שירה
איך מילים יוכלו לתאר את מה שחולף לי בראש בראותי אותך, את מה
שעובר לי בלבי.
כשאת יושבת תמיד בקצה הספה, משחקת בשיערך, נושכת שפתייך ומביטה
בי במבט השובה הזה שלך
עם העיניים הכי יפות.
והמחשבות שעוברות לי בראש, שישארו הן כנראה תמיד שם, מחשבות
שאני מנסה להחליף בדברים אחרים, דברים נכונים.
ולמה הכל צריך להסתבך, ולמה זאת דווקא אני.
ואיך זה שאת הגעת אלי, ואת זאת את, ואני זאת אני.
וכשאת מספרת לי על כל הבנים שהיית איתן, צוחקת עם גומות, כל
גופך רוטט.
איך באותו הרגע הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו, זה הלוואי
ולא הייתי קיימת ואת, את היית עדיין את.
איך כליל השלמות מתגלה לו בתוך גוף אישה, כאן שיושבת מולי, איך
זה שאת  זאת את
ואני , למה דווקא אני?.
ולפעמים זה נראה כאילו שאת חושדת, ולפעמים הייתי כל כך רוצה
שתחשדי, שתדעי, שלא יהיה לך אכפת
שתגידי לי, שגם את, שזאת לא רק אני.

שירה.
הלוואי ויכולתי, הלוואי וידעתי איך...
והלוואי והיה לי את הכוח לומר לך  את האמת.