"בדרך חזרה תביא לי Marlboro lights", היה צועק לי מהחלון,
ואני הייתי עונה לו בשאגה, "אין בעיה סופרמן", הוא היה רק
מחייך ואחר כך ממשיך בגיהוץ עדין של הגלימה .
כשהייתי מגיש לו אחת דלוקה עם הקפה של הבוקר, הוא משתף אותי
בתוכניותיו להיום, "אלף, אני מתחמם בטיסות מהירות, ככה עד פריס
וחזרה, אתה יודע בשביל החימום "קורץ לי בעין ימין". בטח בשביל
החימום", הייתי עונה מחויך מאוזן לאוזן.
אחרי שתי סיגריות וקפה, הוא ניגש לארון ומוציא את החליפה, מניח
על המיטה, ואחרי חצי שעה של מקלחת חמה וגילוח כפול היה מתלבש.
הוא קצת עלה במשקל, החליפה טיפה יותר מנופחת, לא משהוא רציני.
לפעמים הוא היה מגיע עד חצי מטר מדופן מעקה המרפסת, מציץ למשך
שעה לפעמים שעתיים, אחר היה חוזר ומתיישב על הכורסא בסלון.
האמת שמאז התאונה שהייתה ב93 הוא לא עף, יש לו בעיה קטנה של
פחד גבהים.

לפני שבע שנים פגשתי אותו באלנבי מסתובב בין הפאבים, מחפש
מסתור מין הגשם, האמת, אם הוא לא היה עם החליפה היה לי קצת קשה
לזהות אותו, הוא גידל פאות ארוכות והשיער האריך לו עד מאחוריי
האוזניים.
באותו ערב הזמנתי אותו לכמה משקאות וכשראיתי אותו לוטש מבטים
רעבים בתוך הצלחות שמסביבו, הזמנתי לו סטייק וצ'יפס.
אחר הוא נענה בחיוב לכל שאלותיי, הוא הסביר לי שאחריי שהוא
הבין שאין הוא יכול להציל את העולם מכל בעיותיו, כשאמר בעיותיו
הוא קצת גיחך, ולבסוף הוא רק הוסיף, שכל האנשים אבל כולם, הפכו
רדודים ומעצבנים.
ומה גם שהחברה של פאוור ריינג'רס יצאו לעזרת כולם.
אז הוא החליט לעזוב ולחזור לקריפטון שליד אלסקה, ובלי בעיות
היה גם נשאר שם עד קץ כל הימים, אילולא הניסויים הגרעיניים
שנעשו מעל ארצו.
מההתחלה הוא התעלם מהניסויים, הוא התמיד בלשכנע את עצמו שאין
צורך בהתערבותו העל טבעית על מהלך חיינו. כעבור שנתיים שלוש
הוא הרגיש את השפעות הניסויים על גופו שלו, בהתחלה הוא היה
מתעייף מטיסות מהירות ואחרי שנה הוא פיתח  פחד חזק לגבהים.
כך יצא שהקרקע מתחתיו החלה מתפוררת ואל השמיים הוא כבר לא היה
יכול לעלות, הוא החליט לחזור לנו-יורק, "האמת", הוא מפסיק
לחתוך בסטייק, "לא האמנתי שלאנשים פה יהיה זיכרון כל כך קצר",
אמר וחזר בשקיקה אל תוך הסטייק. כבר הרגשתי ברחמים עצובים
עוטפים את גופי .

מאותו לילה הוא חי אצלי, הוא מבשל, מדיי פעם הוא מפשיר לי את
הקרח מהמקפיא בעזרת קרניי הלייזר שלו. יש ימים שיוצא לי לראות
אותו מתעופף בחדרו, לכמה דקות לא יותר, לפעמים הוא יורד לחוף,
לוקח את המלבורו לייט שלו ועשרים שקלים מהארנק שלי, כדי לשתות
איזה בירה שתיים ולהשקיף עם העיניים החודרניות שלו בנשים
שעוברות על המדרכה.
לי הוא תמיד אומר שהוא לא אמר את המילה האחרונה שלו, ואני תמיד
עונה לו, "בטח שלא אמרת, אתה סופרמן".