פעם היו 2 אנשים קטנים שגרו בחנות פלאפל. הם היו ממש ממש
קטנים, והבגדים שלהם היו שחורים, אז בעלי החנות- שחשבו שהם
ג'וקים- כל הזמן ריססו אותם ב- K300.
ת'אמת, זה היה די טיפשי. ה- K300 הזה בכלל לא הרג אותם. הם
תמיד חיכו לשעת הריסוס בשקט, וכששמעו את הפססס של הריסוס הם
פתחו את הנחיריים שלהם גדול גדול, ונתנו ל- K300 לחדור עמוק
עמוק, ולערפל את החושים, עד שכבר לא היו מרגישים את הריח החריף
של הסחוג.
הם היו רצים על גדות הסיר, שהיה מלא שמן בדרך קבע. פעם אחת נפל
איש פלאפל אחד אל תוך השמן. הוא יצא מזה עם שיזוף קל, שהחמיא
לו ביותר. בלילות, כשלא היה אף אחד, הם היו צוללים בבריכות
הטחינה, שרים בשקט ממבחר השירים והניגונים של סטיב איי,
וחולמים בהקיץ, על גבי קציצות פלאפל שמנמנות. בחלומותיהם הם
היו שטים בספינת המלפפונים החמוצים שלהם, בים הטחינה
האין-סופי. ענני פלאפל ריחפו מעל ראשיהם. בקבוקי K300 הצלו על
ראשיהם, ושמרו מפני השמש היוקדת.
סדר היום שלהם לא היה נורא. היה להם בית בלי משכנתא וחובות,
ואפילו אם הם לפעמים נמאסו אחד על השני, או שהרגישו בודדים, הם
תמיד יכלו לתת שריקה ואלפי תיקנים היו יוצאים אליהם בשמחה
(ולפעמים אפילו בלי ששרקו..).
אבל בסופו של דבר, היו גם ימים לא נחמדים. טוב, נו, כמה זמן
אפשר לסבול ישראלים שמנמנים נוטפי זיעה, שבולסים פלאפל, וכל
הטחינה והכרוב החמוץ מרוחים להם על הפרצוף, והם אפילו לא
מנגבים.
יום אחד, בעוד הם נהנים מסחרחורת על גלגל השווארמה נכנס בחור
חביב אחד שביקש חומוס, צ'יפס, פלאפל, וכמה שיותר שומן.
"כמה שיותר שומן, הא?" חשבו אנשי הפלאפל, "שמן!!"
פתאום הם הרגישו רעד עובר מתחתיהם, והם הורמו אל מעל השווארמה.
האיש פלאפל השני מיהר וקפץ אל גוש הבשר הענק. "תקפוץ!", הוא
צעק אל איש הפלאפל הראשון. "תקפוץ!!"
אך אבוי, איש הפלאפל הראשון איחר לקפוץ, והוא קפץ היישר אל תוך
הפיתה.. ערמה של שומן נפלה על ראשו. הוא התחיל להסתחרר, ונפל,
מחוסר הכרה.
אחרי 27 שניות הוא התחיל להתעורר. הוא פקח את עיניו. הכל
מעורפל. לאט לאט ראייתו התמקדה.
פה גדול היה פעור מעל ראשו. נגיסה. השיניים של הבחור החביב
ערפו את ראשו של איש הפלאפל הראשון. הוא לעס, וראה את גופו
המדמם של איש פלאפל אחד. הוא ירק.
צעקה חדה. "ג'וווווווווווווק!" הראש הלעוס התגלגל אל מתחת
לרגליה של ילדה קטנה. היא רמסה אותו.
"אני אתבע אתכם!! אתם עוד תראו!! אתם תשלמו!!"
הליכי המשפט הסתיימו, האיש החביב קיבל שווארמה ופלאפל לכל
השנה, וכבר לא היה אכפת לו מהג'וק. מוכר הפלאפל חייך חיוך
מאולץ כשבא, וכשיצא הוא סינן כמה קללות דרך שיניו..
כל הסועדים ודיירי החנות שכחו מהמקרה במהרה, ורק איש הפלאפל
נותר לבדו. הוא כבר לא קרה לתיקנים, למרות שהיה בודד. ברכות
הטחינה והקליינטיות כבר לא עניינו אותו. מדי פעם הוא הי פותח
את הנחיריים כשהיה שומע את הפססס כדי לברוח מהבדידות ולערפל
קצת את העצב, אבל ה- K300 רק עשה לו כאבי ראש (במקרה הטוב),
ולפעמים הוא היה נכנע לסרטים של אותו יום שחור, וריח הסחוג לא
חלף- הוא רק החריף, וענני הפלאפל שלו נהיו אפורים.
הוא דיבר עם איזה תיקן אחד, והוא סידר לו גראס, קרטונים,
ואקסטות.. ואחרי שגם אלה לא שיפרו את המצב, הוא עבר לקוק
והרואין, וגם איתם הוא לא הצליח לברוח מהמציאות. התיקן סחט
אותו, והיו לו חובות לאלפי ג'וקים, שאלווה מהם סכומים נכבדים.
הוא ישב על גדות אגם השמן הענק, והסתכל על ההשתקפות שלו בשמן
הרותח. הוא הסתכל, ונזכר בימים שבהם היו שתי השתקפויות, והשמש
היוקדת חיממה את גופם, ובריכות הטחינה קיררו אותם..
"מה רבים הם נפתולי הגורל", חשב, "מוטב ואטביע את עצמי בנהר."
בועות אוויר אחרונות ריחפו מעל השמן, ורוחו של האיש הקטן
התאדתה.
17-20.2.2002
תודה ל Bubble Girl, שעזרה מאוד בכתיבת הסיפור הזה! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.