הרגע הכי כואב זה לכעוס על עצמך בידיעה שאתה לא יכול לשלוט
בזה.
כשהנטייה שלך היא לשכוח דברים בקלות ולא לעמוד בדברים שאמרת
בלי סוף לעצמך.
זה להסתכל עלי היום, ולומר לעצמי שאני עכשיו עושה את כל הדברים
שלא הייתי רוצה לעשות.
שאני מתנהגת בדיוק כמו שאני לא אוהבת שאחרים מתנהגים כלפי,
שאין לי שליטה פתאום על זה, שהמילים והרגשות בורחים להם בלי
מעצורים, בלי לחשוב לפני.
לכעוס על עצמי שאני כל כך חלשה, שאין לי את הכוח להשתנות.
מעשנת מתוך חולשה ויודעת שצריכה להפסיק.
נאחזת בקשרים שכבר אינם.
חושבת שאני בוגרת אבל פתאום מגיבה בצורה הכי ילדותית.
משקרת מתוך הרגל.
מכאיבה לאנשים שאני אוהבת.
תולה תקוות באנשים למרות שכל פעם מחדש הם יודעים איך לאכזב.
פוחדת להתמודד עם הבעיות שלי, ומשקרת לעצמי שזמן, זה מה
שיעזור.


והדמעות הן כבר ישנן, הן רק לא נראות... ולפעמים העינים שלי
נהיות פתאום לחות ברגעים הכי לא נוחים והדמעות מאיימות לצאת
החוצה,ופעם שלא היה אכפת, שיצאו כבר ושיגמר.
היום אני שומרת אותן בפנים, מחזיקה אותן חזק, מהפחד שכשזה
יקרה, הן לעולם לא יפסיקו לזרום.