אתם יודעים סתם ידידים בבית ספר, כאלה שאומרים להם שלום ונשיקה
בלחי וזהו. לפעמים הם גם צועקים כוסית וכאלה. לא אנשים
שמתיחסים אלהם במיוחד. לא אני בכל אופן, לא עד שהוא בא...

קראו לו רונן... הילד שבא באמצע השנה ללמוד אצלינו בבית ספר.
לא מי יודע מה אבל היה משהו בעיניים שלו שבכל זאת משך אותי
אליו כלכך שלא ידעתי מה קורה לי. ישר כשהוא בא הוא התחבר
לחבורה של האנשים האלה. כל הפסקה הוא ישב איתם במדרגות הראשיות
של ביתהספר וצחק איתם על כל העולם.
כל הגישה שלי התהפכה לגבי כל החבורה הזאת. פתאום לא הציק לי
בכלל שהם צועקים לי, ולתת להם נשיקה אפילו ניהיה נחמד, כי רק
ככה יכולתי להיתקרב אליו. אבל הוא לא הראה שום סמני התעניינות.
אפילו לא שאל עלי ומי אני בכלל. והאמת שדווקא כן ניסיתי לדבר
איתו ולהכיר אותו, התחלתי לשאול אנשים על העבר שלו ומה הוא
עושה אחרי הצהריים... בקיצור התאהבתי רציני... בחיים עוד לא
קרה לי.

המסיבה הייתה ב 9:30 אצלו בבית.
ורק במקרה הוזמנתי. בטעות שמעתי על זה וכבר לא היה לו נעים לא
להזמין אותי.
שבוע לפני כבר ידעתי מה אני לובשת והכל היה מתוכנן. רציתי לבוא
ולדבר איתו פנים מול פני ולספר לו מה אני מרגישה כלפיו.
ביקשתי מעינת ללכת איתי. הייתי חייבת חברה כמוה במצבים כאלה.
עינת הייתה החברה הכי טובה שלי כבר 7 שנים. מכיתה ה' אי אפשר
היה להפריד ביניינו. לומרות שהיא בכלל לא הייתה בקטע של מסיבות
היא בכל זאת הסכימה לבוא איתי...ואני?! אני הייתי האדם הכי
מאושר באותו ערב.
באנו ב10 עם אבא של עינת, שתמיד מסכים להסיע אותה לכל מקום
שהיא צריכה. נראיתי טוב והרגשתי עוד יותר טוב. הייתי בטוחה
שהוא הולך להסכים.
כשניכנסנו כולם הסתכלו עלינו. הרגשתי כלכך לא נעים, היו שם
כלכך הרבה אנשים שאני לא מכירה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
סחבתי את עינת ללכת לחפש אותו כדי להגיד לו מזל טוב ליומולדת
ה17
שלו. בדרך שמענו כל מני קריאות התפעלות ושריקות למינהן. אבל
עברנו בלי הרבה התיחסות. עד שראיתי אותו.
עמד במסדרון ודיבר עם כמה מהחברים שלו. כל כך לא ידעתי מה
לעשות עם עצמי. אבל כבר לא יכולתי לברוח. הוא הסתכל עלי
בעיניים העצובות שלו וחיכה שאבוא. עינת נשארה מאחורי.
באתי ואמרתי לו מזל טוב ונתתי לו נשיקה בלחי. העור החלק שלו
עשה לי צמרמורת בגב ואת הריח שלו לא יכולתי לשכוח שבעותו אחרי
זה.
המסיבה הייתה די מוצלחת לומרות שאני ועינת ישבנו רוב הזמן
בצד.

בערך ב-4 לפנות בוקר כבר היינו עיפות לגמרי והיינו חייבות
ללכת.
כמעט ולא נשארו אנשים. כשבאנו לצאת אחד הידידים שלו ראה אותנו
והציע שהוא יקפיץ אותנו הביתה.
לא סירבנו, במיוחד כשרונן הציע שהוא יצטרף. כנראה שזאת הייתה
הטעות הכי גדולה של החיים שלי.
בנסיעה הביתה לא דיברנו הרבה... סתם על הביתספר והמסיבה ועל כל
השטויות האלה. כעבור 15 דקות הגענו לבית של עינת. עינת גרה חמש
רחובות לפני. עינת ירדה ואמרה יפה שלום, ידעתי שהיא לא נהנתה
בכלל אבל בגלל שהיא לא רצתה לאכזב אותי היא לא אמרה כלום כל
המסיבה.
המשכנו לבית שלי כשהכרחתי אותם לאן לפנות. בסוף בפניה האחרונה
לבית שלי הם לא פנו. שאלתי די בלחץ לאן. אז רונן ענה, "נעשה
סיבוב קטן, נדבר קצת נכיר אחד את השניה". הוא ידע. הוא ידע
שאהבתי אותו, מישהו סיפר לו והוא רצה לנצל את המצב.
אמרתי שאני חייבת לחזור הביתה והתחלתי ממש לצעוק אבל הם רק
צחקו ואמרו שהכל יהיה בסדר. הגענו לחורשה כזאת שהייתה ליד הגן
משחקים כמה רחובות אחרי הבית שלי.
הם עצרו את האוטו  ורונן משך אותי החוצה בכוח. התחלתי לבכות
ולצרוח אבל להם לא כלכך הזיז ובסביבה ברור שלא היה אף אחד.
יריב, הידיד של רונן, הפיל אותי עם הרצפה והחזיק לי את הידיים.
ידעתי מה הולך לקרות אבל לא האמנתי שזה קורה לי. ולא האמנתי
שרונן הוא זה שמפשיט אותי עכשיו. הוא קרע לי את החולצה ו את
החזייה. את החצאית הוא פשוט הרים והתחתונים כבר מזמן לא היו
עלי. הוא נשכב עלי וניסה לנשק אותי. אבל אני עם כל הבכי
התפתלתי וניסיתי להשתחרר. אבל מי אני לעומת יריב שמתאמן כבר
שלוש שנים במכון.
רונן צעק איזה משהו והחטיף לי סטירה. הכל כל כך כאב. אבל יותר
מהסטירה כאב הכבוד ולהשפלה לא היו גבולות.
הוא הוריד את המכנסיים שלו ופישק לי את הרגליים שלי. מאותו רגע
כבר לא הייתי בגוף שלי ולא הייתי מודעת לכלום חוץ מהכאב העז
שהרגשתי בין הרגליים. הפסקתי להאבק ופשוט שכבתי שם מסתכלת
למעלה, ומבעד לדמעות רואה את הכוכבים ואת הירח וברקע שומעת את
הצחוק המבחיל של יריב. לא היה לי אכפת מכלום. פשוט שכבתי שם
פשוקת רגליים כשרונן, הילד שכל כך אהבתי שוכב מעלי
ומכאיב..ומכאיב..
שכבתי שם פגועה ומושפלת עד עומקי נשמתי. גם כשהם נסעו לא היה
לי אכפת. שומעת במעומעם את הצחוק המתגלגל של רונן, כשפעם חשבתי
שהוא כל כך חמוד.
לא יודעת כמה זמן שכבתי שם. היה לי קר וכולי הייתי רטובה
מדמעות אבל לא יכולתי לקום וללכת הביתה, לא ככה ולא אחרי כל
זה. שוב פעם התחלתי לבכות. שכבתי שם כמו עובר ברחם... אבל הרחם
החם והנעים של התמימות והאהבה נעלם אז פשוט שכבתי שם כמו עובר,
עצוב ומושפל שלקחו ממנו את אמא חיים ועכשיו כבר לא היה לו
סיכוי להמשיך לגדול כמו כל שאר התינוקות...