דרך קיר הזכוכית אני מתבונן באנשים האלו, הם נראים מאוד
עסוקים, לפחות בבוקר הם היו עסוקים מדי כדי להגיד שלום .
כבר כמה שעות שאני יושב בתוך המשרד שלי ולא מסוגל לזוז, אם רק
הייתי יכול להשמיע קול, להראות סימן, משהו שיעזור לי לצאת
מכאן. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה לי אבל אף פעם זה לא נמשך כל
כך הרבה זמן. אולי זה מלחץ.
אחרי שזה קרה לי בפעם הראשונה הלכתי לרופא, הוא לא ממש האמין
לי אבל בשביל שאני אהיה מרוצה הוא שלח אותי לכל מיני בדיקות,
אחרי שהגיעו התוצאות הוא קרא לי ואמר  שמבחינה פיזית הכל בסדר
ושאני צריך לחשוב על האפשרות לפנות לטיפול והוא הוסיף משהו על
זה שזו לא בושה לבקש עזרה, כמה מתנשא מצדו. יותר לא חזרתי
אליו.
אלו שיצאו לארוחת צהרים מתחילים לחזור , אולי יהיה לי מספיק
מזל ואצליח ללכוד את תשומת ליבו של אחד העובדים שיוצאים עכשיו
מהמעלית, אני פותח את הפה ושום צליל לא יוצא, מנסה להרים את
היד אבל אפילו האגודל לא זזה .
134 עובדים יש בחברה הזאת מתוכם 60 עובדים מתרכזים בקומה שלי,
28 מהם יחד איתי במחלקה, כל הקירות שפונים למסדרון עשויים
זכוכית ועדיין מסיבה לא כל כך ברורה אף אחד לא רואה אותי,
מעניין אם על עצמם יש להם זמן להסתכל .
שנתיים וחצי אני עובד פה וכבר 3 שעות שאני לא מסוגל לזוז, גופי
מוטל על הכיסא, ידיים צמודות למותניים וראשי נשמט מעט לפנים .
הפעם האחרונה שזה קרה לי הייתה לפני חצי שנה, פגשתי בחורה
באיזה פאב וקבענו להיפגש למחרת, היא הייתה אמורה לאסוף אותי
בשעה 20:30 אחרי החדשות, התארגנתי והייתי כולי נלהב לקראתה
בתקווה שאהבת חיי תגיעה מיד אחרי התחזית, היא באמת הגיעה אבל
איך שדני רופ התחיל לדבר אני הפסקתי לזוז, שמעתי את הצלצול שלה
בדלת ואז בטלפון ושוב בדלת, היא חיכתה משהו כמו 10 דקות בטח
הרגישה ממש מטומטמת, חצי שעה אחרי זה חזרתי לעצמי אבל כבר היה
מאוחר מדי.
מרחוק איפה שהמזכירה של המנכ"ל יושבת אני יכול לראות את השלט
עם שם החברה מתנוסס על הקיר ולידו רשום באותיות ירוקות גדולות
- "היתרון האנושי", שהגעתי למנכ"ל לראיון לפני שהתחלתי לעבוד
פה הוא הוביל אותי החוצה ממשרדו ונעמד יחד איתי מול השלט הזה,
החזה שלו היה מנופח מגאווה, אני זוכר שהוא אמר לי שזה בכלל לא
משנה שפה יש את הטכנולוגיה הכי טובה בעולם כי מה שבעצם הכי
חשוב זה היתרון האנושי, הפה שלו היה מסריח מוויסקי אבל אני
חושב שהוא באמת התכוון לזה.
שבועיים אחרי זה הוא נסע לחפש את עצמו בהודו כנראה שהוא מפחד
לאבד את עצמו שוב כי הוא עדיין שם , אחרי שהוא נסע הביאו את
הבן של אחד מבעלי החברה שיחליף אותו, ככה יצא שכולם מצאו את
עצמם מכל הסיפור הזה .
אני מנסה להגיע עם הראש לשולחן, לנסות להפיל משהו ולעשות רעש
כדי שמישהו ישמע אותי, מנסה לזרוק את ראשי קדימה אבל כלום לא
קורה, נראה לי שאני יודע איך מרגישים שמתים .
הדלת נפתחת, אם הייתי יכול הייתי מחייך עכשיו, המזכירה נכנסת
עם ערימת דפים ביד, היא שואלת אותי אם הכל בסדר ואז מתנצלת
ואומרת שלא ראתה שאני באמצע משהו, היא מניחה את הדפים במגש של
הדואר נכנס ויוצאת, אני מנסה להבין מה בדיוק קרה עכשיו אבל
כנראה שזה מעבר להבנתי .
לפני שאני מספיק לקלל את הפוסטמה בליבי, זה מתחיל לחזור,
בהתחלה יש מעין זרם מדגדג בבהונות, זה ממשיך ומגיע עד לחזה
שבסוף הראש משתחרר ונופל על השולחן, קול חבטה קטן נוצר מהמפגש
של ראשי עם מגירת הדואר היוצא .
אני מתחיל לחרחר בגרוני לראות אם יוצא צליל כלשהו, עכשיו נראה
לי שאני יודע איך תינוק מרגיש שהוא מתחיל לדבר.
בלי לחשוב הרבה, אחרי שחשבתי יותר מדי בשעות האחרונות אני נעמד
ומתחיל לשחרר את האיברים בגופי כמו שהמדריכה מהחדר כושר הראתה
לי.
אני ניגש לקיר שמשמאלי ומוריד משם את החרב התלויה שקניתי
כשהייתי בתאילנד, למזלי האנשים האלו עדיין עסוקים אז הם לא ממש
שמים לב להכנות שלי .
אני יוצא למסדרון כשבידי החרב, מסתכל לצדדים ומתלבט מאיפה
להתחיל מ"היתרון האנושי" או מהפינת קפה, אני ניגש למטבחון
שבקצה ומתחיל לנפץ את קירות הזכוכית, עכשיו הם מפנים קצת מזמנם
למעני, עכשיו זה מאוחר מדי אני מתחיל לרוץ לעבר השלט תוך כדי
שאני מרסק את קירות הזכוכית שמקיפים אותי, המזכירה מתחילה
לצווח, אחד העובדים קורא לכולם להתפנות תוך שהוא מרגיע אותם
שהוא קרא לאני הביטחון, כמה רכרוכי מצדו. הגעתי לשלט אני מנסה
לתלוש את האותיות, "האנושי" כבר כולו על השטיח כשאחד העובדים
זורק עליי את מכשיר הטלפון ומצליח לפגוע בראשי, כנראה שהוא פגע
באחד העצבים כי לפתע אני משתתק ונופל על הרצפה אני מנסה
להתרומם אבל לא מצליח לזוז, אולי עכשיו מישהו יבוא לעזור לי .