעי הקשת, וסוגר את התיק.
לפני שאני יוצא, אני עוצר לקחת סנדוויצ'ים מאמא שלי. אמא שלי
אומרת לי: "המממ... משהו השתנה בך... עשית משהו בשיער?". "אוי,
ממוש, שמת לב", אני אומר לה ולוקח מידה את הסנדוויצ'ים. אני
יוצא, ולפני שאני סוגר מאחורי את הדלת, נמלטת צווחה מפי: "ביי,
נשמה!" וסוגר את הדלת.

בעוד אני הולך לביה"ס, אני שם לב שאנשים שחולפים לידי סותמים
את אפם בכל הכוח. "בטח הביוב שוב מוצף, רק שהריח המגעיל שלו לא
ידבק אלי!" אני חושב לעצמי, כמעט בקול רם. אני מגיע לביה"ס,
ומיד קולט חבורה של ערסים. הם קולטים אותי גם כן, ומתקרבים
אלי. אין לי כוח לערסים באותו רגע, אבל מסיבה כלשהי, אני נשאר
נטוע במקומי. "בוקר טוב, כפרה" אומר ערס מגעיל אחד, מתכופף,
ונותן לי נשיקה על כל לחי. אני מנשק אותו חזרה, ולאחר מכן, כל
ערס בתורו מנשק אותי על הלחיים ואני מנשק אותו בחזרה. כשהסבב
נגמר, אני פתאום שם לב שמשהו שונה אצלם: "זאת חולצה חדשה של
דיאדורה? חימצנת את השיער אצל הספר הכוסון הזה? מאיפה המכנס
המקסים הזה?". שניים מהם עונים לי "כן" והשלישי עונה "אצל עמי,
אלא איפה?".
אני שם לב פתאום ששיעור פיזיקה התחיל לפני רבע שעה, ומחליט
שהגיע הזמן להכנס. אני פותח את הדלת, ולפני שאני מספיק להכנס,
המורה עוצר אותי, ואומר לי: "הקבצה ב' זה בניין אחר!". "אבל
כפרה, זה אני, גדעון, אני תלמיד שלך, כאילו?", אני אומר לו.
"אז תפוס מקום!" הוא צועק, ואני מתיישב מיד בשולחן אחורי.
המורה שואל: "גדעון, למה אתה לא יושב מקדימה כמו תמיד?" ואני
עונה לו: "כי אני כזה לא רואה טוב מרחוק, העדשות שלי נאבדו.
אני לא מפריע, נשבע לך!". המורה לא מתעכב עלי וממשיך ללמד.

במשך שיעור פיזיקה, ובמשך שאר השיעורים, אני ממלא את היומן שלי
בלבבות שבתוכם כתוב: "Giddy + ? = Big Love Forever". בסוף
היום אני הולך הביתה עם החברים הערסים שלי, מתעלם מהידיים שלהם
על החזה והתחת שלי. מגיע הביתה, וישר מתיישב על המחשב, לגמור
את הסיפור שהתחלתי אתמול. יושב וחושב... אחרי דקה נמאס לי
לחשוב. אני סוגר את מסמך הוורד והולך לדבר בצ'אטים.