דמעות של אמהות, דמעות של אבות, דמעות של אחים ואחיות, דמעות
מעוד הרבה אנשים.
ובעיתון? רק שמות, ושמות וסיפורים, אלפי סיפורים.
על אחד שלא התאהב ואחד שנרצח רק בגלל שהוא ישן, ועל אחד שהציל
את ישראל מעוד פיגוע מוות.
ועוד דמעות של אמהות, ועוד דמעות של אבות ועוד דמעות של אחים
ושל אחיות, ועוד דמעות מעוד הרבה, הרבה אנשים אחרים.
ועוד סיפור אחד נוסף לעיתון על הילדה שהלכה לאכול פיצה, ועל
זאת שרק חיפשה קצת לבלות.
והאימא של החייל הטרי שיוצא ליחידה קרבית בוכה לו ואומרת לו
שהיא אוהבת אותו וחושבת לעצמה 'ואולי זה היום האחרון שאני אראה
אותו?'.
ועוד דיבורים על הסלמה ועוד דיבורים על תגובה.
ועוד פצועים ועוד הרוגים.
וכבר אי אפשר ללכת בלי לחשוב שעוד רגע תמות.
וכבר אי אפשר לצאת למסיבות בלי לחשוב שעוד רגע המסיבה באמת
תהיה פיצוץ.
ואי אפשר לחשוב 'לי זה לא יקרה' וכל רגע שהולכים, לכל מקום
שהולכים חושבים פעמיים.

והכסף נגמר ועוד מובטל, ופחות לחם, ואוכל ובגדים.
ויותר חשבונות לשלם ויותר חרא בחיים.
ויותר השפלה.
ופחות, הרבה פחות תקווה.

ועוד אונס נכנס לתמונה, ועוד רצח של אישה מוכה.
ועוד פיגוע ועוד... ועוד!

דמעות של אמהות, דמעות של אבות, דמעות של אחים ואחיות, דמעות
מעוד הרבה אנשים אחרים.

והתקווה עוד מעט נגמרת ולאנשים כבר נמאס.
ועוד אחד עוזב, ופחות אחד שבא והנה הארץ נותרה שוממה.
"אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת" וכולם שוכחים, וכולם
בורחים.

דמעות של אמהות, דמעות של אבות, דמעות של אחים ואחיות, דמעות
מעוד הרבה אנשים.