קיוויתי שתחזור, כל כך קיוויתי לראות אותך בשישבת, רק שלא ממש
חזרת, או יותר נכון, לא בצורה שבה רציתי שתחזור. כל כך רציתי
שתהיה לידי, לחבק, לנשק, לעשות הכל איתך, כמו פעם כשישבנו
במרפסת שלך ודיברנו שעות על מה שעובר לנו בראש ומה אנחנו רוצים
ועל כל חלום הכי שטותי שלנו, פשוט הכל, פתאום כשאתה לא פה אני
מבינה עד כמה כל שטות שכזו, כמו לספר על חלום דבילי , הייתה
משמעותית וחשובה, ושיותר לא יהיו כאלה שיחות.
מה חשבת רגע לפני? כל פעם כשאני חושבת שאולי חשבת עליי באותו
הרגע, אני מתחילה לבכות, אבל אם חושבים בהיגיון אז סביר שראית
אותו מולך מרסס כמו מטורף וחשבת לעצמך איך לעזאזל עוצרים אותו.
למען האמת זה לא משנה מה ראית ומה חשבת, מה שמשנה זה שהיית,
ועכשיו אתה כבר לא- לא קיים, וזה משגע אותי לראות את עצמי
בלעדייך, יושבת על הספה ואתה לא לידי מחבק או מלטף ואוכל כמו
חזיר מקערת הפופקורן עד שאני מרביצה לך כדי שתאכל כמו בנאדם,
כל הדברים הקטנים שעושים את הכל כל כך יפה...
אולי כדאי לתת לזה לחלוף, להמשיך בחיים... אבל איך אפשר?!
שנתיים שהייתי איתך, ורגע אחד אתה נעלם, חוזר אבל לא חוזר,
איתי אבל לא איתי.
ומה הלאה? עכשיו אני יושבת בבית ובוכה, כל הזמן בוכה, לא יכולה
להפסיק, אתה בראש שלי, ממש קודח לי חורים בראש, מסרב לצאת ואני
לא מספיקה לשמוע אותך, כל הזמן הקול שלך מהדהד לי באוזניים
"אני אוהב אותך", "נהיה ביחד... כמה שרק אפשר"... ומה?! כל
המילים נעלמו יחד איתך, הן לא יהיו יותר- כמוך.
וכולם באו וניחמו, החברות והחברים והידידים ומי לא בעצם?! כולם
בבית אחד קטן ודחוס באמצע רמת גן.
ישבו ובכו איתי, מזה נותן? אתה בכלל שומע את כל הבכי? אתה בכלל
מרגיש את כל הצער? אתה מודע לאובדן?
כשמישהו הולך הוא לא יחזור יותר, חוסר האונים הזה הוא שמשגע
אותי- לדעת שאתה היית כאן ועכשיו הלכת ואין לי מה לעשות כדי
להחזיר אותך!
אתה זה שעליו כעסתי כשהתגייס לחי"ר, ששמחתי איתו כשקיבל את
הסמל, ואותו אחד שמחיתי דמעה כשעמד וצעק "אני נשבע" בטקס
ההשבעה, וגם זה שאיתו עשקתי את הצבא בהנאה רבה עם כרטיס הלוחם
שמקנה סרט-חצי-חינם, זה שגרם לי להיות מבואסת ביום חמישי
כשהודיע לי שהוא קיבל שבת.
עכשיו הכל אבוד, חסר טעם, חסר תועלת, חסר חיים...

רק במקום אחד אני אוכל לפגוש אותך מעכשיו, מקום אחד ויחיד,
אותו בית קברות קר עצוב ומדכא. אותה אבן ששוקלת 400 קילו
שמונחת עלייך צריכה להוות תחליף שלך- גוף חי ונושם, שצוחק איתי
ובוכה איתי וכואב איתי וחולם איתי והכל איתי...
אבן קפואה מהווה תחליף למשהו כל כך חם ואוהב.
והכל בגלל אחד עם כאפיה וקלאצ'ניקוב שהחליט לפרק אותך לחתיכות
קטנות קטנות.