פרק 1

השמש התחילה לנשוק לאדמה באופק הרחוק ואני המשכתי לרכב. רואה
בעייני את העיירה הקרבה מרחוק.
בעודי נכנס לעיירה, שנראתה כמו כל עיירה אחרת שעברתי בה בחיים
שלי.
רחוב אחד ארוך עם בתי עץ בני שני קומות.
התקדמתי לעבר הפונדק המקומי, קל היה למצוא אותו לפי השירה
הצורמת שיצאה ממנו.
ירדתי מהסוסה שלי נעמדתי לידה וליטפתי את צווארה, ילד שישב
מחוץ לפונדק הסתכל אלי.
"היי אתה קח את הסוסה תן לה אוכל ותטפל בא טוב" זרקתי לעברו
מטבע נוצץ ומסרתי לו את המושכות.
עליתי במדרגות העץ החורקות ונכנסתי לפונדק, זה היה כמו כל
פונדק אחר, שולחנות מסריחים,
במה קטנה ואליה מישהי שרה בזיופים מטורפים, ועדת שיכורים
מריעים לה בקול שגבר על שלה.
התנהל משחק פוקר באחד השולחנות ,הסתכלתי במבט משועמם וחשבתי
לעצמי,
"אולי נעשה קצת כסף פה לפני שנמשיך בדרכנו מחר".
התקדמתי לבר והתיישבתי על כיסא, הברמן ניגש אלי, "ג'וני ווקר
בבקשה ,נקי ושלא תשים לי מים בכוס",
במקומות כאלה הם אוהבים להוסיף מים לשתיה ככה הם מרוויחים עוד
כמה פרוטות.
הברמן חזר, והניח מולי כוסית נשען על הבר ואמר "השתיה זה 50
סנט ואנחנו לוקחים 10% על כל ההימורים".
הוא קלט שהסתכלתי לעבר המשחק שהתנהל בשולחן הקרוב.
"הא וכמעט שכחתי שברת שילמת זאת המדיניות פה"
גמרתי את המשקה בלגימה והנהנתי לעברו שיגיש לי עוד אחד.
כשהוא חזר עם הכוסית השניה שלי, פתחתי את הפה בקול משועמם
"תכין לי חדר אני ישן כאן הלילה",
הסתובבתי והתקדמתי לכיוון השולחן שבוא היה האקשן.
"יש מקום לעוד שחקן" שאלתי באדישות ,בחור מכוער בעל זקן שחור
אף ענק וצלקת מכוערת הרים את ראשו
"עם יש לך כסף אז יש מקום"
משכתי כיסא פנוי והתיישבתי, היו שם עוד שני שחקנים, בחור צעיר
עם אקדח קולט נוצץ וחדש,
ראו אליו שהוא צעיר וירוק מהילדים ששמעו נפלאות על המערב
הפרוע ומחפשים צרות.
השני היה איש אדמה איכר פשוט שבא להעביר לילה רחוק מהאישה
והילדים.
"טוב מה המשחק?" ,פניתי אליהם בעודי מוציא כסף מהכיס שלי,
"פוקר חמישה קלפים אין מגבלות על ההימור",
אמר הצעיר תוך כדי ציחקוק
"ועם אתה מרמה אין אחריות על החיים שלך
",המכוער הסתכל אלי במבט מפחיד הוא היה כל כך מכוער.
"טוב ילד חלק", ראיתי שהמזל הולך לשחק לי הלילה, על החלוקה
הראשונה כבר קיבלתי שליישיה,
"טוב אני מתחיל 50 סנט",
"יותר מידי יקר לי" אמר האיכר במבט מיואש על הקלפים שלו,
"אני בפנים" אמר המכוער, והילד חזר על דבריו מיד אחרי זה.
"תחליף לי שניים", טוב עכשיו המזל כבר היה מוגזם, יד ראשונה עם
רבעייה, טוב תמיד היה לי מזל בקלפים,
"אני שם דולר"
המכוער הסתכל אלי וחזרה לקלפים שלו, "הדולר שלך ועוד שניים"
הילד הסתכל במבט עצוב, "יותר מידי יקר לי אני בחוץ"
"שני הדולר שלך ועוד חמישה", אמרתי במהירות,
הוא הסתכל במבט מופתע,
הסתכל אלי והתחיל לחשוב "החמיישיה שלך ועוד עשירייה"
נשימתם של הילד והאיכר נעצרה הם לא ראו משחק על סכומים כאלה אף
פעם.
התחלתי לספור את הכסף שיש לי "העשר שלך ועוד עשרים"
שמעתי מימיני נשימה נעתקת הילד עצר את נישמתו וכמעט נחנק.
המכוער נעץ בי עניים וחזרה לקלפים שלו "שולם"
אמר באיום "יש לי פול האוס,מלכים על אסים"
הוא גיחך ושלך את ידו לכיוון הכסף "עצור רגע"
הורדתי את הקלפים שלי לאט לאט ונתתי לו לראות את רבייעת המלכות
שלי וניגשתי עם היד שלי לכיוון הכסף.
הוא התרומם בקפיצה תוך כדי הפיכת השולחן, קפצתי גם אני
"אתה רימת אף אחד לא מוציא רבעייה על המשחקון הראשון שלו"
,הוא הסתכל אלי במבט של רצח בעיינים, ואז ניזכרתי מאיפה אני
מכיר את המכוער הזה,
ראיתי תמונת מבוקש שלו בעיירה אחת ליד משרד השריף, הוא היה
מבוקש על גניבת סוסים או משהו כזה,
"איך אתה חושב שרימתי בדיוק אתה ראית שהגעתי רק עכשיו",
"אני לא יודע איך אבל אני יודע שרימית",
"אתה חייב לי כסף, או שתשלם במזומן או בדם בחירה שלך."
ראיתי לאן העניין הזה מוביל פתחתי את התופסן של הקולט שלי,
אותתי לו עם העיניים לכיוון הדלת הוא פנה ויצא במהירות החוצה.

גמרתי את המשקה בלגימה ופניתי לילד "תזמין לי עוד אחד אני כבר
חוזר."
מבחוץ נשמעה יריה בודדת ואחריה שקט מאיים.
לפתע בדלתות הופיע המכוער רק ראשו נראה מעל לדלתות ההזזה
החלודות, נשימת האנשים נעצרה בכל רחבי החדר.
במכה אחת המכוער נפל דרך הדלתות לכיוון הרצפה ואז כל שוכני
החדר יכלו לראות את החור המדמם שנפער בבטנו.
ניכנסתי לחדר עובר מעל גופו באדישות ניגש לילד ולוקח את כוסית
המשקה שלי.
גמרתי אותה בלגימה מהירה, "ברמן,תודיע לשריף שהבחור פה היה
מבוקש על משהו ,אני כבר לא זוכר על מה".
המוזיקה התחדשה ואיתה שירתה הצורמת של אותה זמרת ברים, אנשים
כבר היו רגילים לדברים כאלה.
הברמן ועוד שני חברה סחבו את הגופה החוצה מהמקום, ואיזה ילדון
התחיל לנקות את הדם מהרצפה.
פניתי לשולחן בפינת החדר התיישבתי והדלקתי את אחת מהסיגריות
שלי מלצרית עברה אותתי לה שתגיע לכיווני,"אני אקח סטייק תפוחי
אדמה ועוד כוסית אחת", "מיד אדוני" אמרה בחיוך מזמין.
"אולי עוד יהיה לי מזל הלילה" חשבתי לעצמי.
עישנתי את הסגריה שלי בעודי מחכה לאוכל, הילד ניגש אלי והתיישב
מולי לא התייחסתי אליו.
הוא הסתכל אלי במבט חושב ופתח את פיו פעמיים לפני שהוא התחיל
לדבר "אולי אתה רוצה חברה להמשך המסע שלך?", "אתה אפילו לא
יודע לאיזה כיוון אני נוסע" אמרתי באדישות.
"תשמע" הוא אמר בארשת של חשיבות עצמית "אני מחפש ללמוד ממישהו,
אני שולף מהר, לומד מהר ואוכל קצת."
"תראה לי את הכלי שלך" אפשר לדעת הרבה לפי האקדח של הבן אדם.
הוא הוציא את האקדח שלו והגיש לי אותו הסתכלתי אליו במבט בוחן,
זה היה אקדח חדש כמעט ולא ראה עולם בדיוק כמו הבעלים שלו,
נזכרתי באקדח הראשון שלי זה היה סמית אנד ווטסן ישן וחלוד,היום
יש לי קולט יפיפה והוא עדיין לא אכזיב אותי.
זרקתי את האקדח על השולחן "שיעור ראשון אתה אף פעם לא נפרד
מהאקדח שלך זה החבר הכי טוב שלך, אתה ישן איתו, מתקלח איתו
ומזיין איתו,תטפל בו והוא יטפל בך".
"מובן" הסתכלתי אליו במבט ארוך "זאת אומרת שתיקח אותי איתך?"
הוא שאל עם נימה של תחינה בקולו.
"כן, יש לך סוס?", התחלתי לאכל את הרעיון שהוא בא איתי, "כן יש
לי סוס מצוין ואת כל הציוד הדרוש" הוא התחיל להתלהב, "אתה תיתן
לי להחליט מה דרוש ומה לא" תילך מחר בבוקר ותקנה קצת מצרכים
ותביא לי גם כדורים לאקדח" "הא כמעט שכחתי ותביא לי חפיסת
סיגריות כמעט ונגמרה לי שלי".
"הנה חמש דולר בשביל הכל ותלך לישון יש לנו יום ארוך מחר".
הוא קם מהשולחן אומר תודה בלא הפסק, "תודה לי רק עם תישאר
בחיים, עכשיו לך לישון".
איך שהוא קם והלך הגיע האוכל שלי, התחלתי לאכול מקשיב לשירה
המזעזעת באוזן אחת ונזכר בימים שאני הייתי צעיר ונלהב כמו
הבחור הזה שעמדתי לקחת איתי.
הוא לא ידע למה הוא הכניס את עצמו, בעצם אפילו אני לא ידעתי
למה אני נכנס כשקיבלתי את העבודה הזאת.
אני מסתכל אליה בעודי קם ומתלבש ,יש לי תמיד את אותה בעיה אני
יכול לשכב איתן אבל לא להתעורר לידן.
הוצאתי את האקדח שלי מתחת לכרית שמתי אותו בנרתיק שלו שטפתי
פנים והתחלתי ללכת בשקט לכיוון הדלת.
"קליף מה אתה כבר הולך?"
"הא,כן אני צריך לצאת לדרך מחכים לי"
"טוב, תודה רבה על לילה נהדר", וככה פשוט הסתובבה וחזרה
לישון.
ירדתי למטה והזמנתי ארוחת בוקר קלה ואמרתי לאחד הנערים שיכין
את הסוסה שלי.
התחלתי לחשוב איפה הילד ציפתי שהוא יפגוש אותי על הבוקר.
אולי שיחק לי מזלי והוא ברח עם החמש דולר שלי.
יצאתי החוצה והתחלתי לבדוק את כל הקשירות של האוכף, אחרי פעם
אחת שהאוכף אף לי לכל הרוחות, לא רציתי להתנסות בתעופה שוב
פעם.
בעודי מסיים את הבדיקות ראיתי את הילד מתקדם לעברי עם הסוס
שלו, אין מה להגיד זאת הייתה חיה מרשימה.
סוס שחור פחם עם מבנה גוף מדהים, הסוס הזה בטח עלה המון כסף.
"בוקר טוב ילד" זרקתי בביטול "קוראים לי כריס לא ילד!" הרמתי
את ראשי בהפתעה אז הוא לא כזה כנוע.
טוב מאוד אני לא אוהב אנשים שהם סמרטוט ,אבל כדאי שהוא ידע מי
הבוס כבר מעכשיו.
"עם אתה נוסע איתי אני הקרא לך איך שאני רוצה הבנת ילד" "ועם
תרים אלי את הקול שלך אתה לא תראה עוד יומולדת",
הוא היה בהלם מוחלט "בסדר אני פשוט לא אוהב שמזלזלים בי" "אני
לא מזלזל בך אני פשוט עוד לא יודע מה אתה שווה, אנחנו נבדוק את
זה בדרך".
הוא הגיש לי חבילה עם המצרכים, הכדורים והסיגריות ואני קשרתי
גם אותם לאוכף.
העפתי מבט מהיר מסביב וקפצתי לאוכף, דירבנתי את שיין והתחלנו
להתקדם בדהרה קלה מחוץ לעירה ולכיוון מערב.
התקדמנו מערבה עד לצהרים ואז עצרתי בחורשה קטנה ליד איזה נחל
קטן.
"טוב, נאכל משהו קטן ואז נבדוק מה אתה שווה" מבט של רצון הופיע
על פניו של הילד ,הוא באמת רצה להרשים אותי.
אכלנו כמה פרוסות של לחם וחתיכת גבינה, "בוא נתרחק מהסוסיםשהם
לא יבהלו".
הלכנו ושתי דקות משם מצאתי את מה שחיפשתי מקום פתוח עם הרבה
חלוקי נחל.
"תחכה כאן" התקדמתי כ50 מטר בערך הסתובבתי והסתכלתי אליו כן זה
המרחק שרציתי.
מצאתי גזע עץ ששכב שם והעמדתי אליו כמה אבנים במרחק אחת
מהשניה.
חזרתי לכיוונו הוא כבר הבין מה אני רוצה ממנו ,הוא התכונן.
"תקשיב על תמהר תעשה את זה לאט העיקר שתפגע בכולם".
הילד התרכז הסתכל אלי, הנהנתי עם הראש לאות כן הוא סובב את
ראשו חזרה והתחיל לירות במהירות מדהימה.
אבל מה שהיה יותר מדהים כל יריה פגעה בול, השתדלתי לשמור על
הבעה רצינית.
"טוב אז אתה יודע לפגוע באבנים איך אתה במטרה נעה?!" התכופפתי
הרמתי אבן וזרקתי אותה גבוה באוויר,הוא שלף את האקדח ופגע בה
בול, אין מה להגיד הילד ידע לירות.
"כריס, קדימה נחזור לסוסים היום קצר ויש לנו עוד דרך ארוכה".
המשכנו לרכב לכיוון מערב, כשהשמש עברה כבר את אמצע השמיים,כריס
ניסה להתחיל שיחות כל הדרך.
ואני השתקתי אותו פעם אחרי פעם, הוא עוד לא מבין, השקט זה
הידיד הכי טוב של איש המערב.
נזכרתי בכל הפעמים שכבר רכבתי לרוכבה ולאורכה של הארץ הזאת,
כשרק הדממה מארחת לי חברה.
כריס המשיך לנסות לפתח שיחה, הוא התחיל לספר על המשפחה שלו,
אני הקשבתי בחצי אוזן.
"אימא שלי הייתה....." "אבל היא אישה טובה......." "והכי מדהים
זה ש........"
אטמתי את המוח שלי, זה היה גיבוב שטויות של מישהו שלא יכול
לסבול את השקט.
סובבתי אליו את ראשי.
"עם אתה רוצה להמשיך איתי, כדי שתלמד לשתוק, על תפחד מהשקט,
כשמתחיל להיות רועש, אז יש לך מה לדאוג".
"אבל אני לא מכיר אותך ואתה לא מכיר אותי, חשבתי שנכיר תוך כדי
רכיבה."
"עם אתה רוצה להכיר אותי,תשאל על תזיין ת'שכל." היה לילד הרבה
מה ללמוד.
"טוב, אתה רוצה שאלות, אז הנה אחת, לאן אנחנו רוכבים?"
הוא לא משחק משחקים הילד."אנחנו כרגע רוכבים מערבה, וזה כל מה
שאתה צריך לדעת."
הוא הסתגל לעבר האופק במבט אטום. "טוב ,עם אתה אומר אני לא
אשאל אותך."
חשבתי לעצמי, "טוב מאוד קצת שקט."
"אבל,אולי תספר לי קצת על עצמך",הוא הסתכל אלי במבט צמא למידע,
כל מידע.
אז שקט לא יהיה,"מה אתה רוצה לדעת."
"היית נשוי פעם?"
"כן"
"נו ומה איתה?איפה היא?"
"היא מתה, תעבור נושא לא בא לי לדבר על זה."
נגד רצוני פנייה התחילו לרדוף שוב את מחשבתי, שיערה האדום,
החיוך שלה, ויותר מכל העניים הכחולות שלה, העניים שהיו מסוגלות
לחדור אותי, לדעת בדיוק מה אני חושב.
העניים שעכשיו הסתכלו אלי באכזבה.הרגשתי גוש גדול שנעמד לי
בגרון.
רציתי לצעוק שאני מצטער, רציתי לצרוח שלא יכולתי לעשות כלום,
כל כך רציתי להתוודות.
אבל כלום,המשכתי לרכב עם אותה הבעת פנים,כריס הבין שהוא נגע
בנקודה רגישה והוא שתק.
אבל הוא שתק במכיר גבוה במכיר של להזכיר לי הכל, להזכיר לי את
כל מה שרציתי לשכוח.
השמש התחילה לרדת פניתי ימינה מהדרך ועצרנו לחניית לילה היו
כמה שיחים ועצים קטנים באיזור.
כריס בשתיקה,הלך לאסוף עצים למדורה,אני פרקתי את הסוסים
והוצאתי את האוכל.
הוא הדליק אש מהר,ואני התחלתי לבש, הוא בנתיים נתן אוכל ושתיה
לסוסים.
אכלנו בשקט  שנינו,בדממה מוחלטת שהדבר היחיד שהפריע לה היו
נחרות הסוסים ורעש הלעיסה.
סימנו לאכול ופרסנו את השמיכות בשביל לישון.
"תישן טוב כריס, ממחר אנחנו צריכים להתחיל לשמור בלילות, אז
תנצל את הלילה הזה".
"למה? מה קורה ממחר?"
"אנחנו עוברים באדמות של אדומים, והם לא אוהבים זרים."
חשבתי על המסלול שלנו, הוא היה מסוכן אבל הכי מהיר.
"לילה טוב קליף"
"לילה טוב כריס"
סובבתי את גבי אליו ועצמתי את העניים,אבל נשארתי ער עוד שעה
קלה בגלל העניים שלא עוזבות אותי.
כשהשמש עלתה כבר הייתי ער, לא ישנתי טוב בלילה, מחשבות שונות
הטרידו את שנתי.
כריס התהפך פתח את העניים והסתכל לכיווני.
"בוקר טוב לך, ישנת טוב?"
"כן, ישנתי כמו מת" ,"מה יש לארוחת בוקר", הוא הסתכל אלי במבט
רעב.
"שאריות קרות מאתמול, קדימה קום תוכל ונצא לדרך."
הוא אכל קצת בזמן שאני התחלתי לאכף את שיין.
"קדימה ,קדימה אין לנו את כל היום" ,הוא התחיל להתמזמז יותר
מידי.
"בסדר, תירגע שניה אני מוכן."
הוא באמת התארגן מהר אני חייב לציין, אלינו על הסוסים והמשכנו
בדרכנו.
הנוף התחיל להתחלף בעודנו נכנסים לשטח של האדומים, הערבה
הפתוחה פינתה מקום לקניונים גדולים ולגבעות.
"תהיה דרוך, אנחנו נכנסים לשטח מסוכן עכשיו"
הוא הסתכל אלי , ופתח את הרצועה על האקדח שלו, פתחתי גם אני את
שלי.
"קליף, לא ידעתי שהאדומים הכריזו על מלחמה."
"האדומים תמיד במלחמה, עם לא נגדנו אז בינהם לבין עצמם, ואנחנו
לא רוצים להיתקע באמצע של מלחמה עכשיו."
הסתכלתי לכל הכיוונים, פותח את כל החושים שלי, מנסה לקלוט משהו
מהסביבה.
"כריס"
"כן"
"תמשיך לרכב כרגיל, צופים בנו." הוא ישר את המבט שלו קדימה
והמשיך לרכב כאילו כלום לא קרה.
לאחר כמה דקות מתוחות הוא פתח את הפה .
"איפה הם?"
"יש שניים על הרכס שעכשיו עברנו משמאל."
"למה הם לא תוקפים?" הוא היה לחוץ לגמרי, הוא היה כל כך ירוק.
"הם לא תוקפים כי אלה רק סיירים , הם יחזרו לצי'ף,  והוא יחליט
עם אנחנו שווים את הטרחה."
"זה משגע אותי הם עדיין שם?"
לא הם הלכו כבר, ובנתיים תירגע אין לנו מה לעשות כרגע, כל מה
שאנחנו יכולים לעשות זה לחכות, ולראות מה הם יעשו."
המשכנו לרכב ולא קלטתי עוד סיירים, כריס היה בלחץ גמור הייתי
צריך להרגיע אותו איכשהו לפני שהוא יתחיל לירות בציפורים.
"אז כריס , ספר לי למה אתה רוצה להיות איש מערב?", זה בילבל
אותו לגמרי, הוא לא היה מוכן לזה בכלל.
"מה, הא כן, החלטתי מזמן שאני לא גומר כמו אבא שלי."
"למה מה היה אבא שלך?"
"אבא שלי היה איכר, שקם כל בוקר במשך חמישים שנה לעשות אותו
דבר בדיוק, אני לא אגמור ככה."
"אמרת היה למה מה קרה לו?"
"הוא נרצח, בגלל חמש דולרים עלובים." נהיה לו מבט מוזר בעניים
כאילו משהו רודף אותו.
"אתה מאמין שבן אדם ירצח בגלל משהו מטומטם כזה."
"זה עולם מטורף, תאמין לי אני יודע על מה אני מדבר." בעייני
רוחי ראיתי את העניים חוזרות לרדוף אותי שוב.
"אני לא אגמור ככה,  אני לא מוכן למות סתם."
"אמרת שאתה רוצה ללמוד ילד, אז תלמד, אין דבר כזה למות לא סתם,
כל מוות הוא סתמי לא משנה הסיבה."
"לא יודע,  זאת נראית לי  דרך מחורבנת,  לגמור את החיים בגלל
שטות."
"לפחות אבא שלך חי בכבוד,  הוא גידל ילד ועבד את האדמה, עדיף
לחיות בכבוד מאשר למות בכבוד."
מחשבות התחילו לרוץ לי בראש, ארור הילד הז,ה מה הוא מנסה לעשות
לי, הוא מחזיר לי הכל, את כל מה שרציתי לשכוח.
הסתכלתי אליו בכעס,  כאילו זאת אשמתו, ואז ראיתי את הפנים שלו,
לא היה שם את החיוך הרגיל שלו.
אלה היו פנים של בן אדם שנאכל מבפנים, אני מכיר את הפנים האלה
טוב מאוד.
ראתי אותם כל בוקר במראה ב10 שנים האחרונות.
השמש כבר הייתה במרכז השמיים.
"יאלה בוא נעצור לאכול משהו", הוא קפץ באוכף מופתע לשמוע את
קולי , הוא היה שקוע בעולם משל עצמו באותו רגע.
"כן, בוא נעצור לאכול, אני באמת רעב, יכולתי לאכול סוס עכשיו."
הוא ציחקק בכוח.
הוא הסתכל אלי במבט של לא עכשיו, לא הנושא הזה.
הנהנתי בראשי לאות הבנה, והתחלתי להוציא את האוכל מהשקים שעל
האוכף.
לו יש את הסודות שלו, ולי יש את שלי, הבעיה שלי היא שלא ידעתי
עם אני יכול להמשיך לחיות ככה עם כזאת אשמה.
אכלנו בשר מיובש וקצת לחם, נתנו לסוסים לשתות והמשכנו בדרכנו.
היום נעשה חם מאוד והתחלתי להזיע בכבדות, כריס נרגע קצת, אבל
עדיין היה דרוך מאוד.
יקח לו הרבה זמן ללמוד, השאלה עם יש לו מספיק זמן.
הקניון נהיה צר מאוד, הינו במצב שיכלנו לרכב אחד ליד השני, וגם
זה בקושי.
לא אהבתי את זה, יותר מידי קל לשים מארב במקום כזה.
כשיצאנו והקניון התרחב חזרה, נשמתי שוב לרווחה, אולי עוד נעבור
את זה בשלום.
פתאום קלטתי ניצוץ של מתכת מהמצוק הימני, אימצתי את העניים,
וכן ראיתי את זה שוב.
"כריס תהיה מוכן, כשאני אומר לך תקפוץ מהסוס, ותסתתר מאחורי
ערמת הסלעים משמאל."
כריס הסתכל אלי במבט מופתע, הוא לא הבין מה קורה.
"שמעת אותי, רק עשה את מה שאני אומר לך לעשות."
"בסדר" הוא הנהן עם הראש ונדרך כולו.
ברגע שעברנו את הסלעים, הסתובבתי אליו מהר וצעקתי "עכשיו!!!"
ירדנו בזינוק מהסוסים, ובריצה קצרה הסתתרנו מאחורי הסלעים.
"תראו את עצמכם, אני יודע שאתם שם" צעקתי  בכל הכוח לעבר
הצוקים.
פתאום קול גרוני עמוק השיב על קריאתי.
"תיכנעו אין לכם סיכוי, אנחנו רבים ממכם."
"למה לנו להיכנע, לא עשינו כל רע, אנחנו רק עוברים פה" כל המצב
לא מצא חן בעייני.
"זאת אדמתם של שבט הצ'רוקי, ואתם עוברים באדמתנו בלי רשות"
הקול התחיל להתעצבן.
"לא ידענו שזאת אדמתכם, אין לנו כוונות זדון" שיקרתי במצח
נכושה, לא הייתה לי שום ברירה אחרת.
"בכל מקרה אתם צריכים לבוא איתנו, ואז הצ'יף הגדול יחליט מה
לעשות איתכם"
"אתה נותן לי את מילתך שאנחנו לא ניפגע, עד שנוכל לפגוש את
הצ'יף הגדול?"
"יש לך את מילתו של עייני נץ, כלום לא יקרה לכם עד להחלטתו של
הצ'יף הגדול"
"ומה עם הדברים שלנו ,הסוסים שלנו, והאקדחים שלנו?"
"אתם יכולים להחזיק בהכל, חוץ מבנשק, אבל אני מבטיח עם תשוחררו
הנשק יוחזר לכם"
כריס הסתכל אלי
"אני לא נותן לפראים האלה את האקדח שלי" אוי עכשיו גם הוא יעשה
לי בעיות.
"תשמע אתה תעשה מה שאני אומר לך לעשות, מובן, אני מנסה להוציא
אותנו חיים מהמצב הזה"
"טוב, אבל תדע לך שאני לא אוהב את המצב הזה" הוא העביר לי את
האקדח שלו.
הוצאתי את האקדח שלי, תאמת גם אני לא האהבתי את הרעיון של
להיפרד מהאקדח שלי.
"נו מה החלטתם?" נשמעה שוב צעקתו של עייני נץ.
"אנחנו יוצאים!"
יצאנו מאחורי הסלעים לאט עם הידים פרוסות לצדדים והנחתי על
הקרקע את האקדחים.
מהצוקים למעלה ראינו כמה מהם יורדים, בעוד אחרים נשארו למעלה,
מכוונים אלינו את הרובים שלהם.
כריס הסתכל לכיוון האקדח שלו, מחשב כמה זמן יקח לו להתגלגל
אליו ולהתחיל לירות.
"הם יותר משישה ואתה לא תספיק לטעון מחדש" לא רציתי שהוא ימות
בנסיון בריחה מטומטם.
הוא הרים את מבטו, מנסה להבין איך ידעתי בדיוק על מה הוא חשב.
הוא לא ידע שאני חשבתי בדיוק על אותו דבר.
האדום הראשון הגיע ונעמד מולי, הוא היה גבוה, בעל תווי פנים
חדות, ומבט גאה בעניים.
הוא הרים את יד ימין ופתח את פיו.
"אני עייני נץ." הייתי צריך לדעת הוא נראה כמו מנהיג.
הרמתי גם אני את יד ימין וחישבתי את המילים.
"אני קליף ג'ונס, וזה כריס פוג, אנחנו באים בשלום"
הוא הסתכל לי בעניים, וחייך חיוך קטן, קיוותי שכריס לא יפתח את
הפה ויהרוס הכל.
"על תדאגו הצ'יף שלנו חכם והוגן, עם אתם ישרים הוא ישחרר
אותכם."
יש שני סוגי אנדינים, השיכורים והאמיצים, לא הייתה יכולה להיות
טעות בנוגע לעייני נץ.
הוא אמר כמה מילם בשפה שלו לאחד מהאנשים שלו, ומיד לאחר מכן
הופיע שני חברה עם הסוסים שלנו.
"קליף ג'ונס, תרכב איתי הייתי שמח לדבר איתך בדרכנו"
"זה יהיה לי לכבוד"
הסתכלתי על כריס, מקווה בכל ליבי שהוא לא יגיד איזה שטות בזמן
הרכיבה.
אלינו על הסוסים והתחלנו להתקדם, אני רוכב ליד עייני נץ וחושב
במרץ איך לכל הרוחות אני יוצא מהמצב הזה.
עייני נץ התגלה כבחור משכיל, מסיונר כלשהו היה אצלהם כבר שנים,
ולימד אותם את הדרכים המתורבתות.
השיחה ביננו הייתה קולחת, הוא שאל אותי מאיפה הגעתי ולאן אני
נוסע.
עניתי לו תשובות חמקניות, אבל ידעתי שהוא שם לב לזה, אבל משום
מה הוא לא אמר על כך דבר.
סובבתי את ראשי וראיתי שכריס רוכב עם ראש מורכן ומבט רדוף,
קיוותי שהוא יהיה בסדר, לא הבנתי מה קרה לו.
עלינו גבעה קטנה ומאחוריה התגלה לנו המאהל שלהם, כ50-60 אוהלים
פזורים.
הם היו בסדר כזה שאף אחד לא היה יכול להבין במבט ראשון מה קשור
למה.
אבל עם היית מתעמק, היית רואה שהאוהלים מסודרים לפי משפחות,
מעמדות, וסדר בשביל חלוקת האוכל.
וכמובן בשביל להגן על השבט במקרה של התקפה.
התקדמנו במהירות לכיוון המאהל, השמש כבר נשקה לקרקע,, והשמיים
נצבעו בצבע אדום מבשר רעות.
התקדמנו בתוך המאהל לכיוון המרכז, שם היה אוהל מרשים עם
עיטורים רבים.
נעצרו כ15 מטרים לפני האוהל ועייני נץ הסתובב אלי.
"אני צריך ללכת לקרוא לצ'יף, אתם תחכו כאן עד שהוא יהיה מוכן
לפגוש אותכם."
"בסדר, אנחנו לא זזים לשום מקום." אמרתי בנימה מבודחת.
הוא חייך, ירד מסוסו ונכנס לתוך האוהל, כריס נעמד לידי ונראה
שקוע בעולם משלו.
עכשיו הייתה לי הזדמנות לסרוק את השטח, הסתכלתי סביב ונדהמתי
עד כמה המקום היה מושלם.
הגבעה הקרובה מנעה מרוחות חזקות להגיע למאהל, נהר רחב ידיים
זרם בצמוד, ובצד השני היה מישור גדול עם הרבה מספוא לחיות.
בעודי מסתכל מסביב עייני נץ יצא מהאוהל עם הבעת פנים קודרת,
אחריו יצא הצ'יף.
הוא היה גבר מבוגר כבן 55 בערך, אבל עדיין היה שרירי וחסון
נוצות רבות היו על ראשו עדות למעשי הגבורה הרבים שהוא ביצע.
לא אהבתי את הבעת פניו הקודרת של עייני נץ, זה היה סימן
לצרות.
הצ'יף הסתכל עלי ולאחר מכן על כריס, מודד אותנו במבטו.
"עייני נץ סיפר לי את סיפורכם, אני לא נוטה להאמין ללבנים כל
כך כמו בני."
עייני נפערו בהפתעה, אז עייני נץ הוא בנו של הצ'יף זה מידע
חשוב.
"אבל אני סומך על טביעת העין של בני, ולכן החלטתי שאחד ממכם
יצטרך לעבור את מבחן האמת. עם תעברו אותו תוכרזו כחברים של שבט
הצ'ירוקי, עם לא תמותו."
"מהו מבחן האמת?" שאלתי בהפתעה, שמעתי על מבחן האומץ אבל לא על
מבחן האמת.
"כל הדברים האלה יתבערו מחר עם זריחת השמש, עכשיו לכו לישון
ועל תדאגו אנחנו נטפל בסוסים שלכם."
הסתכלתי על עייני נץ במבט שואל אבל הוא נמנע מלהביט לי בעניים.

"טוב, כריס בוא נלך לישון מסתבר שיש לנו יום עמוס מחר."
וכך אחד האדומים אוביל אותנו לאחד האוהלים בשביל לישון, בעוד
שנינו מנסים לנחש מה הוא מבחן האמת.
אני וכריס נכנסנו לאהל, האהל היה יותר גדול ממה שהוא נראה
מבחוץ, בפינה היה שולחן קטן ואליו אוכל ןקנקן מים.
ניגשתי באדישות והתחלתי לאכול, כריס פסע הלוך ושוב בתוך האהל,
הסתכלתי אליו בעניין.
פתאום הוא זקף את גבו הסתכל אלי שקל את מילותיו, והמשיך ללכת,
כך זה חזר על עצמו כמה פעמים, בעודו מנסה להחליט מה הוא רוצה
להגיד.
מחול השדים הזה התחיל לעייף אותי.
"כן, מה אתה רוצה להגיד", הוא הסתכל אלי לא יודע בדיוק מה
להגיד.
"איך אתה מסוגל לאכול בכזאת שלווה?, הם יהרגו אותנו מחר הפראים
האלה".
"אני דואג למה שאני יכול לדאוג, כרגע זה רק לקיבה שלי"
"אבל אתה לא מבין.....,הם יהרגו אותנו בדם קר כמו כלבים" ,הוא
התחיל למלמל לעצמו משהו לא מובן.
"תשמע אני לא יודע איזה מבחן זה יהיה, אבל אני יכול להגיד לך
דבר אחד עם נעבור אותו אנחנו נחייה"
"ועם לא?, פשוט נלך למוות כמו כלבים, אני לא אגמור ככה", כמה
דברים התחילו להתבהר לי בראש.
"כשנגיע למצב הזה אז נחשוב מה לעשות, בנתיים שב תוכל משהו, אתה
תצטרך את הכוח שלך מחר"
בראש שלי תוכניות שונות התחילו לרוץ, אני הסכן הכל, אבל עם זה
יעבוד אני ההרוג שתי ציפורים במכה אחת.
"לילה טוב כריס תישן טוב יש לנו יום קשה מחר." פניתי לפינת
החדר בא היו כמה פרוות ושמיכות.
"לילה טוב קליף, אני מקווה מאוד שאתה יודע מה אתה עושה."
"גם אני, גם אני" חשבתי לעצמי בעודי עוצם את העניים.
התעוררתי מוקדם בבוקר , כריס עדיין ישן לא רציתי להפריע לו
יצאתי החוצה לראות את הבוקר החדש.
בחוץ ישבו שני שומרים, מסתכלים על האהל ובודקים שאנחנו לא
בורחים לשום מקום.
"תגידו אפשר קצת מים ואולי משהו קטן לאכול?" שאלתי אותם בעודם
מסתכלים אלי.
"כן אין בעיה, תיכנס חזרה זה מיד יגיע." ענה לי אחד מהם.
נכנסתי חזרה, מהרעש כריס התעורר, הוא לא נראה טוב הוא לא ישן
טוב בלילה.
"בוקר טוב"
"בוקר טוב" הוא ענה לי חצי ישן.
"הם כבר מבאים לנו אוכל וקצת מים, בשביל לשטוף את עצמנו" הוא
התיישב וגירד את ראשו, כאילו נזכר איפה הוא בכלל.
"ברור הם רוצים להאכיל אותנו לפני שהם הורגים אותנו" הוא היה
במצב רוח רע.
"על תדאג יהיה בסדר" בראשי כבר תיכננתי הכל.
אשה צעירה כבת 20 בערך, נכנסה לאהל עם מגש של אוכל וקערת מים.
עיניו של כריס כמעט יצאו, ולא יכולתי להאשים אותו היא הייתה
יפה.
היו לה תווי פנים עדינים, שיער שחור ארוך וקטיפתי, ועניים
שחורות גדולות היא הייתה יפיפיה.
כריס קם ועזר לה עם המגש, הסתכלתי מהצד, העניים שלהם נפגשו
והיא חייכה חיוך קטן, מיד אחר יצאה מאהל בעודה אומרת.
"אני מקווה שתהנו מהאוכל." וכך היא נעלמה.
כריס התיישב מסתכל בתדהמה לכיוון הפתח של האהל, לא מאמין למראה
עניו.
"קדימה בחור בוא יש אוכל." הוא היה מאוהב קשות, נזכרתי איך זה
להיות צעיר מאוהב.
"כן אוכל, צריך לאכול" הוא היה מסוחרר לגמרי, רק קיוותי שהוא
לא יעשה שטויות.
אכלנו במהרה , שטפנו פנים ויצאנו החוצה.
בדיוק כשיצאנו החוצה עייני נץ הגיע, הבעת פנים רצינית נסוכה על
פניו.
"בואו איתי הצ'יף מחכה לכם" הטון דיבור שלו הדאיג אותי.
"אנחנו אחריך" אמרתי בטון מבודח מנסה להקל על האווירה.
הוא לא היה במצב מבודח, הוא הסתכל אלי במבט אטום.
התקדמנו אחריו לכיוון הנהר, שם עמדו כמעט כל השבט מחכים רק
לנו.
נעמדנו מול הצ'יף וחיכתי שהוא יתחיל לדבר, בנתיים כריס סרק את
הקהל מחפש את היפיפיה מהבוקר.
הוא מצא אותה בתוך חבורה של נשים שעמדה בצד השני, מהרגע שהוא
ראה אותה הוא לא הסיר ממנה את העניים שלו, מקשיב רק בחצי אוזן
לצ'יף.
"בוקר טוב לכם, אני מקווה שישנתם טוב" הצ'יף התחיל לדבר בנימה
קלילה קצת, זה היה סימן טוב.
"כן ישנו טוב מאוד, הכנסת האורחים שלכם נפלאה" קצת חנופה עוד
לא הרגה אף אחד.
"אחרי שסגרנו את זה, נעבור למטרה שלשמה התכנסנו היום."
עכשיו הוא עבר להיות רציני שוב זה היה מסוכן.
"אחד ממכם צריך לעבור את מבחן האמת." או קיי הגענו לדבר
העיקרי.
"ומה הוא מבחן האמת?, עם יותר לי לשאול." ניסיתי לגלות על מה
הם דיברו.
"במבחן האמת, על אחד ממכם לנצח את בני." הסתכלתי על עייני נץ
בגלל זה הוא היה עצבני.
"במה אלינו לנצח אותו?"
"תחרות שחיה, אחד ממכם יצטרך להגיע לגדה השניה חי" התחלתי
להבין על מה הוא מדבר.
בנתיים ראיתי שמסתדרים על הגדה כחמישה אדומים עם חניתות.
"ועם אנחנו מגעים לגדה השניה אז אנחנו חופשים?" רציתי לברר את
כל הפרטים.
"כן עם תגיעו אז אתם חופשים, מי ממכם יתחרה?" הסתכלתי על כריס
שהיה שקוע בהסתכלות ביפיפיה.
"כריס יתחרה!" כריס קפץ במקום נדהם לשמוע את שמו, גם עייני נץ
והצ'יף נעלמו דום. כולם היו בטוחים שאני התחרה.
"קליף אבל לא כדי שאתה תתחרה? אתה יותר מנוסה ממני." כריס לחש
לי באוזן.
"על תדאג אתה תהיה בסדר." לחשתי לו באוזן.
וקיוותי בכל ליבי שאני צודק, כי עם אני טועה שנינו נמות.
בזמן שכריס התפשט ונשאר עם תחתונים מתכונן לשחיה, הסתכלתי
וראיתי שגם עייני נץ התפשט ונשאר עם כיסוי חלציים בלבד.
ראיתי שהוא לוקח גרזן הטלה ותופס אותו בפיו, ככה שבאמצע הנהר
הוא יוכל לזרוק אותו על כריס.
התקרבתי לכריס שעמד על גדות הנהר, ולחשתי באוזנו.
"כריס אתה יודע גם צלילה נחשבת לשחייה, ועל תשכח שאין לך פה
מסלול מסומן לגדה השניה."
קיוותי שהוא הבין למה התכוונתי.
הצ'יף התקרב לגדה ופתח את פיו בקול רציני.
"אני הספור עד 20 ואז עייני נץ יצא אחריך, כל מה שאתה צריך
לעשות זה להגיע לגדה השניה."
"בסדר" כריס הסתכל אלי מודאג, הסתכלתי אליו חזרה במבט קליל
שאומר שהכל יהיה בסדר.
כריס סיפר לי אחר כך בדיוק מה הוא עשה, והוא עשה בדיוק מה
שרציתי שהוא יעשה.
הוא התכונן על הגדה הסתכל על הצ'יף ואחרי זה אלי, ואז במכה אחת
קפץ לנהר הצ'יף התחיל לספור.
הוא שחה כמה מטרים ואז צלל ונעלם, הצ'יף הגיע לעשרים ועייני נץ
קפץ למים מתחיל לחפש אחרי כריס.
באותו זמן כריס לא צלל לכיוון הגדה השניה, אלה בכיוון מורד
הנהר, אף אחד לא מסוגל לעבור את כל הנהר בצלילה.
ברגע שהוא הגיע מספיק רחוק במורד הגדה הוא התחיל לשחות לכיוון
הגדה השניה.
בזמן הזה עייני נץ כבר התייאש מלחפש אחרי כריס, והתחיל לשחות
גם הוא לגדה השניה, יצא מהמים והתיישב.
באותו רגע גם כריס יצא מהמים כ300 מטר במורד הנהר בערך, בתוך
סבך של שיחים.
הפראים בצד הזה של הנהר התחילו לצעוק בטוחים שכריס טבע.
אבל כריס התקדם בשקט בתוך הסבך בצד השני, עד לרגע שהוא היה כבר
מאחורי עייני נץ.
ואז במכה אחת הוא יצא מהסבך מאחורי עייני נץ, נותן לכולם לראות
אותו.
עייני נץ הסתכל מאחוריו מופתע לראות את כריס מאחוריו.
הצי'ף הסתכל אלי במבט מבין.
"אז אתה חכם. יפה מאוד, הצ'יף הגדול של שבט הצ'ירוקי עומד
במילתו, מעכשיו לכל מקום שתלכו אתם תהיו חבריהם של שבט
הצ'ירוקי."
"תודה רבה לך צ'יף גדול. זה כבוד גדול להקרא חבר של שבט
הצ'ירוקי"
כריס ועייני נץ כבר חזרו ועלו על הגדה, בעודם מתלבשים עייני נץ
הסתכל על כריס.
"אתה רימית" הוא היה ממורמר.
"לא אני לא רימיתי אתם אמרתם שאני צריך להגיע לגדה השניה חיי,
לא ציינתם מסלול מסוים"
עייני נץ נראה חושב בעניין ולאחר כדקה, הסתובב לכריס.
"אתה צודק ניצחת אותי, ומעכשיו אני הקרא לך אחי, כי לא יכול
להיות שאוייבי יגברו אלי."
כריס חייך, תוכניתי הצליחה, הצלחתי לגרום לו להפסיק לשנוא את
אדומי העור.
הצ'יף השתיק את כולם מנסה לומר משהו שכולם ישמעו.
"היום אנחנו מצריפים שני חברים חדשים לשבט שלנו, ולכן נחגוג כל
הלילה"
קריאות שמחה וצעקות נשמעו מסביב הסתכלתי על כריס וחייכתי אולי
עוד יצא ממנו איש מערב.
נתנו לנו זמן ללכת לאהל לאתרגן לפני שיתחילו החגיגות,
החגיגות היו אמורות להתחיל מהצהריים ולהמשיך עד לשעות הקטנות
של הלילה.
בעודנו באהל כריס פנה אלי.
"קליף תגיד אתה חושב שבתאוריה אישה מהשבט יכולה להתעניין בי?"
חייכתי.
"למה לא, בתאוריה ברור שכן, למה יש מישהי שאתה מחבב?" שאלתי
בתמימות כאילו אני לא יודע כלום.
"כן" הוא הסמיק "הבחורה שהביא לנו אוכל היום, אני אומר לך קליף
היא היצור הכי יפה שראיתי בחיים שלי"
"אז תזמין אותה לרקוד איתך היום בחגיגות, מי יודע מה יקרה."
וככה בעודנו מתכוננים התחלתי לחשוב, אולי המסע הזה יצליח בסופו
של דבר.
תוך כדי התארגנות, ניחוחות של בשר מבושל התחילו להגיע לאהל,
הרגשתי את הרעב מציק לי.
סיימתי להתגלח, בשביל להיראות קצת יותר נורמלי ויצאתי החוצה.
"כריס תסיים מהר ובוא" הוא התארגן כאילו הוא יוצא לנשף.
"אני כבר בא קליף"
מחוץ לאהל כבר לא היו שומרים, הינו אורחים עכשיו לא שבויים.
הלכתי לכיוון שממנו בקעו הצלילים, זאת הייתה מנגינה שלא שמעתי
מעודי, עירוב של כלי הקשה שונים, עם כלי נשיפה מעץ.
זאת הייתה רחבה גדולה שבאמצע שלה דלקה מדורה בצד אחד ישבה
חבורה של תריסר אנשים שניגנו.
ובצד השני הייתה מדורה קטנה שעליה היכנו את המנה העיקרית, נתח
ענק של בשר באפולו.
הרגשתי ריר מציף את פי, הלכתי לפינה שבא היה שולחן ולקחתי כוס
מים.
התיישבתי לא רחוק מהמדורה המרכזית מסתכל על הרוקדים, בעודי
שותה כוס מים ומצטער שאין לי וויסקי ביד.
עייני נץ הגיע והתיישב לידי, הוא היה לבוש בלבוש מסורתי עם כל
הנוצות והחרוזים.
"ערב טוב לך עייני נץ"
"ערב טוב גם לך קליף ג'ונס"
"חגיגה נחמדה מאוד" אמרתי בעודי מחייך.
"כן אנחנו חוגגים כל פעם שמצטרפים אלינו חברים חדשים"
"לא ראיתי בחיים ריקודים כאלה" זאת באמת הייתה המסיבה
האינדינית הראשונה שלי.
"אנחנו רוקדים בשביל להשתחרר, ובשביל להודות לאלים על כל השפע
שהם נותנים לנו"
"בוא תרקוד עם כולם הצעדים לא קשים" הוא בטח צחק אני לרקוד.
"תודה אבל אני לא רוקד" לפחות לא רקדתי מאז...
"אתה חייב לרקוד, אתה וכריס פוג אורחי הכבוד"
"טוב בסדר" לא האמנתי שאני עושה את זה.
הוא לקח אותי למרכז והצטרפנו למעגל, הצעדים לא היו מסובכים,
ואחרי מספר דקות ממש התלהבתי.
המוזיקה ממש הלהיבה אותי, היה משהו במקצב הראשוני הזה.
אחרי מספר דקות  של ריקודים, פרשתי הצידה מחוסר אוויר, לא
הייתי בכושר של בחור צעיר.
ישבתי וראיתי את כריס ואת הבחורה מצטרפים למעגל של הרוקדים.
מהצד השני ראיתי בחור לבן, נזכרתי שראיתי אותו על גדת הנהר
בבוקר.
הוא התקרב לכיווני, הוא נראה מבוגר כבן 45 בערך עם שיער לבן
וכרס קטנה.
"שלום אני רוברט" הוא שלך את ידו קדימה.
"שלום גם לך אני קליף" החזרתי לו לחיצה יציבה.
"בוא שב לידי" רציתי לברר כמה דברים והוא יכול לעזור לי.
"מסיבה נחמדה לא?" התחלתי שיחה קלילה.
"כן אין מה להגיד הם יודעים לארגן מסיבות"
"תגיד לי איך קוראים לבחורה שרוקדת עם כריס?"
"הא היא, זאת ירח מלא ותיזהר היא הבת של הצ'יף" הייתי מופתע
לחלוטין, היא הבת של הצ'יף.
"מה היא אחותו של עייני נץ?"
"כן, בדיוק היא ולא אחרת, אני חייב לציין, כשאני הגעתי גם אני
נפעמתי מהיופי שלה.
"תשמע חבר אני השמח לדבר איתך יותר מאוחר, כרגע אני חייב ללכת
לדבר עם הצ'יף"
"אין בעיה אני פה, לילה טוב לך" נשארתי לשבת, זה היה גילוי
מדהים ומסוכן, הייתי צריך להזהיר את כריס.
חיפשתי את כריס וראיתי שהוא עדיין רוקד, אבל לא ראיתי את ירח
מלא עד שסובבתי את ראשי.
"הא שלום לך" ניסיתי להוריד את המבט המטומטם שהיה מרוח לי על
הפרצוף.
"שלום גם לך"
"מה אני יכול לעזור לך?"
"אתה חבר של כריס נכון?" לא הבנתי לאן היא חותרת.
"כן אני מכיר אותו זמן מה, מה הבעיה?"
"רציתי לשאול אותך, מה לדעתך הוא מחפש באישה?"
"אני יודע, מה שכולנו מחפשים ,אישה מחונכת שתטפל בבית, בילדים
ובו.
"הא באמת, הבנתי תודה רבה לך קליף, לילה טוב."
"לילה טוב גם לך" זה היה בהחלט ערב מוזר.
אכלתי חתיכת בשר והחלטתי ללכת לישון, לפני שיקרו עוד דברים
מוזרים הערב.
כריס המשיך לרקוד עוד הרבה זמן אחרי שאני הלכתי לכיוון האהל,
בעודי הולך החלטתי שהגיע הזמן להמשיך במסע שלנו.
כשהתעוררתי למחרת בבוקר ראיתי שכריס לא נמצא באהל, יכולתי לנחש
איפה הוא בילה את הלילה.
קיוותי שהוא לא היכנס אותנו לצרות גדולות מידי.
שטפתי פנים, ויצאתי החוצה לכיוון המדורה המרכזית, שם הוגשה
ארוחת בוקר.
בעודי אוכל ראיתי את כריס מגיע, הוא ניגש אלי עם פנים זורחות.
"בוקר טוב לך, אני רואה שעבר אליך לילה טוב."
"קליף, אתה לא יודע כמה טוב."
"תקשיב כריס, אני מתכוון להמשיך היום בדרך, עם אתה רוצה להישאר
זה בסדר גמור."
כריס הסתכל אלי במבט חושב , הוא היה קרוע, הוא לא ידע עם ללכת
או להישאר, ריחמתי אליו באיזה שהיא צורה.
"תשמע, מה שתחליט יהיה מקובל אלי, לא אמרנו שאתה הולך להישאר
איתי עד סוף מסע."
"קליף, נראה לי שאני מאוהב אז אני השאר בנתיים." חייכתי,
תיארתי לעצמי שהוא יחליט להישאר.
"שיהיה לך בהצלחה, ושתהיה רק מאושר"
"תודה רבה, אני מקווה שכך יהיה." קמתי הסתכלתי אליו, וחשבתי
בדיוק מה להגיד, שנאתי פרידות.
"כריס היה כיף לרכב איתך, אולי עוד ניפגש, אני הולך להיפרד
מהצ'יף ומעייני נץ ואז אני זז."
לחצתי את ידו בחום, והסתובבתי ללכת משם.
"קליף תיזהר שם בחוץ, תשמור על עצמך." הוא באמת היה בחור טוב.

ובעודי הולך משם אמרתי לעצמי, "גם אתה, גם אתה."
עייני נץ והצ'יף ישבו מול האהל של הצ'יף, אכלו ודיברו.
"הא קליף ג'ונס, בוקר טוב לך, בוא תצטרף אלינו לאוכל."
"לא תודה אני כבר אכלתי, רק רציתי להגיד לכם שלום, אני ממשיך
בדרכי, יש לי עוד הרבה מה לעשות."
עייני נץ נראה מופתע וכך גם הצ'יף.
"מה כבר אתה ממשיך, הינו בטוחים שאתה וכריס הצעיר תישארו איתנו
יותר זמן."
"לא זה רק אני ממשיך, כריס ישאר כאן, עם זאת לא בעיה כמובן."
קיוותי שהם לא יעשו בעיות.
"ברור שכריס מוזמן להישאר כמה זמן שהוא רוצה, גם הוא וגם אתה
אורחים רצוים בכל זמן."
"תודה רבה לך צי'ף, אז עם אין לך התנגדות אני הלך לארוז
ולהתכונן."
"רגע קליף, רוברט המסיונר שלנו, רוצה לחזור לקליפורניה, ועם
אתה הולך לכיוון, אנחנו נשמח מאוד עם הוא יוכל להצטרף אליך."
זה בא אלי בהפתעה.
"אני לא מגיע לקליפורניה, אבל הוא יכול להתלוות אלי לחלק
מהדרך." אז החלפתי את כריס במישהו אחר.
"מעולה, אני כבר יודיע לו הוא ישמח מאוד, כמובן שכל מה שתצטרך
מאיתנו לדרך תקבל ביד רחבה."
עייני נץ קם והלך משם בלי לומר מילה.
"טוב צי'ף עם זה הכל אז אני הלך להתכונן, איפה הסוסה שלי?, אני
די צריך אותה."
"על תחשוש, אני הגיד למישהו להביא אותה לאהל שלך, וקליף תשמור
על עצמך בדרך, ותחזור אלינו במהרה."
"אני החזור צ'יף, אני החזור."
הסתובבתי והלכתי משם חושב עם אני באמת יחזור.
נכנסתי לאהל, והתחלתי לארוז את הדברים, לא ראיתי את כריס בשום
מקום.
סיימתי מהר ויצאתי החוצה, בחוץ שיין כבר הייתה מוכנה עם האוכף
וקשורה לעמוד.
קשרתי את שקי אוכף אליה, ובדקתי את כל הקשירות כהרגלי.
רציתי לסיים מהר ולעוף מהמקום הזה, אני לא אוהב להישאר במקום
אחד יותר מידי זמן.
תפסתי את המושכות ולקחתי אותה לכיוון מערב, הייתי צריך לעבור
את כל המאהל, בגלל שאהל שלנו היה בצד מזרח.
כשהגעתי לקצה המאהל, ראיתי את רוברט, הצ'יף ואת עייני נץ
עומדים ומדברים.
התקרבתי אליהם, ובאותו זמן עייני נץ התנתק מהם והתקרב אלי.
"עייני נץ, אני מתאר לעצמי שזה שלום."
"כן קליף, שדרכך תהיה מוצלחת, ושהרוחות ישיבו אותך אלינו
במהרה".
לחצתי את ידו בחום, חיבבתי את אדום העור.
"מי יתן ואני באמת החזור מהר." בלבי קיוותי שזה נכון.
התקרבתי לרוברט ולצ'יף, עייני נץ לידי.
"רוברט אתה מוכן?"
"כן אנחנו יכולים לצאת לדרך" ראיתי שהוא לא איש המערב, לפי
האוכף והלבוש שלו.
עלינו על הסוסים והתכוננו לצאת, ואז הצ'יף פתח את פיו.
"שהרוחות ישמרו אליכם בדרככם, ושהמזל הטוב יאיר את דרככם"
"תודה רבה צ'יף, על הכל"
חיפשתי בעיני את כריס, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום, טוב חשבתי
לעצמי, כבר נפרדתי מהילדון.
בעודי מסתובב, קלטתי אותו עומד עם ירח מלא, בקצה של המאהל,
מסתכל אלינו מרחוק.
נופפתי אליו עם ידי, הסתובבתי ופתחתי בדהרה קלה לכיוון מערב,
ורוברט ישר מאחורי.
רכבנו כך במשך כמה שעות, קצב מאוד מהיר של רכיבה, ניסיתי לפצות
קצת על הזמן שביזבזתי אצל שבט הצ'ירוקי.
"רוברט בוא נעצור לאכול משהו."הוא נראה שפוך באוכף, הוא לא היה
רגיל לקצב רכיבה כזה.
"כן, בוא נעצור לאכול משהו" אין מה להגיד, לפחות הוא לא
התלונן.
אכלנו קצת גבינה, ואיזה סוג של לחם מסעות שהצ'יף נתן לנו, זה
היה טעים והביא לנו הרבה אנרגיה.
אבל הסוסים לא קיבלו הרבה אנרגיה, נתנו להם לשתות, לשיין לא
הייתה בעיה להמשיך בקצב הזה, אבל הסוס של רוברט לא היה בנוי
לקצב כזה.
"רוברט נמשיך קצת בהליכה, ניתן לסוסים לנוח." הסוס שלו היה
גרוטאה, קיוותי שהוא יעמוד במסע.
"אתה צודק קליף, צריך לתת להם לנוח קצת." אז ככה המשכנו ללכת,
עניין אותי איך מגיע בחור לבן לחיות עם שבט אנדיאני.
"רוברט איך הגעת לשבט הקומנצ'י?" הסתכלתי אליו במבט ארוך.
"אני מסיונר, אני מנסה להביא תרבות ודת לקהילות פראיות כאלה."
"אז ככה הם נתנו לך להצטרף אליהם?"
"לא זה לא היה כל כך פשוט, לקח הרבה זמן עד שהם קיבלו אותי
כאחד משלהם."
"ואני מבין שאת הנצרות לא הצלחת להעביר להם" הוא שקע בחלומות
בהקיץ.
"הלו רוברט, אתה כאן?"
"הא כן, לא לא, הצלחתי להעביר להם את דת הנצרות, אבל לפחות הם
יודעים יותר טוב אנגלית, והם קצת פחות תוקפנים."
"איזה כלי אתה סוחב?" זה מה שבאמת עניין אותי, בתור אחד שאוהב
כלי נשק.
"אני?!"
כן אתה, או שאתה רואה פה עוד הרבה אנשים?!" הסתכלתי מסביב,
אולי אני רוכב עם משוגע.
"לא אני לא מחזיק כלי נשק, אני לא מאמין בהרג." לא הצלחתי
לעצור את הבעת התדהמה שעלתה על פני.
"אתה מסתובב במערב בלי נשק?!, יש לך משאלת מוות או משהו כזה?!"
,מרגע לרגע הייתי יותר ויותר בטוח שהוא משוגע.
"אני אישית גליתי שעם אתה לא מאיים על אף אחד, אז אף אחד לא
יאיים אליך!"
"זה עדיין נשמע לי מוזר, ועם לא איכפת לך, אני אשמור על האקדח
שלי" אמרתי סציניות מוחלטת.
"כל אדם וההחלטות שמשפיעות על החיים שלו, אני בחרתי דרך אחת
,ואתה בחרת דרך אחרת."
"זה מה שאתה אומר!" הוא התחיל לעצבן אותי.
"אני יכול לחיות עם האחלטות שלי, אתה מסוגל לחיות עם שלך?!"
חשבתי לרגע על השאלה שלו, ולא יכולתי לענות, העינים שבו לרדוף
אותי.
נזכרתי שזאת באמת הייתה החלטה שלי, שגרמה לזה לקרות.
מה יש במסע הזה?!, שכל פעם אני נזכר במה שאני רוצה לשכוח.
הערב כבר ירד, ומצאתי מקום טוב להעביר את הלילה, ממש קרוב לנחל
מים קטן.
"רוברט אנחנו עוצרים כאן, נמשיך מחר בבוקר", ירדנו מהסוסים
והתחלנו לפרוק אותם מהציוד.
בעודי עובד הבנתי שזה הולך להיות עוד לילה שהעינים ירדפו אותי,
ואני כמובן עוד פעם לא הצליח לישון.
ככה עברו אלינו עוד שלושה ימים ושלושה לילות, עד שיצאנו מאזור
הקניונים.
חזרנו לרכב במישורים הפתוחים, נשמתי לרווחה ,אוהב להרגיש את
הרוח הקרירה על פני.
רוברט הסביר לי קצת על מנהגי האנדינים, והוא דווקא חידש לי כמה
דברים שלא ידעתי.
עצרנו לאכול ארוחת צהריים כרגיל, אכלנו קצת ממה שנשאר מלחם
המסעות של השבט, וקצת בשר מעושן.
נתנו מים לסוסים , וחזרנו לרכב, מעבירים שיחה קלילה על נושאים
סתם.
לפתע ראיתי מולנו, במרחק 300 ומשהו מטרים, ליד קבוצת שיחים,
רוכב יחיד שהסתכל אלינו וחיכה לנו.
שיחררתי את הרצועה של האקדח שלי, ופניתי לרוברט.
"רוברט עם מתחיל בלאגן תסתובב ותתחיל לרוץ במהירות, על תדאג לי
אני הסתדר" חייכתי אליו חיוך קליל.
"בסדר קליף, אתה הבוס." הוא גם חייך אלי, ממעיט בחשיבות
הסכנה.
התקרבנו כבר, ויכולתי לראות קצת יותר פרטים, זה היה סוס שחור
וגדול.
התחלתי לחשוב שזה אולי כריס שהשיג אותנו.
אבל ברגע שהתקבנו קצת יותר אז ראיתי שזה לא היה כריס,בה היה
רוכב גבוה ורחב בלשון המעטה
הוא לבש כובע רחב שוליים,ובנדנה על אפו נגד האבק .
התקרבתי אליו מוכן לפתוח את פי בברכת שלום.
אך לפתע הוא שלף את אקדחו.
"זה שוד!!!" הוא חייב, להתלוצץ הוא רוצה לשדוד אותנו לבדו?!
כאילו בתשובה לשאלתי, מאחורי אחד השיחים, יצאו עוד שני בחורים
עם אקדחים שלופים.
"את הכסף ודברי הערך, קדימה, ואתה תביא לי את האקדח שלך, הוא
נראה לי יקר" הוא בטוח צוחק, שאני הביא לו את האקדח.
"אני לא יכול להביא לך את האקדח שלי, אני לא יכול לשרוד
בלעדיו, מה אני העשה עם ישדדו אותי?"
"הא יש לנו פה בדרן, תקשיב לי טוב, עם אתה רוצה להישאר חי,
תביא לי את הדברים ועכשיו."
"בסדר בסדר תירגע, אני כבר מביא לך." במוחי כבר נרקמה תוכנית.
התכופפתי לכיוון השק השמאלי שלי, ככה שהם לא ראו את פי, ולחשתי
לרוברט.
"רוברט כשאני צועק רוץ, אתה מסתובב ומתחיל לרוץ כמו מטורף!"
הוא הסתכל אלי, הבנה בעיניו, והנהן בראשו.
"הא כמעט שכחתי, אתם רוצים גם את האקדח?!"
הבחור על הסוס גיחך לעבר חבריו, הוא היה כל כך מרוצה מעצמו.
"כן אנחנו רוצים גם את האקדח, הוא יכניס לנו הרבה כסף לכיס."
הוא דיבר בנימה מלגלגת, וזה פשוט עצבן אותי.
שלפתי את האקדח לאט ובזהירות, לא עושה תנועות מהירות, נדרכתי,
כולי מוכן למהלך שאני הולך לבצע.
ובמכה אחת צעקתי, "רוץ", תוך כדי צעקה,אחזתי בחוזקה באקדח
ויריתי לעבר האיש הרכוב.
קפצתי מהר מהאוכף מתגלגל על הקרקע,ויורה לעבר אחד מהשנים
שעמדו ליד השיח.
פגעתי בבחור שעמד ליד השיח, אבל החטאתי את האיש הרכוב, הוא זז
באוכף ובגלל זה פיספסתי.
בזמן שאני התגלגלתי, ויריתי לעבר הבחור, הם כבר התחילו לירות,
לכיווני ולכיוון רוברט שברח משם.
התגלגלתי שוב פעם, מתחבא מאחורי סלע גדול וממשיך לירות אליהם.
בנתיים גם הם ירו לכיווני אש תופת.
זחלתי לצד השני של הסלע, מחפש נקודת ירי יותר טובה, וטוען את
האקדח באותו זמן.
הגעתי לנקודה שהצלחתי לראות את הרוכב מאחורי השיח, מתקדם לעבר
הצד השני של הסלע באיטיות.
כיוונתי אליו ויריתי, באותו זמן גם הבחור השני ראה אותי, וירה
לכיווני, לכן הזזתי את הנשק קצת ופגעתי לרוכב בזרוע.
הרוכב התקפל באוכף מהכאבים, הסתובב עם הסוס שלו והתחיל לדהור
משם.
למזלי הרב הבחור השני לא היה קלע טוב, והוא פגע בסלע, שביב
מהסלע ננעץ בלחי שלי.
ראיתי מאיזה כיוון בא הירי, וככה התחלנו להחליף יריות, הוא
יורה לכיווני ואני יורה לכיוונו.
שנינו לא פוגעים בכלום, חוץ מבאבנים ובעלים.
"מה דעתך לאכריז על הפסקת אש, שנינו לא נצא מכאן בקצב הזה!"
קיוותי שאני לא הצטרך להרוג אותו.
"אין סיכוי, אתה הרגת את אח שלי, בגלל זה אתה חייב למות." היה
בקולו עצב וכעס.
"בסדר איך שאתה רוצה!" וישר יריתי לכיוונו.
נשמע צעקת כאב מהשיחים ונפילה של גוף על הקרקע, התקדמתי לשם
האקדח בידי  דרוך.
דבר ראשון ראיתי את גופת האח הראשון שהרגתי, התקדמתי עוד כמה
מטרים, וראיתי את האח השני.
הוא לא מת, אבל פגעתי לו בבטן וירד לו הרבה דם, בעטתי את האקדח
שלו מהישג יד.
וסובבתי אותו על הגב, חתכתי חתיכה מהחולצה שלי ושמתי על הפצע
שלו.
"תלחץ את זה, אני מקווה בשבילך, שחבר שלך יחזור ויעזור לך"
הסתובבתי והתחלתי ללכת משם.
"כדאי שתהרוג אותי כי עם אני החייה אני ארדוף אותך עד מוות."
עצרתי לרגע והמשכתי ללכת, תיארתי לעצמי שחבר שלו לא יגיע, וככה
הוא פשוט ימות, ויהיה יותר פשוט בשבילי.
התקוקפפתי על גופת האח מפשפש מעט בכיסיו, מצאתי ארנק ובוא שני
דולר, קופסת כדורים, שלשמחתי היו מתאימים לאקדח שלי.
ופוסטר מבוקשים, עם השם טומי ג'ורדן, הסתכלתי על התמונה ואז על
גופת הבחור ששכבה מתחתי.
כן לא היה ספק זה היה הוא, היה אליו פרס של 50 דולר, בטח על
גנבת תרנגולות או משהו כזה.
קמתי, מכניס את הדולרים ואת הכדורים לכיס שלי, שקלתי לרגע עם
לחזור לבחור הפצוע ולבדוק מה יש אליו, אבל החלטתי לוותר על
זה.
יצאתי מהשיחים, מחפש אחרי רוברט, ראיתי אותו במרחק של 300 מטר
בערך.
הסוסה שלי כבר יודעת לא לברוח רחוק והיא עמדה כ10 מטר משם
,בצד.
עליתי אליה, והתחלתי להתקדם לכיוון של רוברט.
כשהתקרבתי ראיתי שהוא יושב שפוף באוכף, פתחתי בדהרה מהירה
לכיוונו, הגעתי עד אליו וירדתי בקפיצה מהסוסה.
הסתכלתי אליו מקרוב, וידעתי שצדקתי, הוא נורה, כדור פגע בו בגב
בצד ימין ודם זרם מהפצע.
התחלתי לחשוב, מה עוד כבר יכול להשתבש.
תפסתי את רוברט והורדתי אותו מהסוס שלו, והשענתי אותו על סלע
קטן.
רצתי לסוסה, והוצאתי מהשקי אוכף חולצה ואת המים.
חזרתי לרוברט, וסובבתי אותו, ככה שאני יוכל לראות את הפצע,
הורדתי לו את החולצה.
זה לא היה מחזה נעים לעין, ראיתי כבר הרבה פצעי ירי, אבל זה אף
פעם לא היה דבר שכיף לראות.
ניקיתי את הפצע עם קצת מים וחבשתי אותו עם קרעים מהחולצה.
קשרתי את התחבושת המאולתרת חזק, שלא תיפול ברכיבה.
"רוברט אנחנו צריכים לרכב, עם אני לא טועה, אמורה להיות עיירה
במרחק שעתיים רכיבה מכאן, אתה חושב שאתה מסוגל לזה?"
שאלתי בדאגה, הוא לא היה במצב טוב, העור שלו נראה לבן והוא סבל
מהרבה כאבים.
"אין בעיה, מה רק שעתיים רכיבה, אני לא מרגיש את זה בכלל" הוא
חייך לכיווני תוך כדי דיבור.
איך שהוא סיים לדבר, קמתי מהר והחזרתי את המים לאוכף, חזרתי
אליו, הוא השתעל שיעול כבד.
"קדימה רוברט, בוא אני העזור לך לעלות לאוכף, אסור לנו לבזבז
זמן." קייותי שהוא יחזיק מעמד.
העמדתי אותו, ותמכתי בוא בהליכה לכיוון הסוס, והעליתי אותו
לאוכף.
רצתי מהר לסוסה שלי ועליתי אליה בקפיצה,והתקרבתי מהר לסוס של
רוברט.
"רוברט תתפוס בקרן של האוכף, אני אוביל לך את הסוס,רק תישאר
באוכף." הוא הסתכל אלי במבט אסיר תודה.
חשבתי לעצמי, למה לעזעזל אנשים כאלה תמיד נופלים אלי?, אני לא
רוצה להיות אחראי יותר אל חיים של אנשים אחרים.
התחלתי להתקדם, בהתחלה בהליכה מהירה ואז בדהרה מתונה, כל הזמן
מסתכל אחורה לראות שרוברט בסדר.
אחרי שעה בערך עצרתי את הסוסים, והורדתי את רוברט.
"צריך להחליף לך את התחבושת, היא כבר ספוגה." מצבו היה גרוע
ביותר, הוא נשם נשימות שטחיות והיה לו שיעול חנוק.
הוצאתי עוד חולצה, וחבשתי אותו מהר, נתתי לו גם קצת לשתות, אבל
הרוב הגיע לריצפה.
העליתי אותו חזרה לסוס, והמשכנו לרכב במהירות הכי גדולה שהעזתי
לדהור בה.  
אחרי כעוד שעה בערך, עיירה התחילה להופיע באופק, הגברתי קצת את
הקצב, וסובבתי את ראשי.
"רוברט תחזיק מעמד אנחנו כבר מגעים, יש שם רופא הוא יעזור לך."
מהכיוון של רוברט שמעתי בקושי שיעול יבש של הסכמה.
הגענו עד לעיירה, הלכנו מהר ברחוב הראשי, כבר הייתה שעת ערב,
השמש בדיוק נעלמה מעבר לאופק.
ילד קטן עבר ברחוב.
"היי ילד"
"מי אני?"
"כן אתה, איפה הרופא שלכם מתגורר?" לא היה לי זמן לשטויות.
"הרופא גר בבית הרביעי משמאל, ישר אחרי הפונדק, אדוני"
"תודה רבה לך ילד"
המשכתי ללכת לכיוון, הגעתי מול הבית של הרופא, עצרתי את הסוסים
והורדתי את רוברט מהסוס שלו.
החזקתי אותו בידיים שלי, הוא הרגיש הרבה יותר קל, עליתי
במדרגות בעודי צועק.
"רופא!!! רופא!!! יש לי פה בחור פצוע!!! מהר אני צריך
עזרה!!!"
מישהו שמע אותי והדלת נפתחה, בחור זקן עמד בפתח, נמוך קומה, עם
מישקפיים ושיער לבן.
"דוקטור הוא פצוע!" הסתכלתי בדאגה על הרופא.
"כן שמתי לב, קדימה תכניס אותו, תשים אותו בחדר השני משמאל, יש
שם מיטה גבוהה, בטי!!! רדי למטה!!! יש לנו פצוע!!!"
הוא צעק בקול גבוה וצורם, לפני שנכנסתי לחדר, ראיתי אישה
מבוגרת יורדת במדרגות, זאת בטח הייתה בטי.
הדוקטור ובטי נכנסו לחדר, הרחיקו אותי מהמיטה, והתחילו לבדוק
את רוברט, הם בדקו את הדופק, את החום, והסתכלו מקרוב על הפצע.
"דוקטור מה קורה? הוא יהיה בסדר?" הייתי מודאג מאוד.
הדוקטור הסתכל אלי במבט עצוב קצת, ושקל את המילים שלו.
"תשמע בחורציק, חבר שלך פצוע קשה מאוד, הדבר היחיד שאני יכול
לנסות לעשות, זה להוציא את הכדור ולתפור אותו, וגם עם אני
הצליח לא בטוח שהוא יחזיק מעמד, הוא איבד הרבה דם"
"דוקטור תעשה מה שאתה יכול, אבל תנסה להשאיר אותו בחיים" הייתה
נימה של תחינה בקולי.
"טוב אני ובטי צריכים להתכוננן, תיפרד ממנו עכשיו, אני שונא
להיות מציאותי כל כך, אבל יש סיכוי שזאת הפעם האחרונה שיצא לך
לדבר איתו" את הסוף הוא אמר בלחישה.
"בסדר דוקטור אני סומך אליך"
התקרבתי למיטה של רוברט, הפרצוף שלו היה מתוח מכאבים.
"רוברט, הדוקטור יטפל בך ויעשה אותך כמו חדש" אמרתי את הדברים
בנימה שמחה, בשביל לא להעציב את רוברט.
רוברט פתח את העיינים והסתכל אלי, במבט שלו הייתה השלמה עם
הגורל, המבט הזה הפחיד אותי.
"קליף, אתה לא צריך לשקר לי, אני יודע שאני גוסס,אני רק
רוצה......( התקף שיעול עצר את דבריו) אני רוצה להגיד לך
משהו"
"בטח תגיד, תגיד מה שאתה רוצה"
"תיזהר אתה הולך על קרקע מסוכנת,אתה צריך להשאיר את העבר
מאחורה" נעמדתי בהפתעה, איך לכל הרוחות הוא ידע.
זה לא היה חשוב עכשיו, מה שהיה חשוב זה להוציא אותו מזה, שמחתי
באותו רגע על זה שכריס לא פה, אולי גם הוא היה נפצע.
"תקשיב, עזוב את כל השטויות, נדבר על זה אחרי שתתעורר."
הדוקטור ובטי נכנסו חזרה לחדר, ובטי סימנה לי לצאת החוצה.
הגעתי לדלת והסתובבתי לרוברט.
"רוברט נראה אותך עוד מעט." הוא הרים את ראשו.
"שלום קליף היה כיף לרכב איתך" ואז בטי דחפה אותי החוצה.
"קדימה תלך לפונדק ותשתה כמה משקאות, ותן לנו לעשות את העבודה
שלנו, אני מקווה שהחבר שלך יהיה בסדר."
וככה היא סגרה את הדלת, הלכתי קצת מול הדלת, אבל ראיתי שאני לא
עוזר בשום דבר, אז החלטתי לשמוע להצעה של בטי וללכת לשתות
משהו.
נכנסתי לפונדק הוא היה קטן יחסית, זאת הייתה שעה יחסית מוקדמת,
אז לא היו הרבה אנשים במקום לשמחתי.
ניגשתי לבר והתחלתי להזמין כוסיות וויסקי, הטבעתי את עצמי
בבקבוק.
הייתי בפונדק שעה בערך, עד שילד קטן הופיע בדלת.
"יש כאן מישהו בשם קליף?"
"כן, אני קליף"
"הדוקטור קורא לך" וככה הוא הסתובב ונעלם.
זרקתי לברמן את מה שהייתי חייב לו, ויצאתי החוצה הולך לבית של
הרופא, מחשבות רעות טורדות את ראשי.
נכנסתי לבית, הרופא עמד בכניסה, לפי המבט שלו יכולתי כבר לדעת
מה קרה.
"מצטער מאוד, אבל הוא איבד יותר מידי דם, הוא מת" הורדתי את
ראשי.
טוב החיים צריכים להימשך, הייתי חייב לקחת את עצמי בידיים,
הסתכלתי על עצמי, נראיתי כמו קבצן.
"דוקטור, תודה רבה לך, אני בטוח שעשית את כל מה שיכולת" הרמתי
את ראשי ונערתי את אדי האלכוהול.
"דוקטור אני יודע שהייתה לו משפחה בקליפורניה, תוכל למצוא
אותם, ולתת להם את החפצים האישים שלו, אני אשלם על הטיפול
שלו."
"אין בעיה בחורציק, אני השלח הודעה דרך הטלגרף."
שילמתי לדוקטור, לחצתי את ידו, והודתי לו שוב על כל העזרה.
לאחר מכן התקוננתי לצאת חזרה לדרך, לא רציתי להישאר בעיירה
הזאת שניה אחת יותר מהדרוש.
יצאתי מהדלת וסגרתי אותה אחרי, הלכתי צעד אחד ונעמדתי בהלם,
חשבתי לעצמי במהירות.
מה הוא עושה כאן לכל הרוחות?
הסתכלתי לתוך לוע של אקדח, הבריח כבר היה משוך לאחור, לא היה
לי סיכוי להגיע לכלי שלי.
בקצה השני של האקדח, ישב גבר על סוס הוא היה שמן וגבוה, פניו
היו מוסתרים ע"י הכובע שלו.
ניסתי לזהות מי זה, ולמה הוא מאיים אלי עם אקדח.
"קליף ג'ונס, סוף סוף מצאתי אותך, ידעתי שאני מכיר את הסוסה
הזאת." הוא אמר את זה בקול אפל.
הוא הרים את ראשו ואז זהיתי אותו.
"סם, סם רוברטס, מה אתה עושה כאן חתיכת נבל? אתה לא אמור להיות
מת?"
"מעניין זה בדיוק מה ששמעתי אליך, הללויה קליף ג'ונס, מי היה
מאמין, שאני המצא אותך דווקא במקום כזה נידח"
חיפשתי דרך לשלוף את האקדח שלי.
"אתה חכם גדול, מפתיע בן אדם שיוצא מהבית, מה תעשה עכשיו תירה
לי בגב?!" חיפשתי איזה שהו יתרון.
"לא יודע עוד לא החלטתי, חכה רגע אני ירד מהסוס." הוא ירד
מהסוס, לא מוריד ממני את מבטו ואת הקנה של האקדח שלו.
"תעמוד מולי פנים על פנים, כמו גבר, בעצם שכחתי אין לך עצם
גברית אחת בגוף. נכון פרחח שכמוך?"
"יש בי יותר גבריות באצבע, מאשר לך בכל הגוף הרזה שלך" מצאתי
את הפרצה שלי.
"תוכיח את זה!!!" קיוותי שהוא יבלע את הפתיון.
"אתה ביקשת את זה קליף." הוא היכנס את האקדח לנרתיק שלו, ונעמד
מולי עם פיסוק רגליים, וידיים מאוגרפות לצידי הגוף.
הסתכלתי לו בעניים, התקדמתי צעד אחד, והוא התקדם צעד לקראתי.
הפרידו ביננו כרגע פחות משני מטר, הוא הסתכל אלי ואני אליו,
מבטינו ננעלו.
פרסתי את הידיים שלי לצדדים וכך גם הוא.
ואז בשניה אחת קפצנו אחד על השני, בחיבוק אדיר.
"סם חתיכת חרא מושתן, מה אתה עושה כאן? לא ראיתי אותך שנים."
"מה אני עושה כאן? מה אתה עושה כאן? לא היית אמור להיות
בצפון?"
"מה פתאום, יש לי איזה עבודה כאן באיזור, אבל פעם אחרונה
ששמעתי אליך, אמרו לי שהאינדינים הרגו אותך ליד המיסספי."
הוא הזדקף מלו גובהו, ותפח על החזה שלו.
"אתה מכיר מישהו שמסוגל להרוג את סם רוברטס, חיי נפשי קליף לא
ראינו אותך שנים"
"בוא בוא, יש פה איזה בר, נשתה כמה כוסיות, אתה עדיין מסוגל
לשתות כל כך הרבה?"
"לא סתם קוראים לי סם החבית!!!" הוא חייך בשמחה.
"עדיין לא ראיתי מישהו שקרא לך ככה בפנים."
"קליף, באמת חשבת שאני לא יודע איך קוראים לי מאחורי הגב, אבל
אני לוקח את זה בתור מחמאה"
"טוב טוב, אנחנו לא משתכרים בזמן שאנחנו עומדים כאן כמו שני
גלמים."
"רגע אני רק הקשור את ריין, ואז נראה כמה אתה מסוגל לשתות."
הוא צחק מכל הלב, והלך לקשור את הסוס שלו.
זה היה סוס מדהים, אח של הסוסה שלי, קנינו אותם ביחד, הוא את
ריין ואני את שיין.
זאת הייתה התקופה הטובה, התקופה שאני והוא הינו רוכבים ביחד.
חקרנו את כל המערב ביחד, לאורכו ולרוכבו, שתינו הרבה, זיינו
הרבה, והרגנו הרבה.
זאת הייתה התקופה הטובה.
ואז פגשתי את מרי, ואני והוא נפרדנו, הוא המשיך לרכב בערבה
ואני התחתנתי.
ועכשיו חזרתי לאותו מצב רוכב לבד במערב, הדבר היחיד שהיה שונה
זה שהייתי בן אדם שבור.
נזכרתי בה שוב פעם, איך שפגשתי אותה באותו בוקר חמים.
עברנו אני וסם בחווה של אבא שלה, היא תלתה כביסה על החבל.
השמש פגעה בשיער האדום שלה, ואני באותו רגע התאהבתי קשות.
סם ניסה להעיר אותי באותו רגע, כי נראיתי כרוכב מתוך חלום,
והמכה שנתן לי בכתף כמעט הפילה אותי מהסוסה.
הוא שאל אותי עם אני בסדר, ואמרתי לו שבחיים שלי לא הייתי יותר
בסדר.
ואז גם הוא ראה אותה, תגובתו איתה זהה לתגובתי, למרות שבאותו
רגע ממש לא שמתי לב.
נכנסנו לשם בטענת שווה, אמרנו להם שנגמרו לנו המים.
הם הזמינו אותנו לאכול איתם, בבית היו אבא שלה חקלאי מבוגר,
אמא שלה עקרת בית שקטה ואחיה הקטן פרחח נחמד.
אבל אותי ואת סם רק היא עניינה, לאן שהיא הלכה מבטינו נדדו
אחריה, אבא שלה שם לב לזהו רצה לגרש אותנו משם.
אבל אישתו עצרה אותו, היא ידעה שהבת שלה הגיע לגיל שהיא צריכה
להתיישב.
היא הזמינה אותי ואת סם לישון שם, תפסתי את מרי לשיחה קצרה
אחרי ארוחת הערב.
היא אמרה לי שעם אני רוצה להתחתן איתה, אני צריך לגשת לאביה.
ניגשתי לאדון המכובד וביקשתי את ידה, הוא היה מופתע, אבל אישתו
ראתה מה קורה שם.
והיא נתנה לו מרפק שיחזור למציאות, אחרי שחקר אותי, והבין שאני
מתכוון להתיישב עם הבת שלו, ולפרנס אותה בכבוד הוא נרגע, ונתן
את ברכתו.
לעומת זאת סם קיבל זאת בשוק מוחלט, הוא גם התאהב במרי, ולא ידע
מה לעשות עם עצמו.
ואני כמו שוטה מאוהב אפילו לא שמתי לב לזה, וברוב טיפשותי
אפילו הזמנתי אותו לגור איתנו.
וגם הספקתי להעלב כשהוא סירב להצעה שלי.
מאז אותו יום לא ראיתי את סם יותר, כשהו רכב וניסה לשכוח.
מכה חזקה בגב החזירה אותי למציאות.
"הלו איפה היית עכשיו בדיוק?! נעלמת לי לכמה דקות."
"לא כלום, על תדאג סם, סתם חשבתי קצת"  ועוד איזה מחשבות.
"טוב בחור מעופף שלי, קדימה בוא נלך לשתות משהו אולי זה יעורר
אותך."
הלכתי אחריו לכיוון הבר, וקיוותי שנוכל להשאיר את העבר קבור.
נכנסנו לבר שישבתי בו כבר קודם, המקום היה עדיין יחסית ריק.
השנוי היחיד היה, שעכשיו היה שם בחור שניגן על פסנתר, תאמת הוא
לא היה רע בכלל.
התישבנו ליד אחד השולחנות והזמנו בקבוק וויסקי ושתי כוסות.
גמאנו שלושה כוסיות כל אחד, לפני שמישהו דיבר, ואני הייתי זה
שפתח את הפה ראשון.
"אז סם ספר לי, מה אתה עושה כאן?"
"זה סיפור ארוך, אתה בטוח שיש לך כוח לשמוע אותו?!" הוא
ציחקק.
"יש לנו בקבוק וויסקי ואת כל הלילה" והורדתי עוד כוסית.
"תן לי לחשוב רגע מאיפה הכל התחיל, הא נזכרתי,לפני חודש בערך
הגיע אלי הביתה ג'ון."
"איזה ג'ון? ג'ון גימר? ומתי בדיוק קנית בית?"
" כן ג'ון גימר, וקניתי אותו מזמן, אתה רוצה לשמוע את הסיפור
או לא?"
"כן כן, ספר, אני לא הפריע." חייכתי ,אהבתי את הבחור הזה.
"טוב בקיצור, הוא הגיע אלי הביתה, ונתן לי הצעה, לשמור על איזה
אציל ספרדי, שהחליט שהוא קאובוי. בזמנים רגילים, אולי לא הייתי
לוקח את העבודה הזאת, אבל הייתי משועמם וגם הכסף שלי התחיל
להיגמר.
הינו אמורים ללוות אותו מסן פרנסיסקו לקליפורניה, פשוט מאוד
לא?! שבוע רכיבה וכסף לכיס.
קפצתי על ההזדמנות, חשבתי שזה יהיה הכסף הכי קל שהרווחתי בחיים
שלי."
"רגע רגע, איך קראו לאציל הזה? ולמה הוא היה צריך לווי?" כל
הסיפור הזה לא הסתדר לי בראש, אבל סם תמיד היה קופץ לדברים
מהר.
"קראו לו סר אנטיגו, או משהו כזה, וכששאלתי למה הוא צריך
שמירה, אמרו לי שיש אנשים בספרד שרוצים שהוא ימות."
זה היה נראה לי קצת מופרך, אבל נתתי לסם להינות מהספק.
"תמשיך בסיפור"
"הקיצור יצאנו מסן פרנסיסקו, אחרי שלושה ימים בערך, האציל
המטורף הזה החליט שהוא לא רוצה לרכב לקליפורניה, הוא רוצה לרכב
לטקסס, פנינו מזרחה לכיוון מזרח, ואז הבנתי עד כמה הוא
מטורף."
"למה מה הוא עשה?"
"הוא החליט שהוא רוצה לרכב לוושינגטון, פנינו לצפון מזרח,
והתחלנו לרכב, ואז הקאובוי הזה החליט ליפול מהסוס ולשבור את
המפרקת המזוינת שלו."
"חחחחחחחח, אחרי כל זה הוא שבר את המפרקת, איך?"
"הוא נפל מהסוס במהירות אפס, בגלל שהסוס נתקל באיזה אבן
קטנה."
"כמובן שלו שילמו לי בסופו של דבר,  אז התחלתי לרכב לכיוון
קליפורניה,  ואז נכנסתי לעיירה הקטנה הזאת וראיתי את שיין
קשורה"
"איזה צירוף מקרים מוזר, אז אתה רוכב לכיוון קליפורניה?" עדיין
משהו לא הסתדר לי בסיפור שלו, אבל זה היה סם והוא אף פעם לא
שיקר לי.
"כן, זה גם הכיוון שלך?"
"כן גם אני לכיוון קליפורניה, אני לא מגיע לשם, אבל זה הכיוון
הכללי"
"טוב מאוד, אז נרכב ביחד כמו בימים הטובים" הוא חייך חיוך רחב,
והפנים שלו באמת זרחו, הסתכלתי על השולחן וראיתי שהבקבוק כבר
ריק.
" כן בדיוק כמו בימים הטובים!!!" סימנתי למלצרית שתביא עוד
בקבוק.
"אז קליף מה אתה עושה כאן? ומה חדש אצלך בכלל?"
פתאום הבנתי, הוא לא יודע על מרי.
ניסתי לחשוב מהר, לספר לו או לא לספר לו?
הסתכלתי אליו, הוא היה חצי שיכור ולא היה מוכן לשמוע את האמת.
"הכל כרגיל, אין חדש תחת השמש" קיוותי שבזה נסגור את העניין.
"ומה עם מרי? הכל טוב אצלה?" הוא אמר את זה עם כאב בעניים, לא
יכולתי לעשות לו את זה.
"אצל מרי הכל כרגיל, היא בסדר גמור" השקר הבוטה פשוט התגלגל לי
מהלשון, התפללתי בתוכי שהשקר שלי יהיה אמת.
"אז מה את עושה כאן לכל הרוחות? למה אתה לא בבית?"
"יש לי איזה עבודה לא רחוק מקליפורניה,ואתה יודע צריך להתפרנס
ממשהו." לא האמנתי שאני משקר ככה לסם.
"איזה עבודה? יש משהו בשבילי?"
"לא זה סתם משהו שולי, לא משהו חשוב, יאלה סם, כעיקרון רציתי
להתקדם כבר הערב, אבל אני רואה שכבר מאוחר, אז נשאר לישון כאן.
מה אתה אומר?" לא רציתי להכניס אותו לתוך הסכנה שאני נכנס
אליה.
"כאן?!" הוא הסתכל מסביב "כן למה לא, ישנתי במקומות יותר
גרועים."
"בסדר שב כאן, אני כבר חוזר." קמתי והלכתי לברמן והזמנתי שני
חדרים.
הסתכלתי בארנק שלי, לא ידעתי עם לסם יש כסף. אבל האנשים ששכרו
אותי נתנו לי מספיק כסף.
"יאלה סם, בוא נלך לישון. נרכב מחר כשנהיה יותר צלולים."
עלינו לחדרים ונכנסנו כל אחד לחדר שלו.
נשכבתי במיטה, הפגישה עם סם הכניסה אותי להלם, וכל הזיכרונות
צפו, ברמה מאוד ברורה, כאילו הכל קרה אתמול.
"לילה טוב קליף" נשמע צעקה מעבר לקיר.
"לילה טוב סם" צעקתי בחזרה, רעש של נחירות ענה לי מעבר לקיר.
התחלתי להיזכר, באותו יום מקולל שכל עולמי השתנה לתמיד.
זה התחיל כמו כל יום רגיל, מרי בישלה ואני התכוונתי לצאת
לצוד.
מרי ביקשה ממני להישאר בבית אני אפילו זוכר את המילים המדויקות
שלה.
"קליף, יש לי הרגשה רעה, אולי תישאר איתי בבית היום?!"
ואני כמו מטומטם מאושר, ששוכח את העבר, אמרתי לי בתמימות.
"זה סתם הדמיון שלך, אני חוזר תוך כמה שעות אני, לא התעקב הרבה
היום"
נישקתי אותה על המצח, ויצאתי זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי
אותה בחיים.
כשחזרתי הביתה, ראיתי מעבר לגבעה עמוד עשן, לא רציתי להאמין
שקרה משהו, אבל בכל זאת זירזתי את שיין.
כשעברתי את הגבעה וראיתי את הבית הסיוט נתגלה אלי כולו, הבית
היה אפוף להבות ועשן סמיך.
הרצתי את שיין כאדם אחוז טירוף, ירדתי ממנה בקפיצה ונכנסתי
הביתה בריצה, פותח את הדלת בבעיטה.
ענן עשן סמיך חנק אותי בכניסתי, התחלתי לשוטט בין החדרים, צועק
בכל כוחי את שמה של מרי.
מצאתי אותה שוכבת בחדר השינה שלנו, דם זלג מהראש שלה, הרמתי
אותה בידי והתחלתי ללכת משתעל לכיוון הדלת.
קורת עץ שרופה נפלה וחסמה את היציאה, חיפשתי דרך לצאת מהבית,
שהפך למלכודת מוות בוערת.
פניתי לכיוון החלון, שדווקא באותו רגע החליט להיתקע, הנחתי את
מרי תפסתי כיסא ושברתי את החלון.
הרמתי אותה מהריצפה, וקפצתי דרך החלון, רצתי הרחק מהבית
והשכבתי אותה על הקרקע.
הסתכלתי אליה מקווה לראות איזה נשימה, חיפשתי דופק, אבל גם
דופק לא היה לה.
וככה נשכבתי אליה בוכה על מר גורלי.
למחרת קברתי אותה מאחורי הבית השרוף שלנו.
עשיתי סיבוב בשרידי הבית וחיפשתי משהו, כל דבר שיתן לי הסבר על
איך זה קרה.
כל מה שמצאתי היה סכין קטן, שאליו חרוטות האותיות ל.ב.
הכנסתי אותו לכיס שלי, וקייותי לתפוס את האחרי למותה של מרי
שלי.
אני עדיין מאשים את עצמי כי לא הייתי איתה.
הרגשתי דקירה באצבעי ,והבנתי שבלי משים, מיששתי את הסכין בכיס
שלי.
הכנסתי את היד לכיס השני שלי, ומיששתי את הטבעת של מרי.
הדבר האחרון שנשאר לי ממנה.
התפשתתי והתכווננתי לישון.
ומחשבה אחת רודפת אותי, מי זה ל.ב?
התעוררתי בבוקר, הראש שלי הסתובב בצורה מסוכנת.
התלבשתי, שטפתי פנים וירדתי למטה, ישר הזמנתי קפה.
בעודי שותה את הקפה שלי, סם ירד גם הוא למטה, כמה שאני נראיתי
רע, זה היה כלום לעומתו.
הוא התנדנד מצד לצד, והתיישב מולי עם הבעה מיואשת על הפנים.
"בוקר טוב סם"
"קליף..., אתה חייב לצעוק על הבוקר" הוא תפס את הראש שלו עם
הידיים.
"אני רואה שאתה לא עצמך הבוקר..." גיחחתי לעצמי, בלילות סם
יכול לשתות יותר ממני, אבל בבוקר הכל משתנה.
"תפסיק לענות אותי ותירה בי כבר, אני רוצה למות" התחלתי
לצחוק.
"יש לי בדיוק את התרופה בשבילך!!!" הוא הרים את ראשו בתקווה.
"אני מוכן לנסות כל דבר" חיכתי לעצמי.
"בוא אחרי עם אתה מסוגל" הרמתי אותו ועזרתי לו ללכת לכיוון
הדלת האחורית.
יצאנו מהדלת לחצר קטנה, שבא היו משוחררות כמה תרנגולות, חזיר,
חוט כביסה עם מגבות תלויות אליו, וכמה חביות עם מי גשם.
"מה אנחנו עושים כאן? אתה לא רוצה שאני אשחט תרנגולת נכון?!"
צחקתי שוב פעם.
תפסתי אותו והובלתי אותו לצד השני של החצר, ליד החביות של
המים.
"סם אתה לא תאהב אותי אחרי זה!!!" חיכתי אליו.
תפסתי אותו מהשיער שלו והתחלתי להתביל אותו בתוך החבית, פנימה
והחוצה במהירות.
אין דבר שמעורר בן אדם יותר מזה, צחקתי בקול גדול.
פתאום משום מקום, ניחת אלי אגרוף בפנים, עפתי על האדמה,
הסתכלתי למעלה וראיתי את סם עומד מעלי.
"עם אתה תעשה את זה עוד פעם אני יורה בך!!!" הוא נשמע רציני.
"סם... אבל הכאב ראש שלך עבר" חיכתי אליו.
הוא גירד את הראש, חשב על זה כמה רגעים, ואז הושיט אלי את ידו,
חיוך גדול מרוח לו על הפנים.
"אתה צודק הכאב ראש נעלם, יש לך אישור, לעשות את זה בכל פעם
שאני משתכר"
הוא הסתובב במהירות, ועוד אגרוף פגש את הפרצוף שלי.
עוד פעם התגלגלתי על הריצפה, מסתכל אליו מלמטה, ומשפשף את
הסנטר שלי, שהתחיל לכאוב בצורה מדאיגה.
"למה הרבצת לי עוד פעם?" שאלתי בטון נעלב.
"על כל הפעמים, שהיה לי כאב ראש ולא השתמשת בזה." הוא חייך בפה
מלא.
סם שלח לעברי יד ועזר לי לקום, התחלנו לצעוד חזרה פנימה.
"אני מקווה שסיימת להרביץ לי!" הסתכלתי אליו בחשש מה.
"כן כן, בוא נוכל משהו"
נכנסנו חזרה לפונדק והזמנו ארוחת בוקר טובה.
כשסימנו לאכול, הלכתי וקניתי כמה מצרכים שנגמרו לי, וסם ארז את
הדברים שלו מחדש.
כשסימנו הכל, נעמדנו ליד הסוסים, מוכנים לתזוזה.
"קדימה קליף, כמו בימים הטובים!!!"
"כן סם, כמו בימים הטובים"
ואני חשבתי לעצמי עם הימים הטובים יחזרו אי פעם.
עלינו על הסוסים ויצאנו בריצה קלה מהעיר.
לאחר רכיבה של כמה שעות בשתיקה, עצרנו לאכול צהרים.
זה מה שאהבתי אצל סם, הוא יכל לרכב איתי ולשתוק, הוא היה
כמוני, הוא לא היה צריך למלא את השתיקה במשהו.
אכלנו מהר והמשכנו לרכב, לפי החישוב שלי, הינו אמורים להגיע
לקליפורניה, בתוך 4 ימים בערך.
סם החליט להיכנס לאחד ממצבי הרוח המטופשים שלו, ולעשות שטויות
ברכיבה.
"סם עם תמשיך לרכב הפוך, אתה תקבל סחרחורת" הוא אהב לעשות
שטויות, חייכתי לעברו.
"אתה צודק קליף." איך שהוא אמר את זה, הוא הסתובב באוכף ונשכב
הצידה, בעמדה להרים דברים מהקרקע.
"סם אתה רוצה לגמור כמו האציל הספרדי הזה?!" חייכתי אליו, הוא
תמיד היה יכול לגרום לי לחייך.
"אני לא יכול לרכב רגיל, ריין משתעמעם" הוא הסתכל אלי במבט
פגוע כזה.
ואז התיישב חזרה, ליטף לריין את הצוואר, וטפח אליו בחיבה.
"אתה לא יכול להיות רציני הא?!" הוא הסתכל אלי, ואז על ריין,
והתחיל לדבר על הסוס.
"ריין אתה רואה איך יורדים אלינו, אתה אוהב שטויות נכון?! כן
אתה אוהב, אני מכיר אותך"
הסוס צהל כאילו הוא באמת מבין, ומהיכרות שלי עם סם וריין,
יכולתי להאמין שהוא באמת מבין.
סם היה מסוג האנשים, שעם היו נותנים להם, היו מכניסים את הסוס
איתם, לתוך הפונדק.
המשכנו לרכב, הפעם בצורה יותר רגילה, עד ששמתי לב למשהו חשוד.
"סם על תסתובב אבל עוקבים אחרינו!" סם נהיה רציני בשניה אחת.
"באיזה מרחק בערך?"
"משהו בסגנון של קילומטר וחצי בערך" הוא הסתכל קדימה, תר את
תווי השטח.
"רואה את החורשה שם?! נעשה את תרגיל הרוכב הנעלם?" חייכתי
אליו, זה היה טוב לרכב עוד פעם, עם איש מערב אמיתי.
"אין בעיה, תרגיל הרוכב הנעלם, אתה נעלם?!"
"כן, אני מקווה שאתה זוכר את השיטה?!"
"בטח שאני זוכר" השיטה הייתה, שברגע שנעלמים מעין, אחד הרוכבים
ממשיך לרכב והשני נעצר.
ואז זה שהמשיך לרכב, עושה סיבוב ומגיע מאחורי העוקב, בזמן שזה
שנשאר מדבר איתו.
וככה העוקב, רואה את העקבות של זה שהמשיך לרכב, ולא מצפה
להופעתו של עוד רוכב מאחוריו.
הגענו לחורשה ונכנסנו פנימה, אני נעצרתי וירדתי משיין, וסם
המשיך בדהירה קדימה.
הוצאתי את האקדח שלי , ובדקתי שהוא טעון.
התיישבתי מתחת לאחד העצים, והוצאתי חתיכת בשר מיובש ללעוס.
היה חיסרון אחד גדול במקום בו ישבתי, לא יכולתי לראות מי מגיע
ומתי.
אבל הכרתי את סם טוב ובטחתי בו, ברגע שיש מישהו שאתה בוטח בו
במערב, אין לך בן ברית יותר גדול, או חולשה יותר גדולה.
לא הייתי צריך לחכות הרבה זמן, לאחר כמה דקות שמעתי פרסות,
מתקרבות ומאיטות.
הרוכב עצר מעבר לעצים, שמעתי דריכה של אקדח, הרוכב ידע לזהות
עקבות.
הוא התקדם ברכיבה, לפי רעש הפרסות.
פתאום מעבר לעצים והשיחים, הופיע ראשו של הסוס, הסוס היה מוכר,
לא האמנתי.
קמתי בקפיצה, והתקדמתי פותח את פי בהפתעה.
"כריס!!! מה אתה עושה כאן?!"
"היי קליף חיפשתי אותך, תיארתי לעצמי שזה אתה" הוא חייכך
והחזיר את האקדח לנרתיק.
"אבל מה אתה עושה כאן? לא נשארת עם ירח מלא?" הוא באמת הפתיע
אותי, וזה לא דבר שקורה לי כל יום.
"החלטתי שאני צעיר מדי, בשביל להשתקע עכשיו"
"אז ככה ברחת משם?! הצ'יף לא אמר כלום?!" לא הבנתי מה קורה
כאן.
"לא כל כך אמרתי לצ'יף שאני עוזב, פשוט לקחתי את הדברים באמצע
הלילה ועזבתי"
"החלטת לעשות שטויות אני רואה!!"
"הא כן, אני לא חושב שכדי שאף אחד משנינו, יגיע לאיזור השבט
בזמן הקרוב, לא נראה לי שהם שמחים במיוחד"
"אתה חושב?! פגעת בכבוד שלהם!!! ולא פחות מאשר עם הבת של
הצ'יף!!!" הסתכלתי אליו בנזיפה.
"מה אתה רוצה ממני קליף?! אני עדיין צעיר!! יש לי עוד הרבה מה
לראות"
"רק תשדל להפסיק להיכנס לצרות!!!"
"בסדר בסדר, דרך אגב איפה רוברט?" הוא הסתכל ימינה ושמאלה.
"הא אתה לא יודע, הוא מת, הייתה לנו היתקלות עם שודדים והוא
נורה."
"מה באמת?! חבל הוא היה בחור טוב, רק עוד סיבה שבגללה לא כדי
שנחזור לשבט"
"למה שלא נחזור בגלל זה?" הסתכלתי אליו לא מבין.
"אתה לא יודע, אחרי שהלכת הבנתי כמה הוא היה חשוב להם, הוא היה
חבר שבט נערץ בינהם."
"חשבתי שהוא היה פשוט יועץ ומדריך שלהם"
"לא, הוא היה יותר מזה, והם לא ישמחו לשמוע שהוא מת"
"אני מניח, שלא כדי שנתיקל בשבט הצ'ירוקי בזמן הקרוב" אמרתי
וחייכתי.
בן אדם מת ואנחנו מחייכים כמו שני דבילים, לא האמנתי על עצמי.
"אז מה קליף, אנחנו ממשיכים לכיוון קליפורניה?!"
"כן כן שום דבר עוד לא נגמר" הסתכלתי אליו, הוא נראה יותר
מבוגר, כאילו השעות הקצרה שלו, אצל השבט ביגרה אותו.
"אז קדימה למה אנחנו מחכים?"
"למה באמת אנחנו מחכים?!"
"הא דרך אגב קליף, ראיתי שתי זוגות של עקבות עם מי רכבת?" הוא
הסתכל לעבר העקבות שהמשיכו משם.
פתאום נזכרתי בסם, שהיה אמור להיות בשיחים בקרבת מקום.
"סתם חבר ותיק שפגשתי במקרה" הסתכלתי מסביב, ואז פתחתי את הפה
בצעקה "סם!!! בוא זה בסדר"
סם יצא מאחורי כריס, מסתכל אלי בחיוך, הוא הקשיב לכל השיחה.
"כריס תכיר זה סם"
כריס התחיל להסתובב, בעודו מתחיל לומר.
"נעים מאוד אני..." ואז הוא ראה את סם.
הוא שלף את האקדח שלו במהירות מדהימה, דורך אותו בפנים של סם.
"אתה..."
סם נעמד במקום, הוא ראה שאין לו סיכוי לשלוף את האקדח. הוא
הרים את היידיים באוויר.
"מה אתה חושב שאתה עושה ילד? קליף מה הוא רוצה ממני?"
"לא יודע סם!!! כריס תוריד את האקדח! מה אתה חושב שאתה עושה?"
לא אהבתי את המצב.
לכריס נהיה מבט של בן אדם בטירוף, פחדתי שהוא יעשה משהו לא
שקול.
התחלתי להתקדם לעבר כריס לאט לאט, מנסה להרגיע אותו.
"קליף על תתקרב זה לא העסק שלך! זה העסק שלי ושל הנבלה
הזאת!!!"
"על מה הוא מדבר קליף? מה כבר עשיתי לך ילד?" המצב יצא מכלל
שליטה, לא שהוא היה בשליטה אי פעם.
"כריס על מה אתה מדבר? מה לך ולסם?"
"מה עשית לי?! מה עשית לי?! אולי אתה לא זוכר אותי! אבל אני
זוכר אותך טוב מאוד!"
"כריס תוריד את האקדח! ונברר את כל העניין הזה, על תעשה שטויות
שאחר כך תצטער אליהם."
"כן בדיוק ילד תקשיב לקליף, הוא יודע על מה הוא מדבר! אני לא
יודאע מי אתה חושב שאני, אבל יש לך טעות."
"אין לי שום טעות! אני יודע בדיוק מי אתה, ואתה זה שעשה טעות,
ואתה תשלם אליה עכשיו."
"סם! אתה מכיר את כריס? מה הולך כאן? מה כבר עשית לו?" ניסיתי
להרגיע את הרוחות אולי נמצא לזה פיתרון אחר.
"קליף, אני לא מכיר אותו! בחיים שלי לא ראיתי את הילד הזה,
ובטח שלא עשיתי לו כלום."
"אז אתה לא זוכר אותי?! מעניין כי אני זוכר אותך טוב מאוד!!!
אבל אולי השנים השכיחו את מה שעשית, אבל אני בטוח לא שכחתי."
"כריס אולי אתה מתבלבל, אתה יודע יש הרבה אנשים שנראים אחד כמו
השני" לא ידעתי איך לצאת מהצרה הזאת.
"כן כן, אולי אתה מתבלבל, אני דומה להמון אנשים, תקשיב לקליף
ילד, הוא חכם"
המבט על הפנים של כריס הפחיד אותי, היה לא מבט של אדם אחוז
טירוף.
"אני בחיים לא השכח את הפנים האלה, וקליף על תדאג אני לא
מתבלבל, אני לא השכח אותו, אפילו אחרי 15 שנה"
הכול של כריס הפך ללחישה מסוכנת, הוא לא הוריד את העניים שלו
מסם, וסם התחיל להנזיע קשות.
"כריס תקשיב אי אפשר לדבר כשאתה מנופף באקדח, תוריד אותו ונדבר
בהיגיון."
"כן ילד תוריד את האקדח, נשב כולנו ונירגע, אני לא יודע מה אתה
חושב שעשיתי, אבל אני מבטיח לך שזה לא אני!"
"אז בוא אני הרענן את הזיכרון שלך!! לפני 15 שנה אתה הסתובבת
בבאיזור דטרויט נכון?!"
"כריס אני לא מבין מה זה משנה איפה הוא הסתובב"
"תשמע ילד, אני לא זוכר איפה הייתי לפני שבוע, אז אתה חושב
שאני יודע איפה הייתי לפני 15 שנה?!
"זה מאוד משנה קליף! ועכשיו חזרה אליך חתיכת נבלה, אתה הסתובבת
עם עוד שלושה חברה נכון?!"
"אני לא מבין לאן אתה חותר עם כל השאלות האלה כריס."
"יכול להיות, הסתובבתי עם הרבה אנשים בצעירותי!" סם התחיל
להזיע יותר ויותר, והעניים שלו התרוצצו מחפשות מפלט.
אולי כריס לא טועה, אולי סם באמת עשה משהו.
"אני הראה לך לאן אני חותר קליף!" הוא נשם עמוק "אתה והחברים
שלך רצחתם את אבא שלי!!! בשביל חמישה דולרים עלובים!!! שדדתם
אותו והשארתם אותו למות בצד הדרך!!!"
"סם תגיד שזה לא נכון! לא יכול להיות סם, אתה לא עשית את זה."
לא יכולתי להאמין שסם יכול לעשות כזה דבר.
אבל סם נשבר, הוא נפל לריצפה התיישב, ותפס את הראש שלו בין
הידיים.
"אז מצאת אותי בסוף?! חיכתי כבר הרבה שנים לזה! נמאס לי לחיות
עם האשמה ועם הסבל!"
הקול של סם היה חלול, זה היה קול של בן אדם שהשלים עם המוות,
לא האמנתי שככה זה הולך להיגמר.
"כריס, אני לא מאמין שאתה תהרוג מישהו בדם קר! לא אתה, אתה לא
פושע."
"עזוב קליף, על תנסה להציל אותי, לא מגיע לי להנצל, ילד רק
תעשה את זה מהיר."
סם נעמד על הרגלים וחיכה ליריה היה לו מבט מוזר על הפנים, פנים
של בן אדם שמצא לבסוף שלווה.
כריס עמד מולו במרחק של מטר, מכוון את האקדח לפנים של סם. לפתע
כריס התחיל לבכות, דמעות זלגו במורד בלחיים שלו.
האקדח ביד שלו רעד, והוא התחיל לנענע בראשו.
"תגיד לי למה?! למה?! למה לקחת את אבא שלי ממני?! הוא לא עשה
לך כלום?! הוא היה איש טוב, שלא הפריע לאף אחד."
לא ידעתי מה להגיד, סתמתי את הפה והסתכלתי מהצד, הייתי חייב
לתת לכריס, להגיע לבד להחלטה הנכונה.
סם הרים את הראש, והסתכל בכאב לתוך העניים של כריס, בורר את
המילים ומבין את מה שהוא עשה.
"למה?! למה עשיתי את זה?! אין לי תשובה לתת לך! הייתי ילד בגיל
שלך בערך, והסתובבתי עם חברה לא טובה."
"זה התשובה שלך?! בגלל זה אין לי אבא?! בגלל שאתה עשית שטויות
כשהיית ילד!!! אז אני ילד ועכשיו אני העשה שטויות!"
קיוותי שכריס יגיע להחלטה הנכונה, לא רציתי שהוא יעשה משהו
שהוא יתחרט אליו אחר כך.
"כריס תקשיב, זה היה מזמן ואתה וסם אנשים שונים, הגיע הזמן
לשים את העבר מאחורה."
חשבתי על זה, אולי גם אני צריך לשכוח?!
"אני לא מחפש תירוצים ילד, אין תירוץ למה שעשיתי, אבל אני יכול
להגיד לך דבר אחד, אני לא רציתי לעשות את זה, בשום פנים ואופן
לא רציתי להרוג את אבא שלך, וכמה שזה שווה, אני מצטער ממעמקי
נשמתי."
הסתכלתי על סם, והוא היה שונה, הוא היה נקי אחרי שהוא התוודה
על פשעו.
כריס הוריד את האקדח, וניער את ראשו, הוא לא הצליח להחליט מה
לעשות, הוא נלחם עם עצמו.
הוא הרים עוד פעם את האקדח, וכיוון אותו לפנים של סם, הוא ניגב
את הדמעות, ונעמד זקוף.
"אבא שלי היה בן אדם הגון, והוא לא היה רוצה שהבן שלו יהפוך
לרוצח. אז אני משחרר אותך, תסתובב ותרכב מפה, ושאני לא הראה
אותך יותר, כי בפעם הבאה שאני הראה אותך אני באמת יהרוג אותך,
מצפון או לא מצפון."
הייתי גאה בכריס הוא הגיע להחלטה הנכונה, הסתכלתי על סם, הוא
היה מופתע.
הוא הסתכל אלי, במבט אחד מעביר אלי הכל, את כל התסכול שלו, ואת
כל הצער שלו.
ואז הוא התחיל ללכת לכיוון ממנו הוא בא, תיארתי לעצמי ששם הוא
קשר את הסוס שלו, אחרי כמה מטרים הוא עצר והסתובב.
"להתראות קליף, להתראות ילד, אני מצטער!!!"
היה צליל אמיתי של חרטה בקולו.
ואני רק הצלחתי לחשוב, עם אני הזכה לראות את סם שוב.
הייתי בהלם מוחלט, לא הייתי רגיל שאני לא שולט בעניינים.
התיישבתי והתחלתי לשקול את המצב, כשהכל בורח לך מבין הידיים,
תשב ותחשוב, זה המוטו שלי.
בעודי יושב, ראיתי את כריס עולה על הסוס שלו ומתחיל לרכב.
"היי חכה רגע לאן אתה רץ?!" מה יש לילד הזה לכל הרוחות?!
"הוא הסתובב אלי מסתכל דרכי.
"אני ממשיך אני לא רוצה להישאר כאן, אתה בא?" הוא פשוט הסתובב
והמשיך ללכת.
"או קיי אני מגיע, חכה שניה אחת." קפצתי על הסוסה ורצתי ריצה
קלה ונצמדתי אליו.
ככה רכבנו מספר דקות ארוכות, עד שאני פתחתי את הפה שלי.
"אני מבין שזה כואב אבל אתה צריך להשאיר את זה מאחורה." קיוותי
שאני יודע על מה אני מדבר.
"להשאיר את זה מאחורה?! ואתה השארת את זה מאחורה קליף?!"
כשהוא אמר את השם שלי, זה היה בנימה מזלזלת משהו. הוא בהחלט
התבגר.
"אנחנו לא מדברים אלי, אנחנו מדברים אליך, ולא כדי לך להעביר
את כל החיים בכעס ושנאה."
"מה אתה רוצה שאני העשה בדיוק?! אני לא יכול פשוט לשכוח
ולסלוח!!! אני מצטער אבל אני לא כזה בן אדם חזק."
"אתה לא צריך להצטער, אבל על תתבוסס בשנאה, כי בסוף אתה לא
תראה חוץ ממנה כלום."
"אני יודע את זה קליף. אבל אני לא יכול למנוע את זה, אני ראיתי
את אבא שלי נרצח לי מול העניים. זה לא משהו שאתה שוכח!!!"
בעייני רוחי ראיתי את גופה של מרי, נטול רוח חיים, קר ואפור,
וידעתי שהתמונה הזאת תמשיך איתי לקבר.
"כריס תאמין לי. אני אולי עדיין לא יכול לספר לך יותר מידי,
אבל אני יודע בדיוק מה אתה עובר."
וידעתי אוי איך שידעתי.
"קליף אני מצטער שהוצאתי את זה אליך, אבל אני פשוט מתוסכל, אני
באמת מצטער."
" אני יודע שלא התכוונת לשום דבר רע."
הסתכלתי לו בעניים, היה בהם כל כך הרבה כאב, בשביל מישהו כזה
צעיר.
"אני פשוט לא יודע איך לפרוק את זה, איך להשתחרר מהנטל הכבד
הזה."
"אולי תנסה לספר לי את זה, בלי ליפות את זה, ובלי לצייר את זה.
פשוט תספר לי מה קרה, אולי זה יעזור לך?!"
"טוב אני הנסה."
הוא נשם עמוק ראיתי איך הוא נזכר בהכל מחדש.
"הייתי ילד קטן בן חמש, ואבא שלי לקח אותי לשוק, בשביל למכור
חלק מהתוצרת שלנו. השגנו מחיר טוב וזה היה יום נפלא. נסענו
ביחד בעגלה שהייתה רתומה לסוסה שלנו. אני שיחקתי והתחבאתי
בערמת חציר שהייתה על העגלה."
הוא חנק כמה דמעות שרצו לפרוץ.
"תמשיך תמשיך, מה קרה אחרי זה?"
"שמעתי כמה קולות שקראו לנו לעצור, אבא שלי עצר את העגלה ולחש
לי שאני השאר נחבא. אבל אני הייתי סקרן והצצתי החוצה. היו שם
ארבע גברים על סוסים והם כיוונו אקדחים על אבא שלי. ואמרו לו
ללהביא להם את הכסף. אתה צריך להבין קליף שלא הינו עשירים,
והכסף שהיה לאבא שלי, היה צריך לשים לנו אוכל על השולחן."
"ברור שאני מבין, תמשיך."
"אבא שלי סירב להביא להם את הכסף, ואז המנהיג שלהם פשוט ירה
בו, ככה סתם, מרוב הלם לא הצלחתי אפילו לצעוק. המנהיג דיבר
לאחד מהם אבל לא שמעתי מה הוא אמר לו. ואז זה שהוא דיבר איתו
ירד מהסוס והלך לבדוק מה יש על אבא שלי.
באותו רגע, אבא שלי עדיין היה חי ומתפתל והוא חיפש אליו כאילו
היה גופה.
אחד מהאחרים לחש משהו בעצבנות למנהיג, הסתובב ורכב משם בדהירה.
הם לקחו את מה שהיה על אבא שלי ופשוט רכבו משם באדישות, כאילו
כלום לא קרה. אני יצאתי מהמחבוא שלי והלכתי לאבא שלי ואיך
שהגעתי אליו הוא מת.
אפילו לא הספקתי להגיד לו כמה שאני אוהב אותו, וכמה שהוא יחסר
לי."
"אני מבין עכשיו כמה דברים, תגיד לי יכול להיות שהבחור שרכב
משם ראשון היה סם?"
"כן נראה לי שזה היה הוא." על הפנים שלו ראיתי שעכשיו גם הוא
מבין.
"אתה צריך להשלים עם זה שאבא שלך ידע שאהבת אותו, וגם הוא אהב
אותך."
המשכנו לרכב בשתיקה נתתי לכריס זמן לעכל הכול.
הדברים נראו עכשיו הרבה יותר הגיונים, ויכולתי להכניס הכל
לפרופורציות נכונות.
"כריס אני חושב שנשאר לישון כאן הלילה." זה היה מקום מתאים
למחנה.
עצרנו ירדנו מהסוסים והתחלנו להקים את המחנה, אכלנו והלכנו
לישון.
שלושת הימים הבאים, עברו בלי אירועים מיוחדים, רכבנו רוב הזמן
בשתיקה, או בדיבור על נושאים שוליים.
אחרי שהשמש עלתה יכולתי לראות את קליפורניה באופק.
אחרי האירועים האחרונים, החלטתי שאני צריך מנוחה קצרה בעיר
גדולה.
"כריס היית פעם בקליפורניה?"
"לא, זאת הפעם הראשונה שלי"
"אתה תאהב אותה, יש פה כל מה שאתה צריך, ועוד קצת."
מעניין עם יהיה פה גם מה שאני צריך...